בלאגן על מימדי, אריק1

שלום לכם! הצלחתי לחזור. אולי. למעשה, כשאני כותב את השורות האלה אני לא יודע מתי הן יגיעו אליכם. אולי זה עדיין לא הגיע? טוב, עכשיוו זה בטוח לא הגיע עכשיו, אבל עכשיו, כלומר בעכשיו שלכם, אז זה כבר הגיע אליכם כי זה כבר אצלכם. טוב, כל הסיפור הזה עייף אותי לגמרי, אני נכנע. 

נקודת מבט של ניקו

הספר ממש התעופף אל הידיים שלי, כאילו הוא רוצה שאני אקרא, ואז הוא נפל ישר לידיים. של מגנס.

"מי אלה?" שאל מגנס. "כלומר, יש כאן את שניכם, ואתם קצת לא נראים כמו באמיתי אבל זה בטח כי זה ציור ובשחור לבן, אבל יש כאן עוד שניים." הוא הראה לנו את התמונה.

"אחד מהם צוחק עליכם?" שאלתי. "למה? כי בתמונה המשונה הזו יש לכם את האות L על הראש?"

"בערך," אמר אריק. "אתם תראו בפרק."
חלקיקי אבק רטוב הלמו בפניהם של אריק ובתאני, והכול היה לבן מסביב עד שהגיחו מתוך ענן אל מעל לאוקיינוס. לא נראתה יבשה באופק, בשום כיוון.

"אז מעל איזה אוקיינוס אתם? האוקיינוס השקט?" שאל פרסי. "זה הגיוני, אבל אם אתם הולכים הגיע לאנשהו זה הולך להיות באירופה."

"אתה יודע כל כך הרבה על האוקיינוסים בגלל שאתה בן של אל הים?" שאלה הרמיוני. "אז אולי שווה להיות בן של אל רק בשביל הידע?"

"נאא, זו לא סיבה." אמרה אנבת'. "הוא יודע על הים כי זה הבית שלו, אבל תחשבי מה היית יודעת אם היית בת של אל אחר."

"אני יכול לדמיין." אמר ג'ינקס בגיחוך. "הרמיוני, בת אפרודיטה, יודעת הכל על אהבה ויופי. אה, בעצם אני לא מצליח לדמיין."

הם נעו מהר כל כך שאריק היה אסיר תודה על השמיכות שכיסו אותם. בשקיות הנייר מצאו כריכים, ואריק אכל את שלו. גלים לבנים ענקיים נשברו הרחק למטה. ציפורים חגו מעל הגלים, ודגים זינקו מתוך הגלים החוצה. הנער הבלונדיני צדק, המסלול הזה היה יפה.

"האוקיינוס זה אחד הדברים היפים ביותר." הסכים פרסי. "ואני תמיד חשבתי את זה, גם לפני שהחשבתי אותו בתור הבית שלי."
תחושת המועקה הכבדה שאריק חש בחלל האוויר בתחנת שבע התפוגגה. הכול היה יפה ונעים, אך ככל שעבר הזמן החלה מקננת בו תחושה לא נוחה שהם היו אמורים לפנות מזמן לאחור. "מתי לדעתך נפנה חזרה?"
"לא יודעת. אתה רואה את הנקודה הקטנה שם, רחוק לפנים? אני חושבת שזה הרכבל שלפנינו. הסתכלת למעלה?"

"ואיפה החבלים?" שאל ג'ושוע. "זה עובד על מנועי סילון? אז אם כן איך זה כל כך נעים ובלי רעשים? משהו פה מוזר..."

אריק הרים את ראשו לראות בעינו האחת. בהתרגשות הריחוף בכיסא הפתוח מעל לאוקיינוס לא נתן את הדעת על זרוע המתכת שעלתה מכיסאם כלפי מעלה. היא נתלתה באוויר בלי תמיכה! שום כבל או מעגן כלשהו לא נראה לעין. למראה הזרוע התלויה בחלל, נאחז בכוח במוט המרופד עד שפרקי אצבעותיו הלבינו.

"אתה יודע, אם הייתם נופלים לא היה עוזר לך להחזיק את הרכבל." אמר צביאל בהיגיון. "אם כבר תחפש אם יש איזשהו מצנח."

"אל תדאג, היינו נופלים מזמן. אנחנו טסים כבר חצי שעה בערך, וזה היה כך כל הזמן." בתאני חייכה. "אני חושבת שמצאנו מקום... שונה. כלומר, אנשים מעופפים, הרכבל הזה, המעילון שנמס בידיך. אפילו משפט הקוד כדי להגיע לכאן, 'הקסם הישן זוכר אותי.' והאנשים שמפעילים את הרכבל לובשים אפודה שכתוב עליה 'קו הקסם'."

