רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 4- ניסוי ותהייה

הרמיוני ליקטה את המחשבה בעזרת שרביטה והכניסה אותה לתוך בקבוקון שקוף ששלפה מבין גלימתה.

"את נושאת אתך בקבוקוני שיקויים ריקים?" התפלא רון.

"אלו לא בקבוקוני שיקויים ריקים. יש לי גם כאלו, אולם את אלו דווקא יש לי בשביל גמדוני בית שהוזנחו..." אמרה הרמיוני, מהורהרת.

"של מי היא?" קטע אותה רון בהתלהבות, "איך נוכל לגלות על מה היא מספרת?"

הארי רק עמד בצד ולא הקשיב לפרטי שיחתם. ההגיגית שנשלחה אליו היא זו שהטרידה את מוחו. לא ייתכן שזהו צירוף מקרים ותו לא.

"אני יכול להעביר את זה לרשותי?" שאל הארי והושיט את ידו.

"כן, כן, כמובן", הרמיוני מסרה לו את הבקבוקון.

"אה...חברה, אני חושב שאנחנו ממש צריכים לעזוב", אמר רון. הוא נראה מבוהל אפילו יותר מבדרך כלל.

"בסדר. רק תן לי רגע", אמר הארי לבסוף, הוא אסף את שמיכת התינוק המאובקת, המשקפיים השבורות של אביו, השרביטים, והחזיק אותם חזק בין אצבעותיו, שומר עליהם מכל משמר.

במשך זמן מה השתהה הארי באותו מקום והעביר את החפצים בין ידיו שוב ושוב, כמעט ללא תזוזה נוספת. הוא עמד והתבונן זמן רב במצבות ובבית ההרוס, עד ש..."התכופפו!" הארי זינק על חבריו בזרועות פרושות. כל השלושה נשכבו על האדמה מאחורי סלע, כשמטח של קללות שוגר לעברם. הארי הספיק להחביא את החפצים בין ההריסות.

"הם כאן", לחש הארי נחרצות את מה שכולם ידעו.

זעם רב בעבע בעורקיו, 'איך הם העזו לבוא לכאן?' הוא רתח.

השלושה עמדו להתעתק מהמכתש. הם אחזו ידיים והארי חיכה לאותה תחושה מוכרת של הגופו נדחס לצינור. אך זו לא הגיעה.

"אוי לא!" קראה הרמיוני בבעתה.

"נצטרך להילחם", הודיע להם הארי.

הארי התגלגל בחול ונעמד כששרביטו שלוף ומכוון אל האמצעי מבין חמש אוכלי המוות שניצבו בחזית.

"פטריפיקוס טוטאלוס!" הוא קרא מספר פעמים ואז אחז בסלע, התהפך, ונשכב על הגב תוך שהוא ממשיך לשלח קללות לעברם.

הסלע שמאחוריו הסתתר התנפץ בקול גדול. הרמיוני זעקה, "אימפדימנטה!", והדפה את שברי הסלע חזרה אל שולחיהם.

הארי ורון התקדמו לעבר אוכלי המוות המתחמקים מן הקללות הנשלחות אליהם.

"פרוטגרו! פרוטגרו!" זעק הארי שוב ושוב.

"אקספליארמוס!" זעק רון והתעתק אל מאחורי אוכלי המוות. שניים מהם כבר לא עמדו שם. הארי הבין שהם לא מסוגלים להתעתק אל מחוץ למכתש, אך כן יכלו להתעתק בתוכו.

"אימפדימנטה!" קרא הארי והתכופף. הוא התעתק לפני שסילון האור הירוק הספיק לפגוע בו.

אוכלי המוות שהתעתקו גם הם ממקום למקום היו הרבה יותר מהירים מהארי, רון או הרמיוני.

"מה אתה מתכוון לעשות עם זה, ילד?" צחקה האישה כהת השיער שניצבה מול הארי. היא הצביעה בזלזול על שרביטו, ופתאום התעתקה בדיוק אל מאחורי גבו. "לדקור אותנו למוות?" היא שילחה קללה נוספת אל עבר הארי. בשניה האחרונה לפני שהתעתק משם, זיהה הארי את האישה כבלטריקס לסטריינג'. הזעם העצום כלפיה רק התעצם במהלך השנתיים שחלפו מאז שהרגה את סיריוס, סנדקו, שהיה גם בן-דודה. אפילו היא נרתעה מעט כשראתה את ההבעה הרצחנית שהייתה על פניו של הארי, כששב להופיע מצידה הימני.

