מיתולוגיה בהוגוורטס * ממש סליחה, מוקפא*

אז אני יודעת שהפרק הקודם היה ממש קצר, אז אני מפצה

על זה בפרק אחד ארוך. אבל באמת, זה רשמית הפרק הכי ארוך שכתבתי אי פעם!! אה ותרשמו

לי בתגובות אם אהבתם אותו.

שכבתי בחשיכה, עם אור קטן לידי, אור שזהר והאיר את כל עולמי, צבע אותו בצבעים (ולא, זאת לא הייתה מנורת לילה). אנבת' ואני ישבנו בביתן 3, כשכל השמחה התרוקנה ממני, וקור התחיל להתפשט ברחבי הביתן. הזיכרונות מהקרב שלי בקרונוס הגיעו אלי, ראיתי את פניו של לוק, את החברים שלי, בוגדים בי. אנבת' הלכה והתרחקה, ולא יכולתי להגיע אליה. הרגשתי שוב כאילו אני בטרטרוס, מתעסק במשהו גדול עלי. פקחתי את עיני במאמץ, וראיתי ליד אנבת' יצור, מכוסה בברדס, מרחף לכיוונה, עומד לעשות משהו שהיה דומה במידה מחשידה לנשיקה… זינקתי. אם יש משהו שיכול לגרום לי לקום, לא משנה כמה אני פצוע, זאת אנבת', והיה ברור שהיצור הזה עומד לחסל אותה. יכולתי לשמוע אותה ממלמלת דברים קלושים: "לוק...לא…בבקשה...תאליה, אל תלכי…פרסי...בבקשה….תפסיקו...בבקשה..."

שלפתי את אנקלוסמוס מהכיס והסתערתי על המפלצת. לא הצלחתי לפגוע בה, אבל לפחות היא עזבה את אנבת'. הרגשתי את איברי הופכים לג'לי. ניסיתי להטעות אותה ולפגוע לה בצלעות, אבל היא צפתה את זה וזזה שבריר שניה לפני שפגעתי. צעדתי לאחור לפני שהיא תפגע בי, אבל היא כבר שלחה יד מצומקת וחיוורת לכיווני. הרגשתי סחרחורת וכאב חד במעלה הזרוע שלי, עד לכתף. ונדהמתי לגלות שכל הכתף שלי מלאה דם. רתחתי, קפצתי עליה, מתעלם מהכאב, ודקרתי אותה באמצע הברדס. היא התחמקה, מעיפה אותי לעבר השידה, מוציאה ממני את כל האוויר. הרגל שלי השמיעה קול קראק נוראי, אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה, המפלצת התקרבה אליי, אני התחמקתי, מנסה לפגוע לה בראש. היא נעה, אבל בכל זאת פגעתי לה בכתף. מה שיצא לה לא היה דם, ולא איכור, אלה נוזל שחור צמיגי. ברגע שדעתי הוסחה, היצור התקרב לכיווני, כאילו עומד לתת לי נשיקה. הקור הלך והתגבר ואני הרגשתי כאילו בחיים לא אהיה שמח יותר. ואז זה הופיעה. הזיכרון היחיד שאי פעם היה לי מאבי. תחושת חום התפשטה במעלה גופי. ראיתי בעיני רוחי את אותו החיוך, והצחוק הנעים. הרגשתי איך המפלצת מתרחקת ממני, חוזרת אל הצללים. הודתי לפוסידון בדממה, דידתי לכיוון אנבת'. היא התחילה לזוז, ומיד התנשפה בכאב. הפכתי אותה כדי שאוכל לראות את פניה, וגיליתי פצע מכוער למדי בצד ראשה. 

"וויל!" צעקתי בתקווה שמישהו ישמע אותי. "ניקו!" 

שניה אחרי ניקו הופיעה מהצללים. כשהוא ראה אותי ואת אנבת' הוא קילל באיטלקית. ונעלם שוב. אחרי כמה שניות הוא חזר עם וויל, שמיד רץ אלי.