"ואו, גאונות עצומה!" קרא ליאון. "ואני מניח שלא חשבתם על זה לפני זה?"
היא רכנה להביט לעבר המים. "אתה אולי תחשוב אותי למשוגעת, אבל פשוט... תמיד חשבתי בלבי שיש מקום כזה, שמעבר למציאות הרגילה – קסום, מרתק, שונה."
אריק הנהן. "גם אני הרגשתי כך. אמי ראתה קסם בכל מקום. זה היה כמו משחק. אבל זה נעשה מגוחך, כי אני התבגרתי, והיא לא הפסיקה לשחק." אמו התייחסה אליו עדיין כמו לתינוק, ואפילו שרה לו שיר ערש נורא, מקור בלתי נדלה למבוכה ולבושות.
"אצלי זה היה הפוך. דודי לא הודה בשום דבר בלתי רגיל, אפילו כשזה היה מול האף שלי."

"אז הדוד ארל הזה הוא כמו הדרסלים." אמר רון. "צריך לחלץ גם אותך במכונית מעופפת?"

"אה?" שאלה בתאני והביטה ברון. "על מה מדובר?"

"לא משנה." אמר הארי וגיחך. היה ברור שזה קשור אליו.
הם הביטו במרחב הכחול תחתיהם, רוחש חיים ומסתורין. עננים נמוכים דבקו לפניהם כמו טל. במשך עוד כמה שעות ריחפו מעל אדמה שופעת ירק וגבעות ציוריות, מנוקדות חוות וכפרים, ערים ויערות.

"אז אתם הולכים ליוון העתיקה?" שאל ליאו. "או שאתם ממשיכים לאסיה?"
"לאן נראה לך שאנחנו נוסעים?" שאלה בתאני. "סביב העולם?"

"זו גם אפשרות..." אמרה סרינה. "אבל אני חושבת שזה מוביל לאליפיום, איפה שזה לא יהיה."
"בשלושים דולר?"

"יש בזה משהו..." אמר בייגל.
הם חצו עוד מים ונוף מרהיב. השמש חיממה את האוויר סביבם, ואריק הסיר את ברדסו. רכס הרים אדיר היתמר לפנים, עם צוקים משוננים עד לעננים. הם דאו לאט יותר בין הפסגות. מפלים געשו בסמוך. נצים חגו סביב הרכבל. עמוק יותר בהרים הופיעה כיפה זהובה נוצצת, מכסה על מישור רחב-ידיים מוסתר בין צוקים חדים. על אף גודלה העצום היה קשה לראותה בגלל השתברות השמש שהעלימה אותה לסירוגין.
הכיפה המטושטשת נדמתה כמו אובך, כשהרכבל החליק היישר לתוכה. הם עצרו על רחבה בביתן התחנה. בחור צעיר גבוה התיר את רתמתם בחיוך על פניו. "בהצלחה בתחרויות."

"תחרויות?" שאלו כולם, חוץ מאריק ובתאני, וגם מגנס שקרא.
אריק שלף את תצלומה של אמו מכיסו. "ראית אותה?"
הצעיר נד בראשו. "אבל אני רואה אנשים רבים מכדי להישבע שלא ראיתי. ממילא הרוב משתמשים בעורק."
קרביו של אריק התכווצו כשנכנס לתחנת אליפיום, ושפתיו התעקלו כלפי מטה. התחושה הכבדה העצובה שחשו בתחנת שבע, הורגשה גם כאן. התחנה נראתה כמו גרסה קטנה של תחנת שבע, כולל האנשים המעופפים והדלתות הנעלמות.

בתאני ניגשה לאשנב הכרטיסים. גבר קירח מאחורי אשנב צמצם את עיניו לעברה. "נוסססעת לאנשששהו?" סינן בקול מלחשש. "דומה שאיששש אינו נוסססע מכאן. כולם רק באים."

"הוא נחש או משהו?" שאלה סופי. "למה הוא מדבר כל כך מוזר?"

"אל תפקפקי בחשדות שלך." אמר אריק, ולא הוסיף.
"כמה עולה כרטיס חזרה לניו יורק?"
"ניו יורק?" האיש הגביה קפל עור היכן שהייתה אמורה להיות גבתו. "אבל זה בארץ עליונה." עיניו הצטמצמו. "אוה, זזזרים. כמה מעניין."
"כמה זה עולה?"
"את לא יכולה לנסססוע לארץ עליונה. זה אסססור. את מכירה את הכללים." האיש התחיל להתנדנד במקומו.
"טוב, כמה לתחנה שמתחת לתחנה המרכזית?"
"את מתכוונת לשששבע? איזה שששם טוב. עדיף בהרבה על שששמו הישששן, 'הלב'. עורק חזרה יעלה לך שלושששה דולמנים." פלג גופו העליון התנודד כאילו הוא עומד להלום בה.
"כמה זה בדולרים?" שאלה בתאני.
"דולרים אמריקניים? כמובן." חיוך ערמומי התפתל על שפתיו. "שלושששים דולרים כל אחד." אריק הבחין שלאיש אין זרועות. "אבל מה שששששמותיכם?"
האיש נטול הזרועות לחשש כנחש והתפתל בגופו בפראות כזאת שאריק ובתאני נסוגו מן האשנב.

