יותר מדי קסם

כרגע אני רצה כמו שלא רצתי מימי.

שזה לא הרבה, התחשב בעובדה שלא הייתי לי סיבה לרוץ. אף דרקון לא חטף אותי, ואף מכשפה לא ניסתי לאכול אותי אף פעם, ואף אילו היה דרקון חוטף אותי, ג'יימס היה בא להציל אותי בלי שהייתי צריכה לאמץ את הרגליים יותר מדי.

בחור כזה מסור, פנטזתי.

"טווווווווווווווווווו"

הצפירה של הרכבת , שנוסע אופנוע איטי חסם את מסלולה, קטעה את מחשובותי ודירבנה אותי להמשיך להתקדם. חזרתי להתרכז בריצה.

כמה דקות לפני כן, הרגשתי חסרת אונים כשלא הצלחתי להבין איך אני אמורה לעבור לתחנה של רכבת האקספרס. כשכן הגעתי אליה, הרכבת כבר התחילה לנסוע, ולכן אני צריכה לרדוף אחריה עם מזוודה ששוקלת שתי טון ביד. מתסכל בהחלט.

אני מנצלת את העובדה שהרכבת עצרה ורצה את החיים שלי עד לפתחה.

סוף סוף הנהג עוצר והדלת נפתחת.

בלי לחכות להזמנה אני נכנסת, וגוררת אחריי את המזוודה. "את להגוורטס?" שואל אותי מישהו שהוא כנראה תלמיד את השאלה הכי טיפשית שהוא היה יכול לשאול עכשיו. אני מהנהנת בשתיקה וממשיכה לעמוד במבוכה בכניסת הרכבת, גם אחרי שהדלת של הרכבת נסגרת, והיא ממשיכה לנסוע. "מה את עומדת פה כמו גולם?" התלמיד שדיבר אליי קודם נובח עלי עכשיו, "תבחרי קרון ותתישבי." אני מעיפה בו מבט לפני שנאי בולעת רוק ומקדמת. שערו בלונדיני, עניו שחורות. הוא לובש גלימה שחורה עם בטנה ירוקה, שעליה יש סיכה שכתוב עליה "מדריך".

אני עוברת על כל תא ותא ברכבת. אין תא ריק, אני חושבת בעודי נאנחת, הרי הגעתי לקצת הרכבת. אני עוברת מחדש על כל הקרונות, ונכנסת לזה שנראה לי הכי ריק באופן יחסי.

אני פותחת את הדלת. "אפשר להיכנס לכאן?" אני שואלת בקול שקט. אחד התלמידים מהמהם משהו ואני נכנסת. 

אני מקדישה כמה דקות כדי לבחון את התלמידים שנמצאים שם, לפני שאתיישב.

יש שם שלושה תלמידים בסך הכל: אחד מהם, זה שענה לי קודם לכן, לובש צעיף ירוק שמבליט את עניו, וגלימה שחורה פשוטה. הוא בעל שיער שחור חלק ושמנוני שמסתיר לו מעט את העין האחת, עקב כך נראית קטנה יותר מהשניה. שתי עיניו בצבע טורקיז-ירוק דהוי, כמו של עלה שהתחיל לנבול.

אחד התלמידים האחרים לובש גלימה כחולה, מה שמוזר למדי, כי מדי בית הספר שקניתי ושראיתי אצל שתי התלמידים האחרים היו שחורות. אולי הוא לא תלמיד? חלפה המחשבה במוחי, אבל סילקתי אותה במהירות. אם הוא לא תלמיד, מה הוא יכול להיות? מורה? אני די בטוחה שאין מורים על הרכבת. התלמיד השלישי, שהיה למעשה תלמידה, הייתה בעלת שיער שחור-חום שטני. זה בערך כל מה שיכולתי להגיד עליה, מכיוון וראשה היה מורכן(כנראה קראה עיתון, או ספר, חשבתי) לא יכולתי לראות את פניה. למען האמת, התכוונתי לשבת לידה, אבל היא ישבה בפינת הקרון, ולידה ישב הבחור הירוק, ולכן לא הייתה לי ברירה אלא להתיישב לידו. (התלמיד שלבש את הגלימה עם הבטנה הכחולה ישב בשורה ממול, ולא ממש רציתי לשבת לידו, כיוון והוא נראה גדול ממני בהרבה, לעומת שני האחרים).

"הי! אמרתי לבחור הירוק, משתדלת לחייך, "קוראים לי לילי. איך קוראים לך?" הושטתי יד ללחיצה.

