קרוב מתמיד; רחוק מאי-פעם

מייקל התעורר עם כאב ראש נוראי. הוא ישן הלילה במיטה נוחה לראשונה מזה חודשים רבים, אבל כל גופו כאב כאילו סיים זה-עתה ריצת מרתון. אך כשנזכר במאורעות האתמול כאב-הראש שלו רק התחזק - הוא חשב על ההחלטה שעליו לקבל, שאם לא יחליט נכון אנשים רבים ייהרגו. ייהרגו בגללו. 

הייתי צריך להישאר בכלא, חשב מייקל, בסופו של דבר כן אהיה רוצח.

הוא קם מהמיטה באיטיות, מנסה לגרש ממוחו כמה מחשבות נוראות שעלו בו, נגד רצונו.

לברוח אני לא יכול, הם יהרגו המון אנשים, חשב, אבל אם אשאר פה ואעשה מה שהם רוצים... לא! אסור לי לעשות את זה!

שנתיים וחצי קודם לכן

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. מייקל ישב בכורסה רכה מרופדת בכחול בחדר המועדון של רייבנקלו והביט בשמי הלילה זרועי הכוכבים. הוא אהב מאד לסתכל בצורות שיוצרים הכוכבים בשמיים, ובמיוחד בשעות הקטנות של הלילה בהן לא היה איש מלבדו בחדר המועדון. לפני כמה שנים לימד אותו אמו את שמות קבוצות הכוכבים, ומאז בכל פעם שהסתכל בשמי הלילה נזכר בה. הכוכבים הזכירו לו גם את אחותו - כשהיתה ילדה קטנה, פחדה ליאן מהחושך, ומייקל הרגיע אותה באמצעות סיפור שהמציא על כוכב בשם סטארי שמפחד מהאור.

הוא נאנח. אמו ואחותו נהרגו יחד עם חברו מארק לפני כשנתיים וחצי בידי קוסם בשם דניס אילוזיו. מייקל נשבע לנקום את מותם, אבל לא משנה כמה ניסה, לא הצליח למצוא את הרוצח החמקמק. 

הוא שקע במחשבות נוגות על משפחתו, ממנה נותרו רק הוא ואביו, ולאט-לאט הוא שקע גם בשינה.

הוא שוב היה ביער. ביער של אליפות העולם. אוהלים עלו באש ואנשים צרחו מסביבו. הוא ראה את עצמו, משתק אוכל-מוות. הוא ראה שוב את אילוזיו פורק אותו משרביטו. הוא ראה את האוהל שלהם.

הוא חייב להזהיר את אמו לפני שיהיה מאוחר מדי! הוא רץ כמו שלא רץ מעולם. הוא הלך והתקרב לאוהל, אבל מהעבר השני ראה את אילוזיו מניף את שרביטו... לא! הפעם הוא יצליח!

הוא פתח את פיו כדי לצעוק להם שהם חייבים לברוח, שייזהרו, אבל שום קול לא יצא ממנו... הוא החל לרוץ שוב, מתעלם מהצרחות שסביבו... אך לפתע הואט קצב ריצתו, כאילו היה דמות בסרט מתח מוגלגי...

הוא סובב את ראשו הצידה באימה, נחוש שלא לראות את זה שוב - אבל ראשו כמו סירב לזוז, והוא ראה את אילוזיו מצביע עליו בשרביטו. זה הוא, זה הוא עושה את זה, חשב.

אילוזיו הוריד את שרביטו, הבעת פניו אומרת רצח... הוא הצליף בשרביטו לעבר האוהל, והאש הצהובה יצאה ממנו...

הוא ראה את עצמו תופס בגלימה של אילוזיו, שמע את מארק צועק. הוא עצם את עיניו כדי לא לראות איך מארק נהרג, אבל שמע את הקול העמוק שכה תיעב צועק את הקללה הנוראה מכולן.

מישהו צרח בתוך האוהל. מייקל נרעד כשזיהה את קולה של אמו, אנה.

"אבדה קדברה!"

וליאן נפלה, ושני המייקלים, זה שבפתח האוהל וזה שעמד מרחוק, שקעו בתהומות האבל...

מייקל צפה בעצמו מתייפח בלי שליטה, שעה שאנשי משרד הקסמים מנסים לגרש משם את אוכלי-המוות.