הרמיוני הצליחה להמם את אחד מאוכלי המוות. עכשיו זה שלושה כנגד ארבעה.

"קרעת את הגלימה שלי", העירה בלטריקס בהפתעה, כמו ילדה מגודלת. היא המשיכה לרדוף אחרי הארי.

הארי זינק מעל שברי הלבנים והצליח לשתק את אחד מאוכלי המוות הנוספים. הוא התעתק אל מקומו לצד רון והרמיוני, ואז זעק אל שלושת העומדים הנותרים:

איפה סנייפ? " הוא קרא בזעם, "למה הוא לא בא אתכם?"

הארי התעתק בסחרור, אך הוא ידע שזה לא יעזור לו כנגד אוכלי המוות. הוא שילח מספר רב של קללות, אך ידע שרבות מהן פספסו את מטרתן.

מסביב לזירת הקרב, ערמות של חול התעופפו באוויר בשל קללות תועות וסלעים רבים במספר שנופצו, וצלקתו של הארי בערה מכאב.

רון שילח סלעים רבים בניסיון לפגוע באוכלי המוות אך לשווא, הוא כבר היה מותש.

הרמיוני לא מלמלה אף קללה נוספת, והארי ידע שהיא משתמשת בלחשים אילמים. זעמו גבר כשנזכר שהיה זה סנייפ שלימד אותם זאת.

"היכן ההילאים היקרים שלכם?" זעק אחד מאוכלי המוות, "לא כאן, נכון? הם לא שווים כלום בלי דמבלדור!"

מסביב אוכלי המוות עלו ענני חול שאילצו אותם להתעתק מיד. הארי, רון והרמיוני עמדו מנגד וסוככו על עיניהם.

כשהחול החל התפזר, הארי ניצל את גורם ההפתעה ושילח מטר סילוני אש כלפי אוכלי המוות. הוא ידע שרק צד אחד יוכל לצאת מקרב זה בחיים, אך, לדאבונו, הבין שהצד השני הוא החזק יותר.

הוא בדיוק התחמק מקללה נוספת ששוגרה לעברו, כשהבחין שעיני כולם נישאות לנקודה מסוימת בחלק הצפוני של הבית. הארי פער את עיניו בתדהמה; חור ענק נפער באדמת השטח, היכן שהיה פעם חדר השינה. לא היה ברור איזה מן הצדדים גרם לכך, אך לא היה זמן לברר; אוכלי המוות ניצלו את הסחת הדעת, והחלו לשגר מטחי קללות לכל עבר.

באותו רגע, השלושה ידעו שאין להם סיכוי- הקרב אבוד מראש.

"קרושיו!" הארי זעק בייאוש. הוא כיוון את שרביטו לעבר בלטריקס.

הקללה לא פעלה, אך כן הניפה את בלטריקס לאחור וקנתה להארי זמן נוסף.

הארי בדיוק התכוון לשגר קללה נוספת לעבר בלטריקס, כשלפתע הרגיש שבטנו מתהפכת. העולם הסתובב, והוא נזרק לאחור. הוא ידע שלא היה מדובר בתוצאה של קללה.

אוכל מוות נוסף הועף באוויר אל עבר החור שנוצר באדמה, אך הוא הספיק להתעתק לפני שנזרק לאבדון.

"קרושיו!" הארי שמע את סילון האור שורק באוזנ והתגלגל מיד שמאלה. על פי הצעקות, ולמרבה האימה, נוכח לדעת כי הקללה ששמע פגעה ברון.

הוא הסתובב אל עבר המצבות כדי להגן על הקברים של הוריו. לא היה מסוגל לראות היכן רון והרמיוני, כתוצאה מענני האבק שהסתחררו באוויר. כל שהיה מסוגל לשמוע היה את הקללות שנשלחו לכל עבר מבעד לזעקותיו המחרידות של רון.