"אה, לזה התכוונת." אמר דקס. "הוא בערך נחש, רק אנושי קצת."
אריק לחש, "מה נעשה?"
"אמרתי לך." היא הושיטה לאריק שלושים דולרים. "אני לא רוצה לחזור."
אריק סירב בתוקף. "עזרת לי מספיק."
"לא." בתאני דחפה את השטרות מקופלים לכיסו. "אל תדאג, אני בסדר גמור. מימי לא ביליתי יום כזה. רק תשווה את זה לעבודה המפרכת תחת ידו של דודי הקלגס."
אריק החליק את שלושת השטרות של עשרה דולר כל אחד לחריץ במכונה, וקיבל שלושה מטבעות זהב עם כתר על צדם האחד ומלכה על השני. בתאני הכניסה את שמונת הדולרים הנותרים שלה, וקיבלה חזרה שמונה שטרות ועליהם המילה "בִּיל". היא הפכה אחד מהם והתנשפה בהפתעה. על גבו הופיעה תמונה שלה כילדה קטנה, שוקדת על עבודתה בדוכן העיתונים של דודה. אריק לקח ביל אחד, הפך אותו, והתמונה התחלפה לאריק עצמו עם כמה מידידיו בבית ספרו הישן.

"מגניב!" קרא איידן. הוא פנה אל הארי רון והרמיוני. "גם אצלכם יש את זה?"

"לא." אמר הארי, ונראה די מבואס שפתאום מתגלה שהעולם שלו קצת מעפן.
בתאני הצביעה, "תראה."
הנער הבלונדיני הגבוה וידידו האדמוני מתחנת שבע עברו על פניהם. אריק שלף את המעילון המשיי מכיסו ורץ להדביק אותם. "איבדת את זה בתחנת הרכבל."
הנער האדמוני חטף מידו את המעילון. "גנבת את זה?"

"הוא דביל לגמרי, הא?" שאל ג'ק. "אם גנבת לו אז למה החזרת?"
"לא סביר, טיפשון," אמר הבלונדי, "לאור העובדה שהוא מחזיר לך אותו."

"לפחות הגבוה הבתונדיני יותר חכם." אמרתי. "עכשיו כשאומרים את זה, הוא נשמע דומה לג'ייסון... מעניין אם הוא מעופף."

פתאום נרתע לאחור בתדהמה. "אוסקר, תראה את החבר'ה האלה." הוא סימן באגודלו ובאצבעו את האות L על מצחו.

"אה, אז זה לא סתם טעות בציור?" שאלה ג'ני. "מוזר."
גיחוך של בוז התפשט על פניו של אוסקר. "לוּזֶרִים! לא ידעתי שמכניסים לכאן מפסידים. ממתי נותנים למפסידים לבוא לתחרויות?"

"הוא חסר טאקט, די דביל, וג'ינג'י." אמרה הרמיוני. "את מי זה מזכיר לכם...?"
הבלונדי הוסיף להביט בהשתאות.
נעלבת, חטפה בתאני את המעילון חזרה. "הוא לא החזיר לך את המעילון?"
"תני לי את זה!" צעק אוסקר. "זאת לא אשמתנו שאתם לוזרים." הוא ניסה לקחת חזרה את המעילון, אך בתאני נסוגה. "אתה רואה, ג'ק, אבי אמר שיש סיבה לכך שהם מפסידים."
"הורי אמרו שצריך להתייחס אליהם בהגינות." ג'ק הביט בהם, מקמט את מצחו. "אני משער שהם לא אוהבים להיקרא לוזרים."
"מה אתה אומר!" אמר אריק. "ואולי אתם לא אוהבים להיקרא גלמים מטומטמים."

"הא!" קרא פרסי וטפח על גבו של אריק. "זה מה שאומרים לאנשים כאלה!"