לפתע, עלו מהיער אורות ירוקים שיצרו מעין גולגולת שבפיה נחש מתפתל - האות האפל, סמלו של וולדמורט. אנשים צרחו בהיסטריה ונמלטו לכל הכיוונים, ואפילו אנשי המשרד התקשו להשליט סדר בהמונים המבוהלים. יתרון אחד היה לזימון האות האפל - כל אוכלי-המוות התעתקו מהיער במהירות, ואנשי משרד הקסמים התפנו לטפל בבלאגן שנוצר במחנה. וויליאם ראדוורד, שניהל קרב קשה עם קבוצה קטנה של אוכלי-מוות, חזר עכשיו אל האוהל, שם מצא את מייקל המתייפח ואת שלוש הגופות. המילים נעתקו מפיו של וויליאם. הוא סירב להאמין. אשתו, בתו, החבר הכי טוב של מייקל... כל זה נראה לו כמו חלום רע, אבל גם עם חלומות רעים צריך להתמודד.

מייקל צפה בכל זה מהצד, מזועזע עד עמקי נשמתו. מותם של אמו, אחותו וחברו היה נורא כשלעצמו, אבל לצפות בזה כל פעם מחדש...

ואז, כאילו שכל זה לא היה נורא מספיק, צצו משום-מקום עשר דמויות אפלות בברדסים שחורים וכיוונו את שרביטיהם אל אביו. וויליאם פעל במהירות ושיתק את כולם למעט אחד, אבל האחד הזה הניף את שרביטו, ומקצהו בקע אור כסוף שגדל ועטף את וויליאם. וויליאם נפל לאחור והתעלף, רגע אחרי ששלח משם בקסם את אוכלי-המוות שלכד.

ואז פנה אוכל-המוות לעבר מייקל והצליף בשרביטו. אחד הענפים בעץ שמעליו התנתקק והחל להכות בגבו כמצוות הקוסם בברדס. הוא נניסה לחמוק מהמכות, אבל אלה ניתכו על גבו שוב ושוב ולא משנה מה עשה. זה היה כואב.

"מייקל! מייקל! קום כבר, פרופסור מקגונגל קוראת לך אליה למשרד. היא אומרת שזה דחוף".

מייקל התנער מהשינה באחת. הוא ישב עדיין בכורסה הנוחה בחדר המועדון של רייבנקלו, בטוח ומוגן.

"מייקל, קום כבר! אני עוד אאחר בגללך לשיעור של סנייפ".

הוא נאנח, אבל קם בחוסר רצון מהכורסה. כל גופו דאב בגלל הישיבה הממושכת בכורסה, ויותר מכל הוא הרגיש מותש. הוא הסתובב וראה מולו את אלייזה לואיס, נערה יפה שחורת-שיער מהשכבה שלו, שהייתה ידידה קרובה של מארק לפני שהוא נהרג. היא החזיקה בידה סרגל ארוך, איתו כנראה הכתה בגבו של מייקל (עכשיו הוא הבין את העניין עם הענף). "בסדר, בסדר, אני קם", אמר, "ותודה שהערת אותי. אבל לא יכולת למצוא דרך קצת פחות כואבת?"

"מקגונגל אמרה לי להעיר אותך בכל מחיר, אפילו אם אצטרך לשרוף לך את הגבות בשביל זה", ענתה אלייזה, "אז יצאת בזול, יחסית".

הוא הביט בה. הוא נזכר איך בשנתם הרביעית בהוגוורטס סיכמו אלייזה ומארק שיתחילו לצאת בשנתם החמישית. אבל מארק לא זכה להתחיל את שנתו החמישית, ואלייזה, שגרה בבית-יתומים מוגלגי אחרי רצח הוריה בידי אוכלי-מוות בהיותה בת שנתיים בלבד, נותרה בודדה מאי-פעם. למייקל היה עדיין אביו האהוב; לאלייזה לא נותר איש בעולם.

שקוע עדיין במחשבות העגומות האלה, יצא מייקל מחדר-המועדון של רייבנקלו. הוא שקע עמוק כל-כך במחשבותיו, עד שלא שם לב לפיבס שריחף מעליו בצחקוק מרושע, מחזיק שלושה בלוני-מים גדושים.

טראח! שלושת בלוני-המים הופלו על ראשו של מייקל בבת-אחת. הוא נרטב כולו, וכמו כל תלמיד בהוגוורטס - הבין ששוב נפל קורבן לתעלולי המפחידן. מייקל, שגבו עוד כאב מהמכות שחטף, נעשה מתוסכל עוד יותר. לא רק שהוא מאחר למקגונגל ולסנייפ, עניין מסוכן מאד בפני עצמו, הוא גם צריך לעשות זאת בבגדים רטובים לגמרי? הוא הרים את שרביטו לעבר פיבס, שצחקק עדיין מעל ראשו הרטוב.

