גדולה מהחיים

"ומי את, אם יורשה לי לשאול?" חיוכו המלגלג לא מצא חן בעיני.

אגרופיי נקמצו בחוזקה לצידיי גופי. העשן שנפלט מפיו היה מסריח ומחניק. השתעלתי קלות.

החבורה מאחוריו צחקה. הוא השתיק אותם בהינף יד. "אני דראקו. ממשפחת מאלפוי המכובדת, את יודעת." הוא הביט בי במבט מתנשא.

"באיזה בית את? אני לא זוכר שראיתי אותך קודם לכן." הסמקתי.

"אני לא מכאן..." מלמלתי. "למדתי בבית." ובכן, אפשר להגדיר את זה ככה. לא?

הוא הסתובב אל חבריו בגבות חיוורות מורמות. "את מתכוונת שעוד לא עברת מיון?" שאל אותי דראקו.

הנדתי בראשי לשלילה. הוא חייך שוב. "מי יודע.. אולי עוד לא מאוחר מדי. תזכרי אותנו, סלית'רין. הבית השווה באמת."  הוא הושיט לי את ידו.

הגישה של הבחור הזה לא מצאה חן בעיני. לא יודעת איך העניינים באנגליה הולכים, אבל אצלנו בתל אביב, כל אדם שפוי היה אומר לך שברגע

שאתה נתקל בחבורת בני נוער מעשנים עם מראה מאיים שכזה והם פונים אליך- מוטב שתברח ומהר.

"לא תודה," עניתי. "אני אולי לא מכירה את הבתים שלכם כמו שצריך, ואני אולי עוד לא התמיינתי, אבל אם כל הסלית'רינים כמוכם,

אני לא בטוחה שהבית הזה יתאים לי." עיניו של דראקו רשפו. הנערה שנשענה על הקיר מאחוריו התקרבה בצורה מאיימת. "איזו חוצפה!

את לא תדברי ככה על הבית שלנו, או על דראקו." מאחוריהם ראיתי שני בריונים, שתפסו את מקומם כל אחד מצידו האחר של מאלפוי.

אחד מהם תפס בצאוורון חולצתי. התחלתי להשתעל שיעול טורדני. קיללתי בליבי את הבחור שהחזיק אותי כך. 

"אני לא חושב שנרצה להפוך את היום הראשון שלך כאן לסיוט. אחרי הכול, את בוודאי מתרגשת ומבוהלת.

אני בטוח שבבוא הזמן תעשי את ההחלטה הנכונה. דראקו התקרב אלי ושאף מהסיגריה.

הוא נשף את העשן על פניי. נחנקתי והשתעלתי כמו מטורפת. "קראב, עזוב אותה כבר" שמעתי את דראקו אומר. הבריון, קראב, הדף אותי אל הקיר.

"מה יש לה?" שאל אחד הנערים שעישנו בצד. ענן העשן הקיף אותי עכשיו מכל עבר. עיניי דמעו והאוויר מיאן להגיע אל ריאותיי.

שמעתי קול צווחני ממרחק מה קורא "מה אתם חושבים שאתם עושים?" נשמעו צעדים חפוזים.

נקודות שחורות ריצדו בעיניי. החלקתי במורד הקיר אל הרצפה. "יש-אתם רוצים להגיד לי שיש שם מישהו?! אתם שפויים?!" נשמע שוב הקול, כבר הרבה יותר קרוב.

'אין לי אוויר' חשבתי בקהות חושים. שמעתי קולות כעוסים של דיבור, אך לא הבנתי מה הם אומרים. יד הונחה על כתפי.

"הכל פה מלא עשן" נשמע קול של נערה לידי. "זאת בטח אסטמה." הנהנתי בקושי מבעד לשיעולים חלושים, מקווה שהתנועה הייתה מספיק מורגשת.

הנערה דיברה אל מישהו אחר. "צריך להיות לה משאף, תחפש בתיקים שלה." נשמעו צעדי ריצה.