הוא לא הספיק להבחין באוכל המוות שניצב מולו, ובטח שלא בשרביט שהזדקר מתוך הברדס. הארי אפילו לא הספיק להתעתק לפני ששמע את המילים "אבדה קד...." הוא ידע שהוא עומד למות, כאן, על גבי הקברים של הוריו. הוא ידע שאם אף אחד מההילאים לא הגיע עד עכשיו, אף אחד גם לא יופיע. גוש מועקה החל לטפס במעלה גרונו, הפאניקה עמדה להשתלט. אף לפני שהספיק להבין מה קרה, אוכל המוות מולו נפל דומם על הארץ. הייתה זו בלטריקס שעמדה מאחוריו. "אל תהרגו אותו! רק את האחרים!" זעק אוכל המוות הנותר אל בלטריקס. הם לא רוצים להרוג אותי, הבין הארי והסתתר מאחורי המצבות. ידע שזה רק עניין של זמן לפני שחבריו ימותו והוא יוצב מול וולדמורט.

"זה לא אומר שאסור לנו להשתעשע, נכון?" קראה בלטריקס אל עבר הארי, "קרושיו!" היא זעקה אל עבר המצבות.

אף אחד מהנוכחים לא יכל לצפות את מה שקרה ברגעים הבאים. כל אוכלי המוות, ללא יוצא מן הכלל, הונפו באוויר בזעקות כאב ונזרקו לאחור. ענני האבק כמעט התפזרו לגמרי, כך שהארי יכל לראות את כל המתרחש בבהירות מה. הוא הצליח להבחין ברון והרמיוני, שהיו שכובים במרחק מה זה מזה על גבי הקרקע. הרמיוני עדיין ניסתה להילחם הכל כוחה, אולם רון, כך הבין, כבר ויתר מזמן.

הארי לא הבין מה קרה, בדיוק כמו כל הסובבים. הוא ידע רק דבר אחד, עליו להביא את רון ואת הרמיוני אל עבר המצבות. הוא היה חלש מכדי להתעתק, ולכן היה עליו לצאת ממקום מסתורו כדי לגרור אותם בעצמו. אוכלי המוות לא היוו סכנה מידית ברגע זה, אך הארי ידע שבכל רגע הם יתעשתו וישובו לתקוף אותם. חשוף ככל שהיה, שכן לא הוסתר עוד על ידי ענני האבק, המשיך הארי לזחול על גבי האדמה וקיווה שאיש לא הבחין בו. 

בשארית כוחותיו, גרר את רון והרמיוני אל עבר המצבות. הוא הצליח להימלט ממטח נוסף של קללות שנשלח אליהם, והניח את השניים על הקרקע, מאחורי המצבות.

הכוח העצום והבלתי נראה פעל בשנית, הפעם בעוצמה חזקה יותר ממקודם, ושילח הרחק משם את אוכלי המוות.

משהבינו שלא יוכלו לנצח בקרב הזה, קבוצת אוכלי המוות מיהרו להתעתק מהמקום. כל שנשמע היה אוושת הרוח שנותרה לנשוב במקום בו עמדו.

"מה זה היה?" לחש רון בכאב.

"הייתה... הגנה... על... הקברים". התנשף הארי וצנח אל הקרקע.

"הם לא היו צריכים ללכת לבד!" הארי שמע את הגברת וויזלי, "התעקשתי שילווה אותם קוסם נוסף".

"באמת, מולי, הסכמנו עוד קודם לכן שזה ימשוך יותר מדי תשומת לב, ורק יעמיד אותם בסכנה גדולה יותר!" הארי שמע את לופין מדבר, אך עדיין היה חלש מכדי לפתוח את עיניו. התחילה להימאס עליו הנטייה שלו להתעלף בסיום כל אירוע.

"למה לא הייתם שם?" קראה הגברת וויזלי בסערה.

"לא היינו מסוגלים אפילו להתקרב למקום", הסביר קינגסלי, "עד שהצלחנו לבטל את הכישוף של אוכלי המוות כבר הגענו מאוחר מדי, כדי למצוא את שלושתם מעולפים".

"הקרב למעשה היה קצר מאוד", אמר האגריד מקצה החדר.

"בכל אופן, הם הצליחו להתגבר על קבוצה של אוכלי מוות לגמרי לבדם, מולי", העירה טונקס.

"על ידי מזל בלבד!" הגברת וויזלי זעמה.

"איך באמת הם הצליחו להינצל?" תהה לופין.

"הייתה הגנה על הקברים", לחש הארי בשקט כשעיניו עדיין עצומות.

כל הנוכחים בחדר קפצו לשמע הקול ומיהרו לבדוק את שלומו של הארי.

"איך מרגישים רון והרמיוני?" הוא שאל, "איפה החפצים שלי?" הארי הרגיש שראשו עומד להתפוצץ.