"אינסנדיו!"

סילון של להבות פרץ מקצה השרביט ופגע ישירות בפיבס, שפלט קללה עסיסית ונעלם דרך הקיר. אלא שבדומה לרוח רפאים רגילה, הקסם³ פשוט חלף דרך המפחידן - ופגע בשטיח-קיר גדול עם ציורים של טרולים שמכים איש אומלל בבגדי בלט. השטיח, כאילו להכעיס, התלקח מיד.

מייקל סינן קללה. אם מישהו יבחין באובדנו של השטיח, המורים יוכלו לשחזר את הקסם ולגלות מי הטיל אותו, ואז הוא יהיה בצרות. ובכלל, הוא צריך לקחת אחריות על הנזק שעשה. למרבה הצער, השטיח התכלה כליל ולא ניתן היה לתקנו בקסם.

אני צריך שטיח-קיר כזה, ובדחיפות, אחרת אסתבך, חשב, אולי באחד החדרים הסמוכים יש משהו דומה?

הוא הסתכל מסביבו. הוא ראה רק דלת עץ מהודרת ומעוטרת בסגנון הרנסנס. בידיעה שאין לו מה להפסיד, הוא פתח אותה ונכנס פנימה.

מייקל לא האמין למראה עיניו - על קיר האבן הפשוט של החדר אליו נכנס היה תלוי שטיח קיר זהה לחלוטין לזה שהרגע שרף.

מעודד במקצת, יצא מייקל מהחדר כשהשטיח בזרועותיו, ותלה אותו על הקיר באמצעות קסם. הואה הסתכל שוב לעבר החדר המבורך, אבל הדלת פשוט נעלמה - כל מה שהוא ראה היה רק קיר אבן רגיל. זה היה מוזר מאד, אבל הוא לא יכול היה להתעכב בשל כך - הוא איחר למקגונגל, ולא רצה להכעיס אותה יותר ממה שגם כך תכעס בוודאי.

הוא דפק בחשש על דלת המשרד של מקגונגל. מה אם היא כבר התייאשה והלכה? הוא לא היה צריך להתעכב כדי לנקום בפיבס! עכשיו בגלל זה הוא יאחר, ופרופסור מקגונגל תעניש אותו.

אבל מקגונגל פתחה את הדלת, ובמקום הבעתה החמורה הרגילה לבשו פניה הבעה שמייקל מעולם לא ראה עליהם. הייתכן שראה אצלה... רחמים?

היא קטעה את הרהוריו בחדות. "מייקל, שב בבקשה", אמרה, ומייקל התיישב על הכיסא מולה, "יש לי הודעה בשבילך. זה יהיה קשה, אבל אני מצפה ממך להתמודד עם זה כמו שצריך. העניין הוא כזה: אתמול בלילה אבא שלך נקלע לקרב עם עשרה אוכלי-מוות. הוא לכד תשעה מהם, אבל העשירי פגע בו בקללה לא מוכרת שגרמה לו ליפול למשכב. הוא מאושפז כעת בבית-החולים, אבל המרפאים אינם נותנים לו סיכויים רבים".

ראשו של מייקל הסתחרר. אבא שלו נפגע? ואם הוא ימות? אז באמת יהיה בודד לחלוטין... ושוב עלתה בו אותה תחושה נוראה שהרגיש אז, באליפות העולם - כאילו בחזהו נפער תהום, כאילו שבטנו מולאה בריק. הוא תפס את ראשו בידיו, אך גם זה לא מנע ממנו ליפול על השולחן באיטיות. מוחו נמלא צרחה איומה, שביטאה את הגרועים שברגשות. 

"אני מניחה שתרצה לבקר אותו בבית-החולים?"

מייקל לא ענה לשאלתה של הפרופסור מקגונגל, רק עשה צעד מהוסס אחד לעבר האח שבמשרדה. מקגונגל הינהנה בראשה בעצב, ונטלה קמצוץ של אבקת פלו מכד חרס קטן על כרכוב האח.

חמש דקות עברו. מייקל נרגע, והחל לחשוב בהיגיון.

אם אברח, חשב, אוכל לדווח למשרד הקסמים על מקום המסתור שלהם, ואז הם ייתפסו, ואולי אפילו אקבל חנינה!