"כן, אתם באמת דומים..." אמרה אנבת' וגיכחה.
אוסקר התחיל להתנפל על אריק, אך ג'ק עצר בעדו, צוחק. "בבקשה, אל תיפגע. אנחנו מצטערים, באמת. אנחנו פשוט לא יודעים איך אחרת לקרוא לכם."
אוסקר גיחך. "כן, עם ה-L הגדול על המצח שלכם."
"תגידו מה שאתם רוצים עלי," הזהיר אותם אריק, "אבל אם אשמע עוד מילה על בתאני, תצטערו על היום שנולדתם." הוא ידע שעליו להתרחק וללכת משם, אך הדחף להילחם ולהגן על כבודו הפך אצלו לרפלקס אחרי כל השנים שהגן על נל, עם מדרסי ההליכה שלה, ועל טרוור, שהיה קשה תפיסה.
בתאני ראתה כמה הוא כועס. "בוא נלך, אריק. הם לא שווים את זה." היא משכה אותו אתה, משאירה את אוסקר צוחק.
ג'ק רץ אחריהם, פניו לבנים. "בבקשה, אל תלכו. אני מצטער, באמת."

"כן, אתה מצטער, אבל מה עם אוסקר?" שאל יויו את הספר, ואז הסמיק כשהבין מה עשה.
אריק הביט בו בספקנות. אפה של בתאני היה באוויר, פניה אדומים.
"תשמעו," אמר ג'ק. "אפשר לומר בביטחון שאתם לא מכאן?"
"כן, אני משער."
"אני באמת רוצה לעזור לפצות על ה... אי-הבנה. אני ג'ק הייר, וזה אוסקר פליקס. אנחנו יכולים לראות שאת מ... שם למעלה." ג'ק זקף את אגודלו כלפי מעלה. "איפה שאנשים שכחו את הקסם. אתם בולטים כאן לעין."
אריק הרגיש נבוך. זה היה נכון שחלק מן האנשים במקום הזה התלבשו בצורה קצת משונה, אך ג'ק עצמו לבש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו.
סנטרה של בתאני התכווץ כשהשפילה את מבטה אל שמלתה הטלואה. "זה בסדר, אריק. הוא מדבר עלי. לא אוכל להשתלב בשום מקום עם בלויי הסחבות האלה."
"לא," אמר ג'ק. "זה לא הבגדים שלכם. יש לכם סימון L על המצח. זה כישוף שהוטל על הגזע שלכם מאז שהנשיא אינקל העיר את חוק זיהוי המפסידים. אנשים רבים חושבים שזה היה רעיון נהדר, אך הורי אומרים שזה לא בסדר. אנשים צריכים להיות זכאים לפרטיות, אפילו אלה שבאים משם למעלה." הוא זקף שוב את אגודלו כלפי מעלה.

"אני מחבב אותו." אמר תום בפשטות. "הוא נחמד."
"טמבל שכמותך," אמר אוסקר. "זה לא שם למעלה. אנחנו כבר לא באיורת, אנחנו באליפיום. מכאן כולנו חיים כאן למטה." הוא זקר אגודל כלפי מטה בהבעת סלידה על פניו.

"אז אתם בשמיים? " שאלה איריס בשאננות גמורה. "טוב, רק אל תיפלו מהענן."

"אני רוצה לדעת איך הם הגיעו לכאן."
ג'ק ואוסקר היו שניהם בעלי גוון עור חיוור ביותר. ג'ק הביט באריק בעניין רב. "שתי עיניך בעלות צבע שונה. זה נורמלי במקום שאתה בא ממנו?"
אריק נד בראשו. "יש לי עין מזכוכית." הוא עצר לרגע. "שמי אריק רקס."
אוסקר צחק. "איזה שם מצחיק."
"רד ממנו," אמר ג'ק. "אתה נקרא על שם אביך, וזה מצחיק, כשמכירים אותו ואותך."
אריק הביט מקרוב במצחה של בתאני. "איך זה שאני לא רואה את ה-L?
"אני חושב שרק השומרים יכולים לראות אותם," אמר ג'ק.
"שומרים?" תמה אריק.
בתאני אמרה לאטה, "הם השומרים, ואנחנו המפסידים."
ג'ק הנהן. "שומרי הקסם ומפסידי הקסם."

"אה, אז מפסידים זה מוגלגים!" אמר רון בהבנה. "והשומרים זה הקוסמים. למה הם לא מדברים נורמלי?"

"כי הם במימד אחר?" שאל הארי, ובקושי חנק את צחוקו כשפניו של רון אורו בהבנה.
בתאני ואריק הביטו זה בזה. בסופו של דבר היא צחקה. "ובכן, אם המקום הזה אכן קסום, אנחנו באמת לוזרים אם אנחנו מחמיצים אותו."
אריק שאל, "למה אתה מתכוון, ששכחנו את הקסם? מעולם לא ידעתי קסמים כלשהם."
"למדנו בשיעורי ההיסטוריה שהמפסידים שכחו את הקסם לפני חמש מאות שנים."
"הקסם השתכח מלבם," אמר אוסקר. "כי השתמשתם בו להרוג איש את רעהו."
"שתוק, אוסקר," אמר ג'ק. "אתקשר לאבי בנייד ואראה אם הוא יודע איך להיפטר מהסימון על המצח."
"אבי יגיד להסגיר אותם," אמר אוסקר.
"אלא שאביך לעולם אינו בית," אמר ג'ק. "אז תסתום."