"אל תדאג לגבי זה, הארי", אמרה הגברת וויזלי, "הכל בסדר".

"הייתה הגנה על הקברים", לופין הירהר בדבריו של הארי, "מעשה ידיו של סיריוס, אני משער".

"איך רון והרמיוני?" חזר הארי על השאלה.

"או, הם עוד לא התעוררו", לחשה הגברת וויזלי.

"מה בדיוק קרה?" שאלה טונקס את הארי והתקרבה אליו.

"הם התקיפו אותנו. ניסיתי... לא הצלחנו... הם פגעו ברון והרמיוני..." הארי נאלץ לגייס מאמץ אדיר כדי לסיים את המשפט. ראשו צנח בכבדות בחזרה לכרית.

"די, די, זהו, עזבו אותו. תנו לו לנוח", אמרה הגברת וויזלי לסובבים, ושילחה אותם, או יותר נכון, גירשה אותם אל מחוץ לדלת.

"היה נעים לראות אותך שוב", לחש שאקלבולט בעוזבו את החדר.

לקחו להארי כמה שעות טובות כדי להתאושש ולשוב לאיתנו. רון והרמיוני חזרו לעצמם מעט זמן אחריו.

"למה לא היית בחתונה?" שאל הארי את האגריד, תוך כדי גמיעת נזיד מהביל. הקבוצה ישבה מסביב לשולחן האוכל במטבח של "המחילה". הגברת וויזלי נכנסה אל החדר והגישה להאגריד, העצום מתמיד, פרוסה מעוגת החתונה שלא יצא להארי לטעום.

"טוב, אתה מבין שם, מישהו היה צריך לשמור, להיות בכוננות..." הודיע האגריד, וסיים שלוש אומצות בבת אחת.

"מה זה?" שאל הארי את הגברת וויזלי והצביע על העוגה.

"זאת עוגת החתונה, חמוד, מתברר שנשארו הרבה שאריות... את הרוב בכלל ביל סיים. שאר האורחים זרקו את זה לנומים", אמרה הגברת וויזלי בפנים חמוצות.

"אבל זה עשוי מבשר!" אמר הארי באכזבה לאחר שנגס בפרוסה.

"כן, נו, אולי זה בגלל זה, פרד וג'ורג' באמת אמרו שהם התקשו להשיג את זה, חמש אוניות! היית מאמין?" אמרה הגברת וויזלי תוך כדי פינוי השולחן.

הארי כמעט נחנק ממיץ הדלעת ששתה. הוא נזכר, בשעשוע, שג'ורג' סיפר לו שזה בעצם עלה שתי אוניות, והתאפק שלא לפרוץ בצחוק.

"התעוררתם!" אמרה טונקס שנכנסה אל החדר, "מזל שכולכם בסדר".

"כן", חייך רון חיוך מריר, כל הכאב שעבר עדיין לא חלף, על אחת כמה וכמה בתודעתו.

"היינו שם, אני ורמוס", אמרה טונקס, "נראה שהם היו מאוד נחושים לחסל אתכם, הבאתם שם פייט רציני".

הארי לא הסכים איתה. הסיבה היחידה שנותר בחיים הייתה מכיוון שהם רצו להשאיר אותו בחיים.

"אל תתייסר, הארי", אמרה לו טונקס, "עכשיו, כשכולם במצב ערני, אנו יכולים לשמוע את מה שקרה"?

הנקודה הזאת הייתה רגישה מדי בשביל הארי והוא יצא מהחדר בסערה. כולם הבינו אותו, ואף אחד לא חש צורך ללחוץ עליו להשיב על השאלה.

את המשך היום הארי בילה בחדרו של רון, הפעם דווקא שמח שאף אחד לא בא להטרידו שם. איך הוא לא היה מוכן נגדם? הארי לא יכל לסלוח לעצמו על הנאיביות שלו. איך העז לחשוב שיוכל להתמודד נגד וולדמורט עצמו, אם לא הצליח להילחם נגד קבוצה קטנה של אוכלי מוות? הוא היה כל כך קרוב למות שם בקרב, בדיוק כמו כל שאר הפעמים בהם נחלץ מסכנה בעור שיניו, ורק תודות למזל רב ניצל. אולם בפעם האחרונה שיילחם מול וולדמורט, אסור יהיה לו לסמוך על כך. הוא צריך להיות מוכן.