אוכל לחיות חיים נורמליים!

מחשבה עצובה חלפה בראשו. לעולם לא יהיו לו חיים נורמליים באמת, כי אין לו בכלל משפחה.

מייקל חיפש נתיב מילוט. בחדרו הקטן לא היה חלון, ופתח-האוורור היחיד היה קטן מכדי שיוכל לעבור בו. אם כך, הדרך שלו החוצה עוברת בדלת.

מייקל פתח את הדלת, ובטרם נפתחה זו עד מחציתה נשמעה חבטה עזה, ולאחריה גניחה.

מאחורי הדלת, כך הסתבר למייקל, עמד נער צעיר בגלימה שחורה, כמו זו שלבשו התלמידים בהוגוורטס. הנער, ששערו הג'ינג'י, על גבול האדום, בהק גם בחשכת המסדרון, אחז בבטנו וגנח.

"בשביל מה, בשביל מה היית צריך לדחוף לי את הידית הזאת לבטן?"

מייקל הביט בידית הכסופה, הגדולה, בהבעה מלאת אשמה.

"לא ידעתי שיש מישהו מהצד השני של הדלת", הצטדק.

"איך יכולת לדעת? טוב, בסדר. באתי למסור לך הודעה מגריגו, הוא אומר שארוחת הבוקר והוא מחכים לך".

"ארוחת בוקר? מה? איפה?"

מייקל, שלא אכל מאז דייסת הבוקר המגעילה באזקבאן, היה מוכן לתת את שרביטו (טוב, את זה של ג'ראלד) בתמורה לארוחה טובה.

"באולם האסיפות, איפה שהיית אתמול. רוץ, כולם מחכים".

"בסד - רגע, רגע, מה זאת אומרת, 'כולם מחכים'? מי אלה 'כולם'?"

"מאיפה לי לדעת? אם גריגו אמר שכולם, אז כולם.

"דרך אגב, אני פלנינגן, מייקל פלנינגן. אני העוזר האישי של גריגו", אמר הנער.

"הי, לשנינו יש את אותו השם", אמר מייקל בהיסח-הדעת.

"מה, גם אתה פלנינגן?", שאל פלנינגן בנימה של הפתעה.

"מה? לא, גם אני מייקל. מייקל ראדוורד".

"טוב, אתה בא? אני לא רוצה לפספס את ארוחת הבוקר".

מייקל ופלנינגן הלכו יחד לאולם האסיפות. בדרך, שלא הייתה ארוכה במיוחד, הספיקו השניים לדבר כמעט על כל דבר. פלנינגן התגלה כבן-שיח מרתק, והיה לו הרבה מה לספר גם על המקום בו שהו, אחוזת מק'רוג. כך גילה מייקל שמקום משכן-הקבע של מטהרי הדם הוא בצפון אירלנד, חבוי בתוך עמק נסתר בהרים. את האחוזה בנה אנתון מק'רוג, קוסם אירי רב-עצמה שהאמין בטוהר-הדם וחי לפני כמאה וחמישים שנה. נולדו לו שתי בנות, יוליה ומרגרט, שהתחתנו עם וויליאם פלנינגן וצ'ארלס מקראזן. אלו היו אבותיהן של שתי משפחות אלו, שחיו יחדיו באחוזה המכושפת. כשהקים הנרי סקארלט, אביו של גריגוריאס, את ארגון מטהרי-הדם, פני אליו שני ראשי המשפחות, בעלי האחוזה, סקוט פלנינגן וג'ורג' מקראזן, בבקשה להצטרף לארגון החדש. לאחר שהצטרפו לארגון, הציעו את אחוזתם כנקודת-מפגש לחבריו. בזכות התרומה הזו, קיבלו שתי המשפחות מעמד בכיר בארגון ("אם כי הפלנינגנים תמיד נחשבו פחות ממקראזן, בגלל האח הסקיב של סבא שלי. הוא ברח לצבא המוגלגי, ומשם למזרח התיכון, כדי שהארגון לא יתפוס אותו. גם לו קראו מייקל, דרך אגב"), וכך, החלו מטהרי הדם להשתמש במקום כמרכז תקשורת, וככל שהזמן עבר נעשתה האחוזה יותר ויותר למשכנם הקבוע. כאשר ירד הארגון למחתרת, הפך בית-האחוזה המפואר למפקדת הארגון באופן רשמי. המקום עבר שיפוצים, הרחבות וכישופים רבים, רובם כישופי-הגנה וכישופים נגד איתור-מרחוק.