"אני אשתמש בקונספט הזה." אמר ליאו בהרהור. "זה לא יעבוד לך אז תסתום... נחמד."

הוא זקף אצבע, ניער אותה ושם בתוך אוזנו. אחר כך דיבר לתוכה בשקט ושוב שם אותה באוזנו.
כשסיים, ביקשה בתאני לראות את הטלפון שלו. "אי אפשר לראות אותו בלי מיקרוסקופ," אמר ג'ק. "אתם לא משתמשים בטלפונים סלולריים בארץ עליונה?"
"כן," אמר אריק. "אבל הם גדולים יותר."
ג'ק הביט בו באופן מוזר. "אבי אמר לחבוש במהירות כובעים על ראשיכם. ה-L אמור להתפוגג כשתסתגלו לכאן. בואו נסתלק מכאן, למקרה שמישהו אחר הבחין."
אוסקר נרה מסויג. "אתה מחביא אותם? הם לא אמורים בכלל להיות בתחרויות. מה אם הם ינצחו?"
"אז כך נועד להיות," אמר ג'ק. "בוא ניקח את התיקים שלנו."
"מה מטרת התחרויות?" שאלה בתאני. "יש פרסים?"
"אתם לא יודעים על התחרויות?" ג'ק נראה המום. "חשבתי שזאת הסיבה שאתם כאן."
אריק נד בראשו. "אני מחפש את אמי." הוא הראה לג'ק לאוסקר את תצלומה. למראה התצלום שקע לבו בקרבו. מה אם לא יראה שוב לעולם את משפחתו? מה אם אמו אבדה לו לעד? הוא לא היה צריך לבוא לכאן בלי לדעת לאן הוא הולך.
דלפק המטען היה עמוס עד למעלה מזוודות ותיקים. ג'ק קרא, "בוא הנה, חבוב." תיק ספורט ענק התכופף והתנועע על אחד המדפים עד שנחלץ ממקומו וזינק אל הרצפה על מנת להחליק עליה כמו זחל לעברו של ג'ק. איש במדים הוביל אותו סביב הפינה, כשהוא טופח על גבו.

"אה, כמו הרהיטים בבית שלך." אמר אילן. "חפץ עם חיים. נהדר."
אוסקר שרק, ושתי מזוודות חולות התגלגלו לעברו על גלגליהן. תיק הספורט התגלגל על גבו לרגליו של ג'ק כשזה גירד אותו בעצלתיים בבטנו – אם לתיק יכולה להיות בטן – לפני שפתח את רוכסנו ומצא כובע של נבחרת הכדור-קפיץ של אליפיום.
הוא מסר את הכובע לאריק. "תחבוש אותו נמוך על המצח, לכסות את הסימן." אוסקר נראה מוטרד, אך לבסוף מצא כובע דומה במזוודתו והשליך אותו לבתאני.
הכובע פגע בבתאני ההמומה ונפל על הקרקע. פיה של בתאני היה פעור למראה מזוודותיו של אוסקר שקפצו עליו כמו כלבלבים שובבים. "עכשיו אין עוד ספק," אמרה. "כל זה היה חלום נפלא, ואני משערת שעכשיו אתעורר."

"טוב, היא לא מכירה את זה." אמר אריק. "זה לא הוגן כל כך, אני נולדתי בסביבה כזו."
אריק חייך והושיט לבתאני את הכובע. ובכן, זה המקום שבו מצאה אמו את מברשת השיניים שלו ושאר החפצים המוזרים בבית. הוא תהה מדוע היה עליהם לשמור את זה בסוד. כל אחד היה בוודאי רוצה לדעת על המקום הזה. "זה אמיתי. ראיתי דברים כאלה בעבר, אם כי לא מזוודות שנעות מעצמן על גלגליהן."
אוסקר זקף את גבותיו. "חשבתי שלכולם יש כיום מזוודות על גלגלים. הן הרבה פחות מגושמות."
"איפה השגת את הדברים האלה?" שאל אריק.
"בוולקן," משך ג'ק בכתפיו. "יש חנויות וולקן בכל מקום, אלא שקשה לאתר אותן כשאתה זקוק להן. לפעמים הן נודדות לארצות שמעבר, ומופיעות שוב כעבור שנים. מוטב להשיג אותם ברשת הממוחשבת."
"אמי קנתה את מתלה המעילים שלנו בוולקן בהזמנה ברשת," אמר אריק.
אוסקר נראה נבוך. "יש לכם מחשבים בארץ עליונה, ואין לכם מזוודות עם גלגלים?"

