בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

הפרק הזה מסופר מנקודת מבטה של סרינה מסדרת הספרים "סרינה". ממש מפתיע.

אין צורך לדעת עליה דבר מלבד זה שהיא יכולה להפוך לפנתרה שחורה, וגם בצורת האדם שלה יש לה כמה תכונות מתאימות. ועל פי הפאנפיק שלי היא בת 17.

אם מישהו קרא את זה, אני אהיה מופתע. מאד. אבל זה לא משנה, העיקר הוא שתהנו מהפרק. אז אתם מוזמנים לקרוא אותו, למה קראתם עד לכאן? הייתם מפסיקים באמצע. אתם מנומסים מדי? אז אני לא. זהו, עכשיו הפרק מתחיל.

נקודת מבט של סרינה

היום שלי נגמר בצורה לא כל כך מוצלחת, בלשון המעטה.

ניסיתי להתאמן על להפוך לפנתרה שחורה יותר מהר מהרגיל, וזה לא הלך ממש טוב. מזל שהתאמנתי באמצע היער.

אז כמו שאמרתי זה לא הלך כל כך טוב, ואני מתכוונת ממש גרוע. התוצאה הייתה שהפכתי לפנתרה שחורה על שתי רגליים אנושיות ושתיים של פנתרה שחורה, וראש של פנתרה שחורה בצבעים של ראש אדם. וכל זה היה רק בשביל שאהפוך לפנתרה שחורה בשתי שניות ולא בשלוש. לא שווה את זה. 

הפכתי בחזרה לבת אדם, אבל בגלל הנסיון הכושל הזה איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. זו הפעם הראשונה שאני מאבדת שיווי משקל! מעכשיו אני לא אנסה למהר את התהליך.אבל תוך כדי נפילה (וחשיבה) הרגשתי הרגשה מוזרה.

הרגשתי שאני נמצאת עוד פעם בארובה שבה התחבאתי מאדון ת'ורן אבל למטה האש דלקה, ואז עפתי למקום בו נולדתי בעוד הוא מתנהג כמו הגלימה השחורה (תשכחו שאמרתי את זה, אין לי כוח להסביר). זה אומר שזה הרגיש שאני נמעכת ותוך כדי הכל נהיה רותח, ואז עץ מרביץ לי. לא נעים בכלל. (הערת הכותב: מכירים את התיאור?)(הערה נוספת: גם את ההערה כתבתי בפעמים הקודמות!)

קמתי, מתאוששת מהדבר המשונה הזה שקרה לי, ושמתי לב שהיער נראה שונה לחלוטין, וכל מה שנשאר הוא ענף שנתקע בשמלה שלי.

האדמה, העצים, החיות, ואפילו האופק שמחוץ ליער, כולם השתנו! (כשאמרתי האופק שמחוץ ליער, התכוונתי לכך שהייתה שם טירה ענקית).

לא הבנתי בדיוק איך זה קרה, אבל הבנתי מה קרה: עברתי למקום אחר, שמרוחק מהבית שלי מאד, וכנראה שאני אפילו לא באותה יבשת, כי אין באמריקה כאלה טירות, רק באירופה. ואני חשבתי שנגמרו הצרות...

התיישבתי על אבן וחשבתי מה לעשות. הרי אני לא יודעת מה הכיוון הנכון, וגם אין סיבה שאני אדע את הכיוון הכללי. כנראה שאצטרך לעשות הגרלה.

תוך כדי שחשבתי על זה שצריך לעשות הגרלה, עכברוש חסר מזל עבר בסביבה שלי, ואני תפסתי אותו אפילו בלי לחשוב. אחרי שחשבתי קצת, הבנתי עד כמה הוא חסר מזל.

הרעיון שלי היה לסובב את העכברוש מהזנב ואז לעזוב, וללכת אל הכיוון שאליו הוא יעוף. הוא ממש חסר מזל.

