יהיה בסוודר

רון היה מסוגל רק לבהות.

מאלפוי הסיט את מבטו והעביר יד בשיערותיו הבהירות. "מה… מה אתה חושב על זה?" הוא שאל, כמעט בלחש. השפתיים שלו היו חיוורות.

חיוך קטן התגנב אל שפתיו של רון. הוא שמע את מאלפוי נושם בהקלה.

רון צחק קלות.

מאלפוי חייך.

"אתה…" מאלפוי גירד את אוזנו, "אתה בסדר עם זה?"

רון חייך אליו חיוך רחב. "מאלפוי, גם אני!" הוא ענה, "זאת אומרת, בי. אני בי," הוא הבהיר את עצמו.

"מה זה?" מאלפוי היה נראה מבולבל.

"זה…" רון, שהיה מופתע מתגובתו, הבהיר את עצמו, "זה אומר שאני יכול להימשך גם לבנים וגם לבנות."

"לא הכרתי שזה קיים…" מאלפוי הודה במבוכה. "המשפחה שלך יודעת שאתה… איך אמרת שקוראים לזה?"

"בי," רון ענה בחיוך. "הייתי בטוח שכולם יודעים מה זה אומר. וכן, הם יודעים," הוא המשיך, נזכר. "סיפרתי להם בקיץ. אמא שלי הייתה מאוכזבת בהתחלה, אבל אחרי שהרמיוני הסבירה לה שגם אם אני אתחתן עם גבר, היא עדיין תוכל לקבל נכדים, היא נרגעה."

"אז, נשמע שהיא בסדר עם זה?" דראקו חייך קלות.

"לא רק שהיא בסדר עם זה," רון צחק, "היא מזכירה לי את זה כל שבוע במכתב ואומרת שאם מישהו לא נחמד לגבי הנטיה שלי, היא תשלח לו צעקן."

"זה טוב," החיוך של דראקו התרחב. "וממה שסיפרת, אני מניח שגריינג'ר כבר ידעה?"

רון גיחך. "הרמיוני תמיד ידעה," הוא גירד את עורפו. "האמת, שהחברים שלי יודעים כבר הרבה זמן. הארי הופתע, אבל קיבל את זה ממש טוב. והרמיוני הבינה שאני בי הרבה לפני שאני ידעתי, אז לא באמת הייתי צריך לצאת מהארון בפניה…" ברגע שרון שם לב שדמעה נוספת מופיעה בעינו של מאלפוי, הוא השתתק. לאחר שנייה של התלבטות, הוא הניח את ידו על ידו של הבלונדיני.

עיניים כסופות הביטו בו בהפתעה. הוא לא משך את ידו בחזרה.

מאלפוי ניגב את עיניו בידו השנייה וחייך קלות. היה נראה שהוא מתאמץ לא לזוז יותר מידי. אולי, הוא לא רצה שרון יחליט לעזוב את ידו. המחשבה הזו גרמה לאוזניות של רון להאדים וללחיו לבעור.

"אני שמח בשבילך," מאלפוי אמר, "הלוואי שהמשפחה והחברים שלי היו מקבלים כמו שלך."

"אתה יודע," רון אמר במבט מלא חמלה, "הרבה אנשים להט"ביים נאלצים לבחור מחדש את המשפחה והחברים שלהם, אחרי שהם יוצאים מהארון. ככל שעוברות השנים העולם נהייה יותר ויותר מקבל, אז פחות ופחות אנשים נאלצים להתמודד עם סיטואציות כאלה," הוא הביט במאלפוי והידק את אחיזתו בכף ידו. "אני מצטער שנאלצת להיות מאלה שעדיין חווים את זה."

מאלפוי משך בכתפיו.

"אבל," אמר רון ולקח גם את ידו השנייה של הסלית'ריני, "אתה לא לבד," רון בלע את רוקו והביט במאלפוי - בדראקו - במבט חד וארוך. "אמרתי את זה ואני אגיד את זה שוב - אני אהיה המשפחה שלך, אם אתה רוצה, כמובן."