הקטע הזה הצחיק את כולם. "קשה לומר שהוא הבין מזה משהו." אמרתי.
אריק אמר לבתאני, "מצאנו את זה. עולם שמעבר... כמו שאמרת. ידעת שזה קיים, נכון? ובכן, הנה זה."
בכל רחבי התחנה הסתובבו אנשים עם מזוודות ותיקים. רק עכשיו הבחין אריק ששום יד לא גררה אותם כשנעו על גלגליהם צמוד לבעליהם.
"למה אתם קוראים לזה הלבשה תח-תונה?" הצביעה בתאני על מעילונו של אוסקר.
"איורת חמה מאוד, כי היא מתחת לפני הקרקע," אמר ג'ק. "הלבשה תח-תונה שומרת על הקרירות."
"אתה מתכוון לומר שאותן חנויות הלבשה תח-תונה בתחנת שבע מוכרות בגדים לאיורת?" צחק אריק. "אבל למה נועדו התחרויות?"
"אתה יודע, לבחור את שלושת המלכים או המלכות הבאים שלנו."
"מלכים או מלכות של מה?" שאלה בתאני.
ג'ק פקח לעברם שתי עיניים מופתעות. "אתם לא יודעים שום דבר על ממלכות השומרים?"
"על מה?" אריק נד בראשו.

"בקיצור, לא." אמר מגנס.
ג'ק נאנח. "המלך פיטר מאליפיום, המלך פלוטו מאיורת, והמלכה פוזי מאשונה הם שלישייה. הם מלכו חמש מאות שנים... כל תקופת הממלכות מראשיתן. בי קלירי, רואה נסתרות וחוזה גדול של אותם ימים, קבע שהם המלכים המתאימים כמה ימים לפני שנולדו.

"נבואות." נאנחתי יחד עם פרסי, אנבת', ליאו והארי.
"המלך פיטר היה אמור להביא לעולם שלישייה שתהיה דור המלכים הבא. הוא הוליד אותם, אבל הם מתו בצעירותם. אשתו, המלכה הסטי, מתה מאוחר יותר באותו בוקר היא תססה והתאיידה באופן כלשהו. לא נותר ממנה דבר מלבד כתרה וסיר מעלה עשן על הרצפה. זה היה עצוב מאד.

"עכשיו אין מי שיתפוס את מקומם. המלכים והמלכות עייפו מתפקידם, והמלך פיטר חולה מאוד. מישהו החליט לקיים תחרויות כדרך לאתר את השלושה הבאים, שיתפסו את מקומם. היופי שבדבר הוא שכל אחד עשוי להיות המלך הבא: עני, מכוער, חכם או טיפש..."
"רשע או עשיר," הוסיף אוסקר.
"מחר תיערך האספה הגדולה, והתחרויות יחלו למחרת. אתם באים לטירה?"
לאריק לא היה מושג היכן למצוא את אמו, והטירה נראתה מקום מתאים ככל מקום אחר. בכל מקרה, זה מקום שבו יוכלו לאכול ולתכנן את מהלכיהם הבאים. עם כובעים על ראשיהם הלכו אריק ובתאני אחרי ג'ק, אוסקר וחפציהם לתחנת האוטובוס.
"יש לכם אוטובוסים בארץ עליונה?"
כבר כמעט החשיך. אריק נזכר באחיו ואחיותיו. הם ודאי מודאגים. ומי יודע, אולי אמו חזרה הביתה בינתיים. הוא ביקש להשתמש בטלפון הנייד של ג'ק.
ג'ק צחק. "להשתמש בשלי?! זה מוצלח. אין לך טלפון נייד? הוא התקלקל כשנולדת?" הוא דיבר אל תוך אצבעו, הקשיב לה, ואחר כך דחף את ידיו לכיסיו. "יש איסור על שיחות לארץ עליונה." למראה האכזבה על פניו של אריק הוסיף, "אולי תמצא בטירה דרך להתקשר."

"טירה קסומה עם טלפונים..." אמר רון בהלם. "אבא שלי חייב לבוא לשם..."
השבעה, כולל תיק הספורט והמזוודות, עלו בדרך הררית תלולה שפסגתה לוטה בעננים. אוויר הערב היה צונן. אריק חש באותה הרגשת יאוש באוויר ששרתה על תחנות שבע ואליפיום.
צוקים משוננים היתמרו מעל עצי האשוח הענקיים. הכיפה הזהובה שנכנסו דרכה נראתה ממבפנים אוורירית, כמעט לא קיימת. בתים וחנויות פה ושם עם חלונות חסומים בקרשים וצבע מתקלף פגמו ביפי הנוף.
ג'ק הביט סביב. "זה לא דומה כלל לאיורת."
"שמעתי שיש רוחות רפאים מרתפי הטירה," אמר אוסקר. "וחדרים שלוכדים אותך, ומעברים סודיים."

