לאס ווגאס-הנה אנחנו באים

הרמיוני ישבה על מיטתה בבית המלון.
מחר הם יעזבו את בית המלון הזה,שגרם לכל כך הרבה אסונות.
שני אסונות.
הארי הציע את הרעיון הזה של ווגאס,מה שלדעתה נשמע מטופש והזוי לגמרי,ורון...
היא לא רצתה לחשוב על זה.
לא לחשוב על זה.לא לחשוב על זה.
הדלת נפתחה,נטרקה,וקריאה הרגיעה מן הכניסה לחדר.
"היי."
הרמיוני לא הגיבה,והביטה על הנוף המדהים של העצים מבעד לחלון.
"הרמיוני...אנחנו צריכים-"
"רון,אתה לא מבין שאני לא רוצה לדבר על זה?מתי כבר תבין?" אמרה בקול רפוי.היא הייתה חיוורת,ורזתה בכמה קילוגרמים.ידייה הפכו לגרומות.
רון נאנח,והתיישב על המיטה לצידה.בלי שאלות,הוא כרך את זרועתיו סביב כתפייה והצמיד את הנערה הנבגדת אליו.
היא לא התנגדה.אבל גם לא עשתה כלום כדי להתנגד.רק המשיכה להביט בחלון באדישות ובריקנות.
"הרמיוני,אני מצטער."
הרמיוני המשיכה להביט בחלון,מתעלמת מכל קול שרון השמיע.
"הרמיוני,אני מתחנן.אני הולך להשתגע!" הוא לחש לאוזנה,עטורת עגילי פנינה שרון קנה לה לפני שש שנים.
רון הביט בהם.וואו.כמה זמן הם שרדו,העגילים האלה.
אבל נראה שהרמיוני לא שמה לב למה שקרה עכשיו,והיא עשתה צעד בלתי נפתס:היא הביטה בעיניו החומות של רון.
"רון.אני.גם.מתחננת.שתעזוב.אותי.בבקשה." היא אמרה כל מילה בנפרד,אבל רון לא הוריד ממנה את ידיו.
ואז הכל זרם.השיר שכתב לה,במשך כל הלילה.

"כשההוא אוהב את ההיא
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה
כמה היא אלוהית.

כשענן אוהב עננה
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה:
את כל כך עדינה

ורק אני מרוב אהבה שותק."

הרמיוני הביטה בו בהלם.
ממתי הוא כותב שירים,חלפה בראשה מחשבה.
והוא כותב אותם כל כך...
יפה.

"כשהזבוב אוהב ת'זבובית
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה
מכולן יפיפית.

כשהפיל אוהב ת'פילה
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה:
בואי בואי כלה.

ורק אני מרוב אהבה שותק."

הרמיוני מחתה דמעה.היא אהבה את מה שכתב.
אבל יותר מכל אהבה את הפזמון הקצרצר.
מה,הוא כל כך אוהב אותי?חשבה.מחשבה זו העבירה בה עוד גל עצום של דמעות מלוחות.

"כשמלאך אוהב מלאכית
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
את הכי חתיכית

כשהפסיק אוהב ת'נקודה
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
שהוא פסיק על ידה..."


"ואיפה הפזמון?" שאלה בקול חרישי,צוחקת ובוכה בבת אחת.
"ורק אני מרוב אהבה-"
הרמיוני פשוט קפצה עליו ונישקה אותו נשיקה ארוכה במיוחד,מלאת אהבה וריגוש יוצאי דופן,נשיקה במעולם לא חוו יחדיו.
"שותק." השלימה אותו הרמיוני בחיוך.
רון צחק מרוב הקלה:הרמיוני שלו,הפנינה היקרה שלו,החכמה שלו,השנונה שלו,מלאת הטאקט שלו...
חזרה.

פרק קצר,אני יודעת...

אגב,זה שיר שאני נורא אוהבת של יוסי בנאי [ז"ל] שקוראים לו:מרוב אהבה
תחפשו בשירונט,ביוטיוב...
אחלה שיר!

הפרק הקודם		הפרק הבא