"ואני גדלתי כאן, אז אני מכיר את כל המבנה. חוץ מהאגף הסודי", אמר פלנינגן, בשמץ של גאווה.

"באמת? אתה מכיר את כל המבנה? נהדר! איפה היציא - כלומר, אם אני רוצה לנשום אוויר צח, איפה יש מרפסת או חלון?"

עכשיו בסיועו של ידידו החדש, הבריחה נראתה למייקל כעניין של מה-בכך. כל מה שהוא צריך זה רק ללכת לפתח כלשהו בקירות האבן של האחוזה, נניח, דלת, או חלון, לפרוץ אותו בקסם ולצאת לחופשי! רק על המרדף, הצפוי להתרחש אם יברח, מייקל לא חשב.

אולם האסיפות היה מלא מפה-לפה. קוסמים רבים, אולי עשרים או שלושים, גדשו את החדר המפואר. רובם ישבו בכיסאות העץ הכהים, ואכלו בהנאה ארוחת בוקר דשנה. מייקל שמע, פה ושם, חלקים משיחותיהם. גריגו סקארלט עצמו ישב בכיסאו הגדול, עשוי הכסף, ושוחח בלהיטות עם לאיינארט.

"בשתי הקומות העליונות יש מרפסות, וחלונות יש גם בשלישית", קולו של פלנינגן ניער את מייקל משרעפיו.

"מה? אה, תודה רבה. אני חושב שאלך לשם אחרי האוכל".

"לבוא איתך? מאד קל ללכת לאיבוד ב-"

"לא, תודה, פלנינגן. אני חושב שאסתדר בעצמי", ענה מייקל בקרירות לא אופיינית.

פלנינגן הלך לחפש מקום לשבת בו ליד השולחן, בצדו השני של השולחן.

אוף, חשב מייקל, גרמתי לו להתרחק.

טוב, מעולם לא היה לו כישרון גדול בתחום החברתי. ייתכן שזה קשור לעובדה ששני חבריו היחידים נרצחו. בידי אותו אדם.

והנה כאן אותו אדם, הנה אילוזיו! כמה חבל שהשארתי את השרביט בחדר, חשב. הייתי הורג אותו.

אילוזיו ישב ואכל עוגת גבינה, תוך שהוא מקשיב, מרותק, לדבריו של קוסם שדוף בעל שיער אפור מתולתל וגלימת אוכל-מוות מרופטת.

"רובם יירדו על הברכיים, אם צריך, כדי להצטרף אליכם", לחשש אוכל-המוות, אותו זיהה מייקל כמרקוס סמית', שכנו באחד התאים הסמוכים באזקבאן. "יש כמה שמשחקים אותה סניץ' קשה להשגה. אבל הרוב איתכם, וייתנו הכל כדי לדבר עם אדון האופל".

אילוזיו לא ענה. הוא בהה בתדהמה בטבעת זהב, משובצת אזמרגד, על אחת מאצבעותיו הימניות של מרקוס.

זה האחרון הוריד את הטבעת מאצבעו, וטמן אותה בכיס פנימי בגלימתו.

"זה לא כלום, דניס. הטבעת שלי לא צריכה להטריד אותך".

הוא ממש נשמע כמו נחש, חשב מייקל. פלא שאין לו ניבים.

"מייקל, כמה טוב שהצטרפת אלינו! חיכינו לך!"

גריגו, שהבחין בו, קם לקראתו מכיסאו.

"בוא, מייקל, אתה יושב כאן", אמר, והחווה בידו על הכיסא שלימין כס-הכסף שלו.

"תרצה פרוסה מעוגת הגבינה? רוברט הכין אותה, והוא ייעלב קשות אם אפילו לא תטעם".

ואכן, רוברט, אדם מבוגר, בגיל העמידה ששערו האפור-חום מקריח, חילק לכל באי האולם פרוסות מעוגת הגבינה שמייקל ראה את לסטריינג' אוכל. כשראה מייקל שגם גריגו טועם, נגס בעצמו חתיכה קטנה.

זה היה טעים. טעים יותר מ… מכל דבר בעצם. זה היה מתוק, ופריך, ורך וחמצמץ באותו זמן.

אבל הרוברט הזה… מייקל כבר ראה אותו איפהשהו, וזה לא היה בנסיבות טובות. איפה הוא ראה את רוברט?

הפרק הקודם		הפרק הבא