"כמו הוגוורטס." אמרה הרמיוני.
"גם אתם מרגישים אותה תחושה עצובה נוראה באוויר?" שאל אריק. "יש הרגשה כאילו העולם עומד להסתיים."
"וכאילו הוא יודע את זה, ומגיב בפחד ובמצוקה," אמרה בתאני.
ג'ק הביט בו בעניין. "אתם ודאי חשים את השינוי. כשאנשים היו יכולים לעבור מארץ עליונה לממלכות השומרים, הם יכלו להרגיש את הבעיות בחומר הראשוני. שמעתי שהם נעשו מדוכאים, אלא אם כן לקחו אתם שקית נשימה עם אוויר מארץ עליונה והסתגלו בהדרגה לאוויר התחתי. אחרי כמה שעות לא תבחינו בזה עוד."
"החומר הראשוני?" פקחה בתאני עיניים גדולות לעבר ג'ק. "מה זה הדבר הזה?"
הוא גלגל עיניו באנחה. "מה, אתם לא יודעים שום דבר? זאת האנרגיה שממלאת את העולם, הדבר שמכיל את כל הקסם." הוא נד בראשו לעבר אוסקר בהשתאות. "החומר הראשוני זורם סביב כדור הארץ, דרך מישורי האֶתֶר."
"אבל אין אצלנו בארץ עליונה חומר ראשוני, או אתר, וכל הדברים האלה," אמר אריק.
"יש לכם, אתם רק לא משתמשים בהם לקסם."

"אז למה אתם לא מרגישים את ההרגשה הנוראה?" שאל ג'ינקס. "ולמה שקסם יעשה הרגשה נוראה?"
אריק תהה כיצד ג'ק יודע על ארץ עליונה אם לא היה שם מעולם. "אם כך, הם לא מועילים לנו באופן כלשהו?"
"אתם זקוקים להם כדי לחיות."
"אבל במקום שני בא ממנו לא שוררת אותה הרגשה נוראה כמו כאן."
"החומר הראשוני כאן משובש יותר. אנחנו יודים שזאת בעיה, אך איש אינו יודע מדוע, או כיצד לתקן את השיבוש."
"אם כן," הקדירה בתאני את פניה, "כשנתרגל לזה, נרגיש עם זה רגיל, כמוכם?"
"בדרך כלל. זה עדיין יכה בכם מפעם לפעם. אתם מרגישים שהחומר הראשוני משובש ומנסה לתקן את עצמו, אבל לא מצליח. אנחנו עדיין יודעים שזה קורה, אך מנסים לשכוח מזה."
אוטובוס כחול בהיר המתין בתחנה. תיקיהם של ג'ק ואוסקר עלו לתא המטען, והקבוצה עלתה לאוטובוס. עורו ובגדיו של הנהג זהרו בגוון כסוף מרצד, והוא נראה מטושטש. ככל שניסה אריק לרכז בנהג את מבטו, התקשה לראות את האיש, כאילו הוא עשוי מאור בלבד, אך כשאריק פנה הצדה נעשתה דמותו ממוקד. הנהג הביט במראה האחורית והעביר את ידיו בשערו הכסוף הזוהר.

"האיש הזה נראה לי חשוד." אמר פרסי. "זו בטח מפלצת. אני הייתי מעביר דרכו את החרב, רק לתר ביטחון."

"אתה הורג אנשים רק ליתר ביטחון?" שאל הארי בהלם. "אתה לא נראה מישהו מסוג שכזה!"

"לא, פשוט החרב שלו עוברת דרך בני תמותה." הסביר מגנס. "הכוונה לכל מי שאינו קשור למיתולוגיה היוונית."
בתאני דחקה באריק להתקדם, ושלשלה בחריץ ליד הנהר שני בילים בשביל שניהם. כשראתה את הנהג פלטה צווחה ונרתעה לאחור לתוך זרועותיו של ג'ק. הנהג הביט בה בתהייה כשנחפזה לעבור על פניו. הארבעה התיישבו באחד משני ספסלים מרווחים בחזית.
"מה זה, האיש הזה?" שאלה בתאני.
"שד כסוף, סוג של רוח רפאים," אמר ג'ק ומשך בכתפיו.
"רוח רפאים אמיתית?"
אוסקר הזעיף מבט. "אין לכם שדים בארץ עליונה?"

"הם לא יודעים כלום, הא?" שאלה סופי. "טוב, גם האלפים אצלנו לא כל כך יודעים משהו על בני האדם."
"לא. הם בטוחים?"

"אל תבטחי בשום דבר ללא סיבה ממשית." אמרתי. "כוננות מתמדת. מי יודע, כל דבר יכול להיות מפלצת."