הנערה נגעה בידי והזיזה אותה מהר. היא חיפשה בכיסים שלי. הרגשתי חפץ פלסטיק קטן מונח לפתע בכף ידי. הרמתי אוטומאטית את היד לפי.

המשאף שלי. טיפשה, טיפשה שכמותי. בגלל הסיטואציה לא חשבתי אפילו לחפש אותו.

רוקנתי במהירות את ראשי ממחשבות והרגעתי את עצמי במהירות. הצלחתי לנשום שוב.

השענתי את ראשי על הקיר ונשמתי עמוק בעיניים עצומות, מחכה שראשי יפסיק להסתחרר. כשהרגשתי טוב יותר, פקחתי את העיניים.

לצידי כרעה נערה כבת גילי, עם שיער חום פרוע, גלי ונפוח. מאחוריה עמד נער מנומש עם שיער אדום כלהבה.  

הנערה הניחה את ידה על כתפי. "את בסדר עכשיו?" שאלה בעיניים גדולות.

הנער שמאחוריה נראה הרבה יותר לחוץ ומבוהל ממנה. הוא כנראה אחד מאותם ילדי קוסמים שלא מבינים במכשירים ובמצבים שונים של אנשים רגילים.

אוה, שוב התחלתי ברגל שמאל. קיללתי בליבי את העולם. "כן, אני בסדר. תודה רבה." עניתי.

כצפוי, קולי נשמע דק ורועד אחרי עוד אחד מההתקפים שלי. הנערה עזרה לי לקום. הרגשתי מעט חלשה, אבל בסדר.

היא הושיטה לי יד ללחיצה. "הרמיוני גריינג'ר. גריפנדור. העגלה שלך הייתה בחוץ וכמעט כולם כבר עלו לרכבת.

פחדנו שתלמיד שנה ראשונה אולי איבד את דרכו, אז באנו לבדוק." לחצתי את ידה.

"תמי גולדברג." עניתי בחוסר חשק. "תודה לך, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתם מגיעים."

העפתי מבט לעבר הנער הג'ינג'י. הוא העביר יד בשיערו, וקלט שלא הציג את עצמו.  "אוה, אמ- אני רון." הוא מיהר ללחוץ את ידי.

"רון וויזלי. אנחנו משפחה די מוכרת, למען האמת." אוךך, לכל הרוחות. הוא עדיין היה בשוק ממני.

ניסיתי להתעלם מהמבטים שהגניב לעברי כל שנייה. "ובכן.." פנתה אלי הרמיוני. "הרכבת באמת עומדת לצאת כל רגע.

כדאי שתמהרי להעלות את המזוודות שלך." היא נפנפה לי לשלום וגררה אחריה את הנער, רון.

נאנחתי. תפסתי את העגלה ועשיתי את דרכי אל רכבת האקספרס להוגוורטס.

***

עברתי תא-תא, אך כולם היו מלאים. לבסוף הגעתי אל תא אחד ריק.

אוה, טעות שלי. כמעט ריק. באחת הפינות ישבה נערה בלונדינית עם שרביט תחוב מאחורי אוזנה.

היא קראה מגזין כלשהו במהופך. פתחתי את הדלת לכדי חריץ. "שלום לך.." פתחתי בהיסוס.

" אפשר לשבת כאן? שאר התאים תפוסים.." הנערה סגרה את המגזין והביטה בי. היא לבשה זוג משקפיים- המ.. יוצאי דופן. 

"כמובן," היא חייכה אלי חיוך מוזר, חולמני במקצת.

היא הסירה את המשקפיים והניחה אותם בצד עם המגזין. "יש כאן המון מקום."

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

אני יודעת שלא הוספתי פרק כבר די הרבה זמן, אז הנה פרק נוסף. מקווה להמשיך ממש בקרוב. ^_^

תגובות יתקבלו בברכה.

הפרק הקודם