הילדה החדשה

בדרך למרפאה כנראה התעלפתי, כי כשהתעוררתי כבר הייתי שם, ושלושה פרצופים מודאגים רכנו מעלי.

השתעלתי קלות ורמוס הביא לי כוס מים.

"כמה את זוכרת?" התרוממתי לחצי ישיבה ואמרתי "בערך הכל. זה בסדר רמוס, אני לא אגלה לאף אחד!"

הוא הנהן אבל סירב להביט בי.

"רמוס" אמרתי, בתקווה שהוא יסתובב.

זה לא עבד.

"רמוס!" קראתי שוב, בקצת יותר תקיפות.

כשגם זה לא עבד צעקתי "רמוס ג'ון לופין! תסתכל עליי ברגע זה!"

זה עבד.

הוא הסתובב אליי ואמר ברעד "יש לך צלקות. הן ישארו לנצח. את רואה מה אני? את רואה מה עשיתי?"

"רמוס, זו לא אשמתך! איך אתה בכלל מעז לומר דבר כזה?

אני בחרתי לעקוב אחריכם!

אני נשארתי גם כשראיתי שאתה הופך לאדם זאב, כי לא אכפת לי! אתה עדיין חבר שלי!" אמרתי בתקיפות, מקווה שהוא לא יאשים את עצמו.

"אבל זו כן אשמתי!" אמר, וניפץ את תקוותי.

"זו כן אשמתי! אם את לא היית שם יכול להיות שהייתי מגיע להוגוורטס!" הוא צעק, כאילו זה יעזור לי להבין.

באתי לומר עוד משהו, אבל ג'יימס פנה אליי ושאל "למה היו לך צלקות על פרק כף היד? מאדאם פומפרי אמרה שהן ישנות, ולא מהקרב עם רמוס"

שאלתי בבהלה "היא מחקה אותן?"

"לא, היא לא הצליחה. אבל למה שתרצי להשאיר אותן?"

"זה לא קשור אליכם. פיספסתי שיעורים?"

היה ברור שהם רוצים לדעת, אבל הם עזבו את הנושא.

"אמממ, פספסת שלושה ימים"

נאנחתי בעצבנות ורטנתי "יופי. עכשיו יהיה לי מלאאאא להשלים!" 

אבל סיריוס שימח אותי כשאמר 

"דמבלדור אמר לנו למסור לך שאת פטורה מכל המטלות שיש כל עוד את במרפאה, ושאת לא צריכה להגיש אותן"

אני מניחה שהפרצוף שלי היה שמח, כי הם צחקו וג'יימס אמר "וואו, איזה שינוי מצב רוח!"

"מה השעה, ועוד כמה זמן ישחררו אותי?" שאלתי.

"כולם בשיעורים עכשיו, אבל חברות שלך היו פה. אני מניח שישחררו אותך מחר, כי זה כבר היום השלישי שלך פה"

אמר סיריוס ואני שאלתי "וואו, ישנתי כ"כ הרבה זמן?"

ורמוס הניד את ראשו ואמר "הרדימו אותך. לא רצו שיכאב לך."

אחרי שהם הלכו, חברות שלי נכנסו, עם הבאות מודאגות על פניהן.

"לי! אמ'! ליל'ס!. מה אתן עושות פה? יש לכן שיעור עם מקגונגל!" הן צחקו צחוק לחוץ מעט וליאם אמרה 

"ברור שזה הדבר הראשון שתחשבי עליו! לא פלא שהמצנפת התלבטה אם לשים אותך ברייבנקלו!" הפעם הן באמת צחקו.

~יום למחרת~

מאדאם פומפרי סוף סוף שיחררה אותי, ואמרה לי ללכת לנוח בחדר ושהיא תודיע למורים. 

כשנשמע הצלצול האחרון חברות שלי פרצו לחדר ורצו לחבק אותי.

הן סיפרו לי שהקונדסאים ניסו לעלות, אבל לא הצליחו לעבור את מנגנון ההגנה. 

אחרי שדיברנו קצת פלטתי פתאום "סיריוס הזמין אותי לדייט"

לילי נראתה מבוהלת ושאלה "אבל סירבת, נכון?"

הנדתי בראשי וליאם צעקה "יש! ידעתי שאת מאוהבת בסיריוס!"

התחלחלתי וצעקתי "איוווו, לא! אמרתי לו שאני אחשוב על זה בתנאי שאם זה לא יעבוד נוכל לחזור להיות ידידים"

"אוהההה, למה לא?"

