המפחידנים 2- גנבי החטיפים

זואי צרחה והתגלגלה לאחור. גם האביר שניסה לרצוח אותה נסוג. הוא היה ענק, גדול מרוב האנשים ושרירי מאוד. הוא נעל מגפיים גבוהות, לבש גלימה ארוכה ואדומה עם ברדס כבד, חבש כובע גרב בכל צבעי הקשת והעיניים שנראו בחורי הכובע היו אפורות צהובות ומבט ערמומי השתקף בהם. זואי קמה, ולטשה עיניים. בביריון, שעמד בכוננות עם הסכין. ״מי אתה?״ היא לחשה בחשש

הביריון שתק. הוא החווה תנועת הזהרה עם הסכין, כאילו הוא אומר ׳אל תעזו לתקוף אותי׳ ואז נשא רגליים וברח.

זואי צפתה המומה בביריון שרגליו הגדולות רצו במהירות. פתק נוצץ נפל מכיס גלימתו.

מריה מיהרה אל הפתק בצבע הכסף, קראה רגע ארוך את הכתוב הבולט וידה שאחזה בפתק החלה לרעוד.

״מריה?״ זואי לחשה ונגעה בעדינות בתלתלים הבהירים.

מריה הייתה חיוורת כשהרימה אליה מבט ״תקראי״ היא מלמלה ודחפה לידיה של זואי את הפתק.

תודה על מה ששלחת לי. הם לא יצליחו להגיע אל התפוצ׳יפס. התקיפה בעוד חמישה ימים, ז׳

״מה זה?״ זואי התנשמה והפתק נפל מתוך ידה ״מי רוצה לתקוף אותנו?״

המבט של רייצ׳ל היה חודר. הפה שלה התעקם ״מי?״

גנבי התפוצ׳יפס כמובן. אבל איך הם גילו עליהם?

נראה שאותן מחשבות התרוצצו במוחו (הקטן) של המפיטי, כי הוא צעק ״הבל עיך אם יודאים?!״

דמעות תשישות צפו בעיניה של רייצ׳ל ״אין לי מושג״ לחשה בצרידות ״מה אתה חושב, דני?״ היא הפתיעה את החזיר שעמד מהורהר ״הא?״ הוא מצמץ ״ואת?״

״לא יודעת, לכן שאלתי אותך״ היא הרימה גבה

״זה זוניק…״ הוא מלמל בהיסח דעת ואז הזדקף ״זואי!״ קרא, כאילו הוא אומר ׳תשאלו את זואי, לא אותי׳

אבל הוא הוסיף למלמל ״חושב… טילי… ילד כמוני… לא, מיסטר נונו.  סבא עורי? פחחח, צוחק. קייט… רע״ הוא הניד בראשו וחוט של רוק נזל על סנטרו.

״דני?״ זואי ליטפה אותו ״על מה אתה חושב?״

״שלי!״ הוא קרא ומשך את הפתק מהיד של זואי, ואז הביט אליה במבט נבוך ״תני״

״בסדר…״ היא לא הבינה אותו, אבל הוא יכול לקחת את הפתק ״יש לך רעיון בנוגע לפתק?״

הוא הנהן בכובד ראש וחייך חצי חיוך חזירי

״דני לפעמים קצת מוזר

זאת לא אשמתו, זה בגלל שכבר מאוחר!

דני צריך ללכת לישון;

הוא לא ישן כבר זמן המון״ דנה הסבירה

״אני בסדר!״ דני התנער

״טוב, הנה מפעלי ׳פריסי!״ קראה רייצ׳ל ״אולי נמצא פה קצה חוט!״

בחור שמנמן גרר עגלה מלאה בשקיות תפוצ׳יפס בשלל טעמים ״מבקרים במפעל?״ הוא גיחך בנחת ״קבלו קצת צ׳יפס!״ והוא זרק אליהם שקית צ׳יפס מקסיקני

״תודה רבה״ רייצ׳ל חייכה בנימוס ופתחה את שקית התפוצ׳יפס בקול פיצוץ קל ״יאמי… אוי״

זואי הסתכלה לתוך שקית התפוצ׳יפס.

בפנים היו רק שלושה צ׳יפסים.

״היי, אתה!״ היא רצה בעקבות הבחור

״קוראים לי מונו״ הוא חייך

״אין פה כמעט צ׳יפס״ רייצ׳ל הראתה לו את השקית הכמעט ריקה

בבת אחת החיוך שלו נעלם. דמעות הופיעו בעיניו. הוא נראה אבוד

״בזמן האחרון כל הצ׳יפס שלנו נעלם״ הוא ייבב ״בהתחלה חשבנו שזה טעות במתכון, אבל הוא מתרוקן יותר ויותר! אנשים חושבים שאנחנו בקושי שמים משהו בשקית כדי שנרוויח יותר כסף, אבל זה לא נכון! אני לא יודע מה זה, אני…״ הוא נראה כעומד להתמוטט

״בשביל זה באנו לפה!״ מריה הזדקפה ״באנו לפתור את התעלומה!״

״תודה רבה לכם״ הוא ניגב את עיניו ״אני מקווה שתצליחו״

״אנחנו נישאר פה כל הלילה ונראה מה קורה!״ הבטיחה זואי

״הו, אתם תישארו הרבה הרבה יותר מזה!״ קרא קול לא מוכר.

זואי הסתובבה.

הם היו מוקפים.

הפרק הקודם		הפרק הבא