לא רק מחשבות אלו טרדו את הארי באותם רגעים. הוא היה מאוד מודאג ממה שקרה באמצע הקרב, התחושה המשונה הזו שחש לפתע, הצלקת שצרבה לפתע, לאחר זמן רב שלא הרגיש כלום. ובחשבו מחשבות אלו, הוא נרדם לשינה טרופה אשר נקטעה בחדות.

בתחילה הארי לא הבין מה העיר אותו, למרות שהיה אמצע הקיץ, הוא חש בגל קור תוקף אותו.

"מי שם?" קרא הארי ושלף את שרביטו.

"אל תקפוץ ככה", הוא שמע קול אומר.

"מה?" הנמיך הארי את שרביטו לשמע הקול המוכר, הוא לא היה בטוח שהוא בכלל צדק בנוגע לקול הזה. ככלות הכל, הפעם האחרונה בה נתקל בו הייתה לפני זמן רב.

"מירטל?" שאל בהיסוס והביט מסביב.

"אני שמחה לדעת שאתה עדיין זוכר את השם שלי", היא ענתה בעוקצנות, "במיוחד לאור העובדה שלא באת לבקר אותי".

"אז באת לבקר אותי בעצמך?" הארי שאל והתיישב על המיטה, מביט ברוח הרפאים שריחפה מולו.

"אל תתרגש, כבר ויתרתי עליך ממזמן", אמרה מירטל בדרמטיות והניחה את גב ידה על מצחה, "לא ידעת שהוגוורטס נסגר? וחוץ מזה, רק באתי כדי למסור לך הודעה".

"אז את לא יכולה להישאר שם יותר?" הארי שיער שעם מותו של דמבלדור, זה מה שעלול היה לקרות. הוא קיווה שייפתח מחדש לאחר מפלתו של וולדמורט וקבוצת תומכיו, אם יהיה חזק מספיק.

"לא!" קראה מירטל בקולה הצווחני, "באו אנשים ממשרד הקסמים וגירשו את כולם".

"או..." אמר הארי ושיפשף את רקותיו.

"אז עכשיו, כשאין לי מקום לשהות בו..." פתחה מירטל בעצבות, ."..והגיע האיש הזה..."

"איזה איש?" קטע אותה הארי בחדות והתרומם מן המיטה באיטיות.

"אני לא יודעת", מירטל התרגזה, "איש חשוב כנראה, הוא לא אמר לי את השם שלו".

"ודיברת איתו?" אמר הארי ברוגז. 'יכול להיות שהוא תומך של וולדמורט' חשב.

"זה לא שיכול לקרות לי משהו", אמרה מירטל בקולה האופייני, "הרי אני כבר מתה".

"נכון, שכחתי", אמר הארי, אך מיד הצטער על כך. הוא קיווה שמירטל לא שמעה אותו.

"תודה", היא אמרה לו בארסיות, "אמרתי לך שהוא נראה חשוב!"

"טוב, אני מצטער", הודיע הארי, "איך הוא נראה?"

"לא יודעת", מירטל ריחפה סביב החדר ואף עד לתקרה וחזרה, "הוא חבש ברדס".

זה כבר היה מוגזם בעיניי הארי. אנשים חשובים לא חובשים ברדסים.

"הארי? אה, רק באנו לבדוק מה אית-" הדלת נפתחה בהפתעה ורון והרמיוני נכנסו, מלווים בג'יני.

"או, שלום, מירטל", אמר רון, שלא נראה מופתע כלל, "אימא באמת אמרה שאת עשויה לקפוץ לבקר".

מירטל עיוותה את פרצופה.

"אז הוגוורטס אכן נסגר..." אמרה הרמיוני בהרהור, "אם כל רוחות הרפאים גורשו".

"זה פשוט לא יהיה אותו הדבר בלי דמבלדור. עכשיו כשהוא לא בסביבה, ועם כל התקיפות וההיעלמויות המיסתוריות שצצו לאחרונה...מי ירצה לשלוח את הילד שלו לשם?" אמר רון.

"חבל שלא כל המתים הופכים לרוחות רפאים", אמרה ג'יני בעצב.

"ברור שהם לא!" אמרה מירטל.

"איך באמת מתים הופכים לרוחות רפאים?" שאל הארי את השאלה שהיה צריך לשאול בפעם הראשונה שפגש אותה.

"זה בעצם די פשוט", אמרה מירטל בשמחה. משום מה, היא מאוד אהבה כששאלו אותה על המוות שלה, "מדובר בקוסמים שמתו לא כדרך הטבע בדרך לא קסומה".