"אם את כ"כ מאוכזבת, אני אצא איתו, אבל אני לא מבטיחה שזה יתקדם לשום מקום!"

אמרתי, ומיד הצטערתי כי היא צעקה "יופי! בואי נתחיל לבחור נעליים!"

והוציאה איזה מאה זוגות של נעלי עקב.

היא התקרבה אלי עם זוג יחסית גבוהה, ואני התחלתי לברוח ממנה.

כשנמאס לי לרוץ במעגלים הפסקתי לברוח. אבל אז נזכרתי ממה אני בורחת. 

מנעלי עקב וליאם רצחנית. 

ברחתי לחדר המועדון, שוכחת לגמרי שאני עם ג'ינס קצרצר וחולצת בטן צמודה.

רצתי בכיוון המעונות של הבנים, עד שהתנגשתי בסיריוס. עפתי אחורה ,המומה. 

ג'יימס עזר לי לקום ושאל "למה ירדת ככה למועדון?" 

"מה?" שאלתי, לא מבינה למה הוא התכוון. הוא הצביע עלי ושאל שוב.

הסתכלתי על הבגדים שלי, ורק אז שמתי לאיך שאני לבושה.

התחלתי לענות "אהה, לא שמתי... אעאעאעאע, היא באה! רמוס, אני צריכה את השרביט שלך!"

אמרתי כשראיתי את ליאם מתקרבת עם העקבים.

"מה?" שאל רמוס, מבולבל.

 "סיריוס, לך תסיח את דעתה של ליאם. רמוס, השרביט!" צעקתי.

"מה?" שאלו שניהם ביחד.

"אוחח, מטומטמים. לא משנה!" אמרתי ועליתי מהר במדרגות, לכיוון החדר של הקונדסאים.

מסתבר שלא עליתי מספיק מהר, כי ליאם תפסה אותי וגררה אותי למועדון.

היא הכריחה אותי להתיישב על הספה ואמרה "תמדדי! עכשיו!"

בשלב הזה כל המועדון הסתכל עלינו והקונדסאים התקרבו אלינו לאט, כאילו אנחנו חיות טרף.

רמוס שאל בשקט "אתן מוכנות להסביר לנו מה קורה פה?" 

אני לעומת זאת, דיברתי בקול גבוהה ואמרתי

"סיפרתי להן שהצעת לי לבוא איתך להוגסמיד, ואמרתי שאני אסכים ונראה מה יקרה. 

ואז המשוגעת הזאת התחילה לרדוף אחרי כדי שאני אמדוד עקבים!"

סיריוס חייך חיוך גדול ושאל "אז זה אומר שאת מסכימה?"

דפקתי את ידי במצחי ושאלתי "זה מה ששמעת?!"

נראה שאני עושה את זה הרבה מאז שפגשתי את סיריוס.

פניתי לליאם ואמרתי "את מוכנה להירגע? זה רק דייט!"

"רק דייט? רק דייט? אין דבר כזה רק דייט!"

צווחה וגררה אותי לחדר שלנו, שם פקדה עלי גם למדוד שמלות צמודות.

אחרי שעות של מדידות החלפתי לפיג'מה וירדתי לחדר המועדון כשהספר 'נשים קטנות' מוחזק  בין ידיי.

"אווו, אלה החיים!" אמרתי בשמחה כשאני יושבת מול האח וקוראת,

ואז הסתכלתי על ליאם ואמרתי במרמור "בלי נעלי עקב!" היא שלחה חיוך ניצחון וחזרה לבחון את הלק שלה.  

"אן, אני צריך עזרה!" אמר לי ג'יימס בטון נואש, כמה דקות אחרי זה.

"עם לילי, נכון? אני לא מבטיחה כלום, אבל אני אנסה"

"אז תדברי איתה בשבילי?" שאל בשמחה ואני השבתי

"כן, אבל הסיכויים לא מבטיחים בהתחשב בזה שהיא הרגע נתנה לך סטירה"

"איך ידעת?" שאל במבט המום.

"אתה מוריד את רוב הבנים פה בשנייה, ואני בספק אם מישהי אחרת הייתה עושה את זה.."

אמרתי והעפתי מבט על חבורת בנות מצחקקות שהסתכלו על ג'יימס, וחלק מהן גם נעצו בי מבטים כועסים.

סליחה על הפרק הקצר.

אהבתן.ם?

הפרק הקודם		הפרק הבא