הבחור, שעד עכשיו היה מרוכז עד מאד בנקודה בקיר הסיט אליי את מבטו. הוא בהה ביד המושטת שלי, ואז בפני. אף לא שריר זז בפניו. הרחבתי את החיוך שלי, שכבר כנראה היה נראה מזוייף במקצת, אך זה לא הועיל, והוא המשיך להסתכל עליי ולשתוק. כבר התכוונתי לשאול בשנית, אך שניה לפני זה הוא ענה לי.

"ג'וליאן." הוא מלמל במבוכה.

"נחמד!" אמרתי, "שם יפה."

שתיקה.

"אז... איזה שרביט יש לך?" שאלתי, מנסה לפתח שיחה.

"במבוק." הוא ענה בקצרה, והוציא ספר גם הוא, תוך הפגנת השתיקה שלו. הבנתי שהוא לא רוצה לדבר, וכבר הפנתי את מבטי אל התלמיד(או שאולי היה זה מורה?) שהבטנה של גלימתו הייתה כחולה, אך זה קלט את מבטי ומיהר להוציא גם הוא ספר. הסתכלתי על הבת. ספרה היה מורם. נאנחתי, והוצאתי את הספר הראשון שהיה בהשיג יד במזוודה שלי(לחשים למתחילים), פתחתי במהרה והתחלתי לקרוא רכיבים לשיקוי המוות החי.

השעות חלפו להם, כמו גם הנוף שהתחלף, וכבר חשבתי שלא יקרה על הרכבת שום דבר מעניין (מלבד, כמובן, העובדה שצריך להכניס לשיקוי אבעבועות אבקת חלזונות) מה שהיה מוזר בעני, כי הייתי רגילה לחיים של אקשן ופעולה. אבל בדיוק 

כשמחשבותי החלו לנדוד, נשמעה דפיקה על הקרון. בתור אדם מנומס, עזבתי את הספר, והלכתי לפתוח את הדלת.

עמדה שם תלמידה שחורת שיער, בעלת עניים בצבע שחור, וגלימה שחורה(מדי בית הספר, שבמקרה הבליטו לה את השיער והעניים). היא לה גם צמיד סגול, ונעליים לבנות. "הי!" היא חייכה אליי בחביבות, "תגידי, ראית פה במקרה קדפד?"

"קרפד?" שאלתי, מעט בבילבול, "האמת שלא, אבל.. למה שיהיה כאן קרפד?" שאלתי.

"תלמיד אחד איבד קרפד. אני ועוד תלמידה עוזרים לו לחפש אותו." היא אמרה.

הזדקפתי. "צריכות עזרה?" שאלתי בחיוך, "אני לילי, דרך אגב".

"נשמח לעזרה," היא אמרה, והוסיפה:"אני הן."

הן, הן, גלגלתי את השם בראשי. שם מוזר, מעולם לא שמעתיו קודם לכן.

שאלתי באיזה תאים הן כבר בדקו, והן הפנתה אותי אל התאים שעוד לא נבדקו, בעוד שהיא הולכת לחפש את הקרפד במסדרונות.

לא עבר זמן רב עד שהרכבת עצרה, אך למזלי, הספקנו למצוא את הקרפד.

"כל החדשים לכאן!" שמעתי קול, והפנתי את מבטי אל מין איש- ענק, סבוך זקן, שהמשיך לקרוא בקול לכל החדשים. כמוני, נדחקתי בניסיון להגיע אל מקום עומדו, אך אנשים רבים עברו שם, ולא היה לא באמת סיכוי. 

התרחקתי ממקום ההצטופפות, נותנת לאחרים לעבור.

הבטתי בתלמידים האחרים המצטופפים, ואחת מהם, שנדחקה בין כולם בפראות בניסיון לעבור, נראתה ממש מוכרת לי. לאחר מחשבה קצרה הבנתי שזאת אותה אחת שקראה בתא שלי, אך עדיין נראה היה כאילו הכרתי אותה מעוד מקום, עכשיו כשראיתי את פניה: הם היו חיוורות ומלבניות מעט, בעלת עניים חומות, חיוורות גם הם, חולניות.

אבל עכשיו שמתי לב שהיא איננה נדחקה כמו כולם, אל מחוץ למעגל ההצטופפות. נראה היה שהיא נדחקת לבפנים. או, יותר נכון, לכיוון הרכבת.

כשסוף כל סוף הצליחה לצאת, היא התקדמה לכיוון כניסה עמוקה יותר אל הרכבת, ולא יציאה ממנה. היא המשיכה ללכת, בעודי מביטה בה בהשתאות, עצרה לשניה, לבדוק מה השעה, ממש לידי. 'אני יודעת מה את רוצה.' היא לחשה בקול מעט מאיים באזני, והוסיפה: 'ומאיפה באת לפה.' והשאירה אותי חיוורת ופעורת פה, בעוד שהיא רצה לקצה הרכבת.

הפרק הקודם