אני שונא אותו.

היי! 

פרק חמישי שהוא בעצם פרק רביעי כי הפרק הראשון היה הפרולוג, הפרק השני היה הפרק הראשון, הפרק השלישי היה הפרק השני והפרק הרביעי היה הפרק השלישי!

קריאה נעימה ולזניה לכולנו.

השמש דעכה בהתפוצצות יפהפייה של כתום וורוד ואדום.  

העצים של היער האסור הפכו שחורים, צללים על פני שמי הערביים. 

דראקו נשם לתוכו את האוויר הצלול, הנקי, של החורף. 

השלג הרטיב את שולי גלימתו, אבל הוא נשאר במקומו, בוהה בשמש הנעלמת מעבר לקו האופק בלי למצמץ. 

לחופשת חג המולד נשארו עוד שלושה ימים, ודראקו העביר זמן רב מתוכם בתחושה משונה שהוא מפספס משהו חשוב. 

ביום האחרון לחופשה דראקו שוטט במסדרונות, מוטרד. בחוץ התחוללה סופת שלג, הרוח חבטה בחלונות והמסדרונות היו קפואים. כל התלמידים היו או ב(א) חדרי המועדונים החמימים(ב) בספריה(ג)האולם הגדול(ד)כל מקום שהוא לא בחוץ או במסדרונות. כתוצאה מכך דראקו היה לגמרי לבד, רק הקור המתמיד השורר בכל מארח לו לחברה.  או לפחות, כך היה עד שמבטו המשוטט ללא מנוח בין קיר לקיר נתקל בו.

נראה היה שהוא עדיין לא הבחין בדראקו, אבל בקרוב מאוד יבחין, כי דראקו קפא כמו טמבל באמצע המסדרון, מבטו נח עליו, לא מסוגל לזוז, לא מסוגל לכלום, כמו כישוף ללא שרביט שהוטל על דראקו רק מעצם הימצאם באותו חלל. 

רגע לפני ההתנגשות הבלתי נמנעת של מבטם דראקו חמק לתוך מסדרון צדדי ונמלט משם.

עד ששכב לישון באותו לילה מחשבותיו עסקו בו, וכשנרדם בסופו של דבר חלומותיו היו נתונים לשליטתן של עיניו הירוקות. 

יום לאחר מכן התחדשו הלימודים והמדשאות כולן היו עטופות מעטה כפור לבן, טהור. שלג בהתגלמותו הטבעית, לפני שהאנשים  החיים בטירה הספיקו לדרוך עליו וללכלך אותו. השלג כמעט היה מסנוור מכדי להסתכל עליו, ודראקו ציפה בקוצר רוח לצאת החוצה ולעמוד בתוך הלובן האינסופי הזה, אך חשש לפגום בדבר כה מושלם. דראקו התלבש ולקח את ספריו ממקומם. הוא עלה לאולם הגדול, אכל בחוסר תשומת לב ואז פנה לשיעוריו, מחשבותיו נתונות לבחור מסוים ולשלג היפיפה.

סליחה שיצא קצר.... 

אהבתם?

הפרק הקודם		הפרק הבא