"מה אתה כל כך פרנואיד?" שאל רון. "מה אתה מודי?"
"בדרך כלל," אמר ג'ק. "אבל אי אפשר לבטוח בהם. הם במידה רבה עומדים ברשות עצמם, ואינם מחבבים במיוחד בני אדם."
"שדים כסופים? יש גם צבעים אחרים?" שאל אריק.
"בטח," אמר ג'ק. "שדים זהובים הם נהדרים אם אתה מצליח למצוא אחד מהם. אבל לא כדאי לכם להיתקל בשד ארד. וישנם שדים אנושיים, שנשארים על האדמה אחרי שהם מתים. הם נראים כמו בני אדם רגילים."
שני נערים בעלי מראה זהה, בסביבות גילו של אריק, שניהם בעלי שיער שחור פרוע, עור חיוור ועיניים בצבע כחול-פלדה, ניגשו לנהג האוטובוס להתלונן על משהו. הם לבשו גלימות כחולות ארוכות, ואחד מהם חבש כובע אפור שמוט.
"לא מעניין אותי," אמר הנער בקול נרגז. "אולי זה יעזור," הוסיף כשהוא מושיט לשד משהו שנצנץ מבעד לידו הכסופה.

"שוחד." אמרה אנבת'. "בדרך כלל עובד עם יצורים קסומים שלא שונאים אותך קשות."
הנהג קם, פנה לעבר אריק וידידיו ועוד כמה נערים על הספסל מולם, ואמר בטון מאיים, "גשו אחורה. עכשיו."

"תעשו לו ננה בננה!" קרא ליאו. "ותגידו לו שילך לכל הרוחות, ותראו שאם לא מפחדים!"
הם קפאו לשמע הפקודה.

"נו באמת." אמר ליאו.
"עכשיו!" השד שאג בקול כה רם שאוזניו שלאריק צלצלו. אוסקר קם על רגליו, ואחריו לג'ק והנערים שעל הספסל השני. היה ברור שהנערים המיוחסים שילמו שוחד לנהג. הדבר עורר את כעסו של אריק.

"או! מישהו!" קרא ליאו. "אתה תראה לו מה זה!"

"אם הוא יכול." אמר איידן. "השד הזה לא נראה לי משהו שקל לעצור."

"כן, יש דברים שצריך לדעת להיכנע להם." אמרה סרינה. "אפילו אריה הרים צריך לברוח לפעמים."
ג'ק הרים את גבותיו. "קדימה, אריק, עליך לקום."
השד נהם, "הזדמנות אחרונה."
בתאני פסעה צעד אחד לאחור. התאומים צחקו.
אריק שילב את זרועותיו בהתרסה על חזהו. הוא ידע שעליו לקום. השד או רוח הרפאים, או השד יודע מה, עלול להיות מסוכן. אבל עצם העובדה שהילדים העשירים הצוחקים יכולים לשלם שוחד כדי לשלוח את כל האחרים לאחורי האוטובוס עוררה את חמתו להשחית. "אתה לא יכול לחלק לנו פקודות."

"זו הרוח!" קרא ליאו.

"הבנו!" אמר שביט. "גם אני אוהב את הקטע הזה, אבל אני לא מפסיק את מגנס כל שנייה!"
"בטח שאני יכול." זרועו של השד הפכה למין כף כסף ענקית, והוא הניף אותה במהירות לעבר אריק.

"ידעתי." אמר דוד. "כמובן, למה לא? לכל יצור מרושע,אפילו חלקית, יש כוחות מעצבנים. מעניין אם תספיק לברוח מזה."
אריק ציפה למצוא את עצמו מוטל על הרצפה, חבול ומוכה, אך להפתעתו הרבה לא קרה דבר. השד עצמו נראה המום. הוא הניף שוב את זרועו, והיא עצרה במרחק סנטימטרים מגופו של אריק.

"קסם לא מכוון?" שאל ג'ינקס. "זו אפשרות... אבל לי זה לא קרה."

"כן, ברור שלג'ינס זה לא קרה!" אמר רון בעליזות, ואז התכווץ למראה כדור של אש סגולה ביד של ג'ינקס. "סליחה, ג'ינקס."
נדמה כאילו שריון בלתי נראה מגן עליו. השד ניסה לדחוף את אריק בכוח, אך לא היה מסוגל לגעת בו.
הנוסעים סביבם הביטו עמומים. אריק הביט למטה על גופו, לא בטוח מה בדיוק קרה.

"ברור שלא תבין!" אמר ג'ק. "אף אחד לא הבין. אפילו שאנחנו מכירים אותך. אלא אם כן ג'ינקס צדק."

"טוב, מי רוצה לקרוא?" שאל מגנס. אפ אחד לא ענה.

רוצים לנחש למה אף אחד לא ענה? שלושה ניחושים לכל אחד! ביי.

הפרק הקודם		הפרק הבא