"מה זאת אומרת 'לא כדרך הטבע, בדרך לא קסומה'?" שאל רון.

"בוא נגיד את זה כך", פתחה מירטל בענייניות, "ראה, ניק מת מכריתת ראש חלקית, אני מתתי מהעיניים צהובות ההן ובכל מקרה לא משרביט, והפרופסור בינס נשרף למוות. כל אלו הפכו לרוחות רפאים, ואילו דמבלדור, סדריק וקראוץ', לא הפכו".

"כששאלתי את ניק", אמר הארי, "הוא אמר לי שהוא לא יודע מדוע. אז איך זה שאת יודעת?" הארי נשמע חשדני במיוחד.

"ניק השלים עם המוות שלו, או יותר נכון, עם אי המוות שלו. לא כמוני, אני הסתובבתי הרבה זמן עד שהחזירו אותי להוגוורטס. שאלתי, התעניינתי, רדפתי אנשים מסוימים", הסבירה מירטל, "אולם בכל זאת, זוהי רק תיאוריה", היא הוסיפה.

"היי, זאת לא הרוח היללנית הזאת מהשירותים של הבנות בהוגוורטס?" נכנס פרד לחדר.

"זה אתה!" קראה מירטל ברוגז והצביעה על פרד.

"בו!" אמר ג'ורג' והבהיל את מירטל מאחוריה, זה לא היה מעשה חכם. טוב, תלוי מה היו הכוונות שלו.

"זהו זה, אם אף אחד לא רוצה להקשיב למירטל אז אני לא אגיד לכם את ההודעה! תסתדרו לבד!" מירטל פרצה בבכי, מתייפחת ומייללת. היא עזבה בסערה את עליית הגג דרך הרצפה, עוברת מבעד לכל הקומות שהיו בבית.

"אהה!" נשמעה צווחה קלה מלמטה, הגברת וויזלי הפילה סיר.

"ראו מה עשיתם עכשיו!" אמרה הרמיוני בייאוש. הארי היכה בידו על ראשו ואילו ג'יני עשתה משהו יותר שימושי והיכתה בידה על ראשו של ג'ורג.

"אל תדאגו, היא עוד תחזור ותספר לנו", אמר רון בשלווה.

"ג'יני, בשביל זה באנו מלכתחילה", זימרו פרד וג'ורג' ביחד, "אימא קוראת לך".

ג'ני מלמלה בזעף משהו על זה שנמאס לה שרק ממנה אמא מבקשת עזרה ועזבה את החדר, ממשיכה לרטון כל הדרך אל הקומה למטה. האחים של ג'ני פרצו בצחוק לגלגני, אך הארי חשב שזה בעצם די חמוד.

"יש לנו מספיק זמן לבדוק את המחשבה הזאת שמצאנו, עד שמירטל תתעשת", הציע הארי.

"עמדתי להציע זאת בעצמי", אמרה הרמיוני ושלפה את הבקבוקון, "הוא היה יחד עם כל שאר החפצים שמצאנו, הארי".

הארי הניח בעדינות את המחשבה הכסופה בעזרת שרביטו בתוך ההגיגית.

"אתם באים?" שאל אותם הארי.

"אתה יכול להיות בטוח", ענו לו פה אחד. הארי ערגיש עקצוצים של התרגשות בבטנו. הוא התגעגע להרגשה הזאת.

התמונה שעלתה בהגיגית הייתה חשוכה. במבט מקרוב הארי הבחין שהיה מדובר בחדר, מטונף ביותר. ברגע שאצבעם נגעה בחומר, הם מצאו את עצמם עומדים בתוך החדר המזוהם. הארי הביט סביב.

"איפה אנחנו?" שאל רון בחשש.

"מתי אנחנו?" תיקנה אותו הרמיוני.

הארי הביט מסביבו. בפינת החדר החשוך הוא ראה שני אנשים יושבים מסביב לשולחן. הראשון היה דמבלדור. השנייה הייתה סיביל טרלוני, המורה שלהם לשעבר לגילוי עתידות.

"כבר ראיתי את הזיכרון הזה פעם עם דמבלדור, אבל לא מבפנים", אמר הארי בריחוק. עיניו עדיין מרותקות אל דמבלדור וטרלוני, "אנחנו נמצאים 18 שנים אחורה".

הפרק הקודם		הפרק הבא