"פרסי! אנבת'!" זעק בעודו מטפטף טיפות של נקטר על הפצע של אנבת'. "מה קרה?" 

ניסיתי להסביר לו את הסיפור כמה שיותר מהר, כי כרגע מה שהיה חשוב לי זה שהוא יטפל באנבת'. הוא סיים לטפל ברגלי והנהן. "זה כל מה שאני יכול לעשות עכשיו. אתם צריכים ללכת למרפאה." אמר, וקם על רגליו. "ואני בטוח כשכירון יפגוש אתכם אתם תהיו בצרות רציניות." חייך. 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אז מה," שאל כירון כשהגענו. "אני מבין שפגשתם מפלצת? במחנה? ועוד בתוך ביתן?"

אני ואנבת' היססנו. זה באמת נשמע מוזר, ולא הגיוני. את המחנה עטפו גבולות, שמנעו ממפלצות להיכנס. והביתנים היו חצי-מקדשים לאלים.

"כן." עניתי בהתחלה בהיסוס, ואז קולי התחזק. "ברגע שהיא הגיע,הרגשתי מן קור מוזר, ולא טבעי. כל השמחה כאילו נשאבה ממני."

"אני מבין. ואיך גברת עליו?" שאל כירון בגבה מורמת.

"פוסידון. נראה לי. ראיתי את הזיכרון היחיד לי ממנו, מן בוהק חמים, וחיוך אוהב." נראה שהמידע הזה הפתיע את כירון. 

"ואתה בטוח שלא ראית משהו כסוף? אולי אמרת משהו?" שאל. לא הבנתי לאן כל זה מגיע.

"כירון, אתה יודע מה המפלץ הזה?" שאלתי, כי זה כבר לא יכול להיות צירוף מקרים. הוא הביט בי בעצב. "חוששתני שכן, נערי. ואני יודע בדיוק מה לעשות."

"זה מסוג הפעמים שאתה בוהה למרחק ואני מנסה להבין מה אתה חושב?" שאלתי, מה ששיחרר חיוך קלוש מצד כירון.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"עכשיו?" שאל פרסי.

"כן." עניתי בסובלנות.

"כאילו, ממש עכשיו?"

"כן פרסי, ממש עכשיו." עניתי, עם שמץ של עצבנות בקולי.

"איך את יודעת?" תיחקר פרסי.

"כי היא ממש כאן." עניתי, עם חיוך דק.

"מי? מקגונגל?" שאל פרסי בבהלה. עשיתי פרצוף. 

"כן, כי זה ממש הגיוני."

"פשוט תגידי לי מי!" נאנק פרסי.

"רייצ'ל." עניתי בחוסר עניין.

"איך רייצ'ל קשורה לזה בדיוק?" שאל פרסי.

"אתה לא יכול להיות יותר טיפש משאתה עכשיו, נכון? רייצ'ל היא האורקל!"

"אה. נכון." אמר פרסי במבוכה.

"כן, אה." עניתי בכעס.

"היא… את יודעת," הוא עשה תנועה של התעלפות, ואז קם ומלמל בקול שהיה אמור להיות גרוני ולחששני, אבל בפועל יצא צרוד וחורק. "בדד מתהלכת בת החוכמה, ברומא בוער אות אתנה הרמה-"

"ואני מחניקה נשימת מוח אצה, אשר הסוד לטיפשות על בידיו נמצא." השלמתי בכובד ראש והנהנתי. "אכן כן."

"היי!" מחה פרסי.

"נו בוא כבר." עניתי והלכתי לכיוון הבית הגדול, שם רייצ'ל אמורה לחכות עם כירון. אחרי כמה דקות של הליכה בשילוב ידיים, התחלתי לראות את 2 דמויות. אחת של קנוטאור ואחת נמוכה מתולתלת. רייצ'ל נופפה לנו בידה בעוד כירון נראה מהורהר. 

"הגענו." הכריז פרסי. גילגלתי עיניים.

"אז מה קרה? יש נבואה, לא?" שאלתי.

"ובכן.. לא בדיוק נבואה. רייצ'ל אומרת שהיא רואה חלקים מהעתיד." אמר כירון.

"שהם היו.." שאל פרסי.

"אני רואה אתכם בחדר, יש שם מראה ואבן. אתם משחקים שחמט-" פרסי פלט נחרת זלזול.

"בגלל זה קראת לנו? כי את רואה אותנו משחקים שחמט? אבוי, החיילים הקטלניים." 

"-ועפים-" המשיכה רייצ'ל. הפעם אני היא זו שהופתע.

"עפים? כולנו או רק ג'ייסון?" 

"- אני לא יודעת! אני לא יכולה לתזמן את החזיונו-" רייצ'ל התמתחה בתנועה לא טבעית, וערפל ירוק יצא מפיה.

"אוי לא..." מלמל כירון, אבל לא נראה לי שרק אני שמעתי אותו.

היא התחילה לדבר בקול לחששני, בעוד הערפל חג סביבה.

"עם הכאב, האדמה והתכסיס השומם

ארבע חציים לאחדם זומם

בתוך מנהרה עתיקת יומין

לקחת את כוחם, על שמאל ועל ימין."

ובמילים אלה, היא התמוטטה. פרסי זינק לתפוס את רייצ'ל בעודה נופלת, וכירון נכנס לתוך הבית הגדול. הוא צעד כל כך בשקט, עד שאני ראיתי שהוא הלך רק כשכבר סגר את הדלת מאחוריו.

עמדתי המומה, לא מסוגלת לזוז. 

"אנבת'?" שאל פרסי ונופף בידיו (אל דאגה רייצ'ל כבר ישבה בנוחות) מולה. "את לא מבינה מה זה אומר?" שאל. בהמשיך לנופף בידיו מולי. הנדתי בראשי, המומה מכדי לדבר.

"עד," אמרתי בקול רועד. "עד שסוף סוף סיימנו עם הכל, אתה שוב נדחף לכל קרב שברדיוס 10 קילומטר ממך?!" 

"היי, היי! אני שמח שאת מאמינה בי, אבל זה רק 9 וחצי קילומטר." אמר ברצינות מעושה והנהן. גיגלתי עינים.

אני מקווה שאהבתם- סתם סתם זה לא הסוף. אני רק רוצה להזהיר שאת הנבואה אני יכולה לשנות כל הזמן, אז אחר כך אל תאמרו שזה לא איך שהנבואה הייתה.

אחרי שכירון השביע אותנו לא לספר לאף אחד על הנבואה, הלכנו לעבר ביתן 3, כדי שאני אוכל לעזור לפרסי לארגן את הדברים, מה שהתברר כמשימה כמעט בלתי אפשרית.(נעל אחת של פרסי הם מצאו בתוך ארון הרחצה שלו. בנים מוזרים. רגע, קבלו תיקון, פרסי מוזר.). אחרי חצי שעה שבה ניסו לארגן לי ולפרסי את כל הציוד (אני חשה צורך לציין שמתוך כל החצי שעה הזאת את שלי ארגננו רק 7 דקות.) שמענו את הקונכייה שמסמנת על ארוחת הצהריים. בארוחת הצהרים כירון הכריז על כך שאנחנו נלך מכאן למשך כמה זמן, ואז המשיך להסביר על המשחק 'תפוס תדגל' הקרוב. 

"אתה אוכל את זה?" שאל גרובר. כיוון שסאטירים יכולים לשבת באיזה שולחן שהם רוצים, גרובר תמיד ישב לידי ואירח לי חברה. הבטתי בו כאילו הוא נפל מהירח.

"גרובר, הצלחות ממלאות כל מה שאתה מבקש!" נאנקתי. מיואש. 

"כן, אבל.."

"אל תאמר לי ששוב אכלת את הצלחת שלך." הזהרתי.

"אכלתי אותה." הודה גרובר במבוכה.

"אוי נו." אמרתי וגילגלתי עיניים. "מה אתה רוצה?" 

"פחית קולה." 

"גרובר, אני לא יכול לבקש מהצלחת, אפשר בבקשה פחית קולה?"

"תנסה."

"זה לא איך שזה עובד." אמרתי ברוגז. הוא נאנח. 

"טוב, אז בי." 

"לאן אתה הולך?" שאלתי בעניין.

"לארוז." אמר במשיכת כתפיים.

"לאן? אתה הולך למקום כולשהו?" שאלתי. הוא חייך חיוך רחב.

"להוגרבס!" אמר בגאווה.

"הוגוורטס." תיקנתי אותו.

"כן זה, אז אתה בא?" 

"ארזתי עם אנבת'." אמרתי בעודי דוחס את שאריות המזון לפה. "מקודם." 

"טוב, אז ניפגש על גבעת החצויים." אמר ונופף לי.

כשהגעתי לגבעת החצויים, הסתבר שיש לנו הסעה מיוחדת לבית ספר הזה. גבר ג'נג'י עם חליפת טוקסידו עמד ליד נעל ספורט הרוסה. הוא שוחח עם כירון, כנראה על כמה נחמדה הנעל הזאת. 

"כירון?" שאלתי. והוא סובב את ראשו אלי.

"או פרסי! זה אדון וויזלי, אדון וויזלי, זה פרסי." ערך כירון הכירות.

"שלום." אמרתי ונופפתי בידי.

"אז מה, זה נכון שבבתי הספר שלכם אתם לומדים עם תמונות שלא זזות?" שאל אדון וויזלי.

"אהה…" לא ידעתי איך להגיב לזה, פניתי אל כירון בבקשת עזרה, אלא שאז אנבת' וגרובר 

הגיעו.

"הא! כולכם מגיעים בבת אחת. אנבת', גרובר, זה אדון וויזלי, אדון וויזלי, אלה הם אנבת' וגרובר."

"נעים מאוד אדוני." אמרה אנבת'.

"אפשר את הפחית הזאת?" שאל גרובר למראה פחית הקולה של אדון וויזלי. אדון וויזלי מצמץ בהפתעה.

"אבל היא ריקה!" התפלא. גרובר נראה מאוכזב מכך שלא יכול לומר להוא אוהבת אותן בדיוק ככה.

"לא משנה." מלמל.

"טוב, אז עכשיו כשכולכם כאן, אני אראה לכם איך תגיעו לביתי. בעזרת הנעל הזאת!" אמר בגאווה.

"נקווה שהיא לא מתנה מחבר קרוב שלו." מלמלתי לגרובר.

"או שנלך לכיוון השאול איתה." מלמל חזרה.

"עם כלי נשק הרסני יותר מפצצת אטום." מלמלה אלינו אנבת'. כירון, שכנראה שמע אותנו, חייך, אם כי אדון וויזלי לא הראה שום סימן לכך ששמע אותנו.

"קוראים לזה מפתח מעבר, אתם רק צריכים להחזיק בזה טוב-טוב." אמר ופנה אל הנעל.

"בסדר…." אמרתי ותפסתי את הנעל. אנבת' וגרובר עשו כמוני.

"בהצלחה," אמר כירון, ומבטו פילח אותי. "תזכרו את דבריה של רייצ'ל."

"תתכוננו, בפעם הראשונה זה קצת מוזר." הזהיר אדון וויזלי. אבל אנחנו לא ממש הקשבנו לו. אחרי כל כך הרבה מסעות צללים, זה כבר נראה טבעי. נשמע קול קריע רם, ואנחנו נעלמנו בריק, עם תחושה אפלה מוכרת.

אני ממש מקווה שתאהבו את זה, כי לקח לי מלא זמן לרשום את הפרק הזה (הפרק הזה והקודם היו אמורים להשתלב איכשהו לאחד, אבל בסוף פירקתי אותם)

אז בבקשה תגיבו לי איך יצא, זה ממש עוזר לי להמשיך! אה, וכולם, תירשמו לפאנפיק הזה! בבקשה!

הפרק הקודם