דראקו שאף אוויר לריאותיו והנהן קלות.

"אני בטוח שהחברים שלי והמשפחה שלי יקבלו אותך בזרועות פתוחות," רון המשיך. "אתה צריך לראות איך אמא שלי מתנהגת להארי. לפעמים אני חושב שהיא אוהבת אותו יותר מאת הבנים הביולוגיים שלה…"

דמעות מילאו את העיניים הכסופות. "רון…" הוא לחש בקול שבור. "ת...תודה, זה… זה לא מגיע לי…"

"בטח שזה מגיע לך!" קרא רון, לוחץ כמעט בכוח על ידו של הבלונדיני. "גם אם עשית כמה דברים שאתה מתחרט עליהם! אני מסתכל לך בעיניים רואה שאתה אדם טוב. אתה אדם טוב, מאל… דראקו," רון סיים את המשפט האחרון בלחישה.

דראקו משך באפו. "תודה," הוא ענה, בלחש גם כן.

"דראקו, אני, באמת, מתכוון לזה," אמר רון בטון רציני. "אני רוצה לעזור לך. מה שאתה צריך, באמת. האחים הגדולים שלי כבר לא גרים בבית, אז אם אתה צריך מקום - אנחנו נשמח לארח אותך."

דראקו הנהן, מנגב דמעות מעיניו. "אני… תודה," הוא לחש. "אני, כנראה, אצטרך את זה."

רון הנהן.

שני הנערים השתתקו. היה נראה שכל אחד מהם שקע במחשבות.

כמה דקות לאחר מכן, חיוך הופיע על פניו של רון. חיוך קטן, שמהר מאוד התרחב וחשף שיניים לבנות. "אתה יודע מה זה אומר?" הוא אמר בגיחוך זדוני.

דראקו היה נראה מבולבל. הוא נענע את ראשו קלות.

"שתהייה חלק ממשפחת וויזלי," רון ענה והרים גבה בשעשוע.

"כן, אני מניח שזה קצת אומר את זה…" דראקו צחק. הוא שתק לרגע ואז המשיך, בטון רציני יותר. "אני מצטער," הוא אמר. "אני מצטער על כל הדברים הנוראים שאמרתי בנשים האחרות על המשפחה שלך."

"על המשפחה שלנו, אתה מתכוון?" רון הרים גבה שוב.

דראקו צחק.

"כן, אני יודע שאתה מצטער," ענה רון. "אני מבין. גדלת באווירה שונה."

החיוך של דראקו הצטמצם.

רון, ששם לב לשינוי באווירה, מיהר לחשוב על משהו אחר לומר. "אז, שתדע שאמא שלי הולכת לשים לב לכל דבר שאתה שם בצלחת - ואם היא תחשוב שאתה לא אוכל מספיק, היא תדחוף לך עוד אוכל."

דראקו גיחך קלות.

"והולך להיות תמיד תור לשירותים ו… מה עוד? אל תסמוך על שום דבר שפרד וג'ורג' אומרים לך. אם אבא שלי מתחיל לדבר על טכנולוגיה של מוגלגים - תברח! אחרת תאלץ לשמוע את זה לפחות שעתיים. אה, ואתה הולך לקבל סוודר זוועתי של אמא שלי לחג המולד. אתה תהייה חייב ללבוש ללבוש אותו," רון עצר את שטף הדיבור שלו והביט בדראקו, שישב מולו וחייך מאוזן לאוזן.

"אני לא יכול כבר לחכות," הוא אמר בחיוך, מביט לתוך עיניו של רון במבט רציני. "בדיוק חסר לי סוודר."

כאן נגמר החלק הראשון.

אשמח לשמוע מה אתם רוצים שיקרה בחלקים הבאים :)

הפרק הקודם