סובבתי אותו ועזבתי, והוא עף לכיוון הטירה (בערך). שמעתי את העכברוש מתנגש במה שהיה שם (כנראה עץ) ושמעתי משם נאקת כאב, אבל לא ממש התייחסתי לזה שעכברושים לא נוהגים להאנק בכאב. קרו לי דברים מוזרים יותר.

הפכתי לפנתרה שחורה (תוך שלוש שניות, לא לקחתי סיכון) ודהרתי לכיוון הטירה. שום דבר לא היה גורם לי לעצור ולהסתכל, אפילו לא אם היה שם אדם שצלה למוות את העכברוש שזרקתי. אלא אם כן היה שם דרקון.

ואכן, אני כמובן לא אמרתי את זה בצחוק, באמת היה שם אדם שצלה למוות את העכברוש שזרקתי. סתם, סתם, אמנם אני לא באמת יכולה להגיד שלא היה שם אחד כזה, אבל התכוונתי שבאמת היה שם דרקון.

הדרקון היה שחור וגדול, הוא עמד באמצע קרחת יער ענקית, וידע לירוק אש. איך אני יודעת שהוא יורק אש, אתם שואלים? ובכן, בגלל שברגע שהוא ראה אותי הוא שאג בעוצמה שאין לתאר, וניסה לירוק עלי אש.

בזכות היותי פנתרה שחורה עם מוח אנושי, היו לי גם זריזות ומהירות, וגם שכל מספיק כדי להבין איפה הוא הולך לירוק פעם הבאה. לולא זה הייתי הופכת לפנתרה שחורה צלויה, ולא נראה לי שאני רוצה להיות דבר שכזה.

לאחר כמה נסיונות, הדרקון ממש התעצבן, והתכופף כדי לאכול אותי בביס אחד וזהו. במקום לתת לו לאכול אותי, החלטתי לקפוץ לו על הראש.

מסיבה כלשהי זה לא היה נעים לדרקון, והוא הרים את הראש שלו במהירות שבה לא יכולתי להמשיך להיות שם גם אם הייתי קואלה. מה שטוב, זה שהוא העיף אותי לכיוון שאליו התכוונתי ללכת בכל מקרה.

הבעיה הייתה שאני לא יכולתי לשרוד כזו נפילה, גם בצורת הפנתרה שחורה שלי. כמעט שהתרסקתי לי על אדמת היער, אבל הצלחתי להיתפס על עץ אחד ברגע האחרון וכך ריככתי מאד את הנפילה וניצלתי.

המשכתי לדהור, הפעם לאט יותר, ואחרי חמש דקות בערך הגעתי לסוף היער.

כשהגעתי לסוף היער יכולתי לראות את הטירה הרבה יותר טוב. הפכתי בחזרה לילדה, והסתכלתי על הטירה. היא הייתה מפוארת, וענקית, ופשוט לא הייתי יכולה להפסיק להסתכל עליה. עד שילד משונה הגיע.

כשאני אומרת משונה, אני לא מתכוונת מבחינת המראה החיצוני שלו. הוא דווקא היה נראה נורמלי, עם שיער חום ועור די שזוף, והוא היה נראה בערך בגיל שלי.

הדבר המוזר בו היה הדרך שבה הוא הגיע. הוא הגיע על חתיכת אדמה מרחפת, נחת לידי,הוא הסתכל עלי בעיניו הבוערות ושאל "מה קרה לארוורלד?"

אז הנה, קיבלתם עוד פרק למרות שהיום יום שישי, ואני בדרך כלל לא אעשה את זה. למי שתוהה, מה שלא הבנתם בפרק הזה תבינו בפרק הבא.

נראה לי שהפרק הזה יצא די גרוע. אין לי עוד מה להגיד, אבל לכתוב יש לי. תודה רבה על התמיכה והעידוד.  בלי אנשים שמעודדים לא הייתי יכול להבין עד כמה אני גרוע. אתם יכולים לכתוב כמה אני גרוע בתגובות, אבל אני מרשה לכם גם לקשקש דברים על זה שאני כותב טוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא