חוץ מהארון הקטן הזה [מתורגם, גמור]

פרק 2 חלק 2

הארי ישב בדממה, ידיו מכסות את פניו, על המדרגות המאובקות שהובילו אל דלתות הכניסה של אחוזת מאלפוי.

מאלפוי נעלם לחלוטין. הארי הטיל את כל לחשי המעקב שהכיר שהיו צריכים למצוא אותו או לפתות אותו לצאת מהמחבוא, כולל כמה שהוא המציא בעצמו. שום דבר לא עבד. ואז הארי ניסה לעזוב את אחוזת מאלפוי.

הדלתות היו נעולות לו, עם קללות שגרמו לבשרו להפוך לירוק כרעל כאשר הניח יד עליהן, והגנה אחרת זינקה והקיפה אותו בפקעת של להבות כשניסה להתעתק החוצה. הארי הכיר היטב את המוות, והוא ידע שהוא היה נשרף למוות אם הוא היה מתעקש על זה.

היה זמן, לפני כמה חודשים, שבו הוא באמת היה יכול לקבל את זה בברכה. הוא היה מסוחרר תחת ההבנה של כמות מקרי המוות עליהם היה אחראי והרחיק את רון והרמיוני, כי שניהם כל הזמן ניסו לומר לו שזה לא היה באשמתו כשהארי  ידע שזה כן היה. ומחלקת ההילאים הקצתה אותו מחדש, והוא לא רצה לפרוש, כפי שרצה פעם, ולעסוק בהמצאת לחשים חדשים (תשוקתו האמיתית), כי מה אם הוא בטעות יצור עוד אחת כמו קללת הידעבר?

אבל עכשיו, הוא רצה לחיות. ולו רק בגלל שהוא התגעגע לחבריו ורצה לדבר איתם עוד פעם אחת.

הארי הרים את ראשו, הציץ סביב האחוזה, ורעד. הוא לעולם לא היה חושב שגברת מאלפוי מתה רק במשך שלושה חודשים. החושך, השתיקה, האבק והקור, גרמו לזה להיראות הרבה יותר זמן מזה.

"איך אני עוזב?" שאל בקול רם. הוא היה בטוח שמאלפוי נמצא בקרבת מקום ומקשיב לו, למרות שסירב להראות את עצמו.

"תפתור את הרצח של אמא שלי."

אלה היו המילים הראשונות שהוא שמע מהממזר הזה מזה שעות. הארי הנהן והסיט את שיווי משקלו על המדרגות, חורק את שיניו כשכאב נדקר לתוכו מקצה המדרגה שהוא ישב עליו. "ואיך אני עושה את זה, כשאתה לא נותן לי להסתכל לתוך החדר הנעול הזה?"

"אתה יודע איך."

"אני לא יכול להשתמש בקללה המזדיינת, מאלפוי!" הארי התפרץ, קם והביט בפינה האחרונה שממנה הגיע הקול. לא שזה משנה, כי מאלפוי היה עובר לאחת אחרת עד עכשיו. "אין לך מושג מה זה יעשה לך!"

מאלפוי צחק בקור רוח, הקול הדהד והזכיר להארי יותר מדי את צחוקו של וולדמורט. "פוטר, הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לי קרה ביום שאמא שלי מתה. אני יכול להיעלם מהקיום עכשיו, אני יכול להתעורר מעונה באותו גיהינום מוגלגי שטרייסי סיפרה לי עליו פעם אחת, וזה יהיה טוב יותר. "

"אתה לא יודע את זה!"

"כן, אני כן." קולו של מאלפוי התרכך בפתאומיות, באופן מוזר. "השתמש בקללת הידעבר, פוטר. נראה מה קרה. זו הדרך היחידה שתשחרר אותך, הדרך היחידה שתשחרר אותי. עדיין אין לי מושג אם אמא שלי - אני חושב שהיא נרצחה, אבל אני חייב להודות שאני לא יודע. ההילאים האחרים לא מצאו כלום. אתה לא יכול להגיד לי בוודאות בלי לחטט בסודות שאני מסרב לחשוף לך. השתמש בלחש."

קולו של מאלפוי דהה. כשהארי שאל, "אחרת לא תשחרר אותי?", הוא לא ממש ציפה לתשובה, ולא קיבל אחת.

הארי ישב עם ראשו בין ידיו למשך כמה שניות, והתרכז בנשימה שלו. זה היה הפחד הגדול ביותר שלו. הוא היה צריך להשתמש בלחש, היה צריך לבחור בין מאסר, אולי מוות, לעצמו...

וגורל לא ידוע למישהו אחר.

מצד שני, אם מאלפוי היה מוכן להסתכן בגורל הזה, אז מה היה להארי להפסיד?

המצפון שלי, הארי חשב, בעודו קם והתהלך בכבדות לכיוון המרפסת שבה נרקיסה מאלפוי פגשה את גורלה. בדיוק זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא