הקיץ שלפני השנה השביעית

הוא לא טיפש, הפוטר הזה

אלוהים, למה ג`יימס וסיריוס לא לובשים את החולצות שלהם?

זה די מביך.

ולא מביך במובן של איחור לשיעורי שינוי צורה הראשון של השנה שלך ולהסביר למגנוגל' שרגלך נתקעה במדרגה הקסומה '

 לא ולא.`

הרבה יותר גרוע. אני מתכוונת, איך מישהו יכול לנהל שיחה מתורבתת עם מישהו ששלושה רבעים מהגוף שלו חשופים לעיני כל?

זו שאלה שאני שיענו לי עליה לפני שאמות.

אבל אם כבר התחלתי בזה, איך אפשר לנהל שיחה מתורבתת עם ג`יימס פוטר וסיריוס בלק כשהם נמצאים במרחק של עשרים מטר אחד מהשני?

אולי לעולם לא אקבל את התשובה על השאלה הזאת.

"לילי, בואי חזרה למים!"

למה לא מרשים לנו לעשות קסם מחוץ לבית הספר?

""לא, תודה, ג`יימס. אחרי שהחבר שלך ניסה להתנקש בחיי, חשבתי על זה והחלטתי שאני מעדיפה לחיות.

ברצינות.

אני חושבת שהתשובה הזו הייתה לגמרי מתורבתת.

אלוהים, סיריוס עומד לדבר עכשיו.

"רק רציתי אבו-יויו, אוונס."

יותר כמו, `בואו נבדוק כמה זמן לילי יכולה להישאר מתחת למים בלי לטבוע`.

זה בהחלט לא יכנס לרשימת היתרונות של סיריוס.

אם כבר, זה חיסרון.

למען האמת, אם זה יכול להיות כל דבר, אז זה החיסרון הכי גרוע שיש. כפול מליון. בריבוע. ועוד שתיים.

חבל שאין לי רשימת יתרונות-חסרונות אמיתית.

אני מזה צריכה להכין אחת.

מהפכה השנה החדשה.

לילי, פשוט תיכנסי למים. אני מבטיח שלא אתן לסיריוס להטביע אותו," קרא ג`יימס."

כמה מנחם.

הו ג`יימס, למה את מתיימר להיות משהו שאתה לא?

היי מתורבתת, לילי.

"אני לא זקוקה לעזרתך. אני מאמינה שזה דבר שכבר אמרתי לך בעבר."

וזה נכון.

אלוהים, הוא מחייך את החיוך-מדושן העונג.

חיוך טיפשי.

הלוואי שהייתי יכולה לקחת אותו ולנעול אותו בתיבה. ולשלוח אותה אחורה בזמן. אולי לתקופת נפוליאון.

כן, נפוליאון.

ואז נפוליאון היה יכול לעמוד על התיבה, (כדי לפצות על גובהו הזעום, כמובן). ואז החיוך יהיה בקופסה, תחת רגליו של נפוליאון (שיהיה אז גבוה) וסוף סוף החיוך הזה יעשה טוב למישהו.

או,

שאוכל פשוט להפסיק לחשוב על המהפכה הצרפתית.

"כן, אמרת לי את זה קודם, לילי."

אני... מה?

אה, נכון. אמרתי לג`יימס שמעולם לא נזקקתי לעזרתו.

אני צריכה להתמקד בהווה.

"כן, אמרת לי בשנה שעברה במהלך הבחינות, ובמהלך נסיעת הרכבת חזרה ללונדון, ובמהלך חופשות חג המולד,ובמהלך..."

אוקיי, זה מספיק.

"בסדר, ג`יימס. הבנתי את הנקודה. אבל אני עדיין לא נכנסת למים."

העובדה שאתה זוכר את כל מה שאי פעם אמרתי לך מצמררת ביותר.

"רגע, ג`יימס, אמרת לי שלילי מעולם לא דיברה איתך. נשמע כאילו היא דיברה איתך די הרבה בשנה שעברה."

הו, דילן.

זו הסיבה שאני אוהבת אותו. תהיתי מתי הוא יצטרף לשיחה המוזרה הזו.

דילן. נדבר על זה מאוחר יותר," השיב ג`יימס במהירות."

האהא.

ג`יימס נראה נבוך.

היום שלי מוכרז כמושלם.

אבל אני בהחלט דיברתי עם ג`יימס בשנה שעברה. ולא הכל היו עלבונות. לחלק מזה היה קשר ל... נו... אני לא יכולה להיזכר עכשיו. אבל זה לא משנה. לא הייתה לו הזכות לספר לדילן שמעולם לא דיברתי איתו.

ילד שרוצה צומי.

כאילו שהוא לא מקבל מספיק ממנה בבית הספר.

אני באמת לא צריכה לכעוס על זה.

למה יש לו שליטה כזו על הרגשות שלי?

זה טיפשי.

אני הולכת להכין את ארוחת הצהרים.

- - - - - - - - - - - - -

תודה על הארוחה,לילי. אני יכול ללכת לשחק קווידיץ` עם סיריוס עכשיו?

מאיפה המשפט הזה מוכר לי...?

"אם אתה רוצה, דילן. כדאי שתשאל גם את אחיך אם גם הוא רוצה לשחק, לא?"

אלוהים יודע שהוא אוהב את המשחק הזה.

והוא יושב ממש שם.

אוקיי, אז למה הבנים שלחו מבטים אחד אל השני אחרי שאמרתי את זה?

"אבל אני רוצה לשחק רק עם סיריוס היום. תמיד כשאני משחק עם ג`יימס הוא משוויץ יותר מדי."

כה נכון.

"בסדר."

עדיף שאניח לו ללכת. אני מתכוונת, אף אחד לא אוהב שכופים עליו להיות בחברתו של ג`יימס.

אווּץ`.

זה אולי היה טיפה אכזרי. מזל שלא אמרתי את זה בקול.

"יש! קדימה, בוא נלך סיריוס!"

"ממש מאחוריך, ילד."

אז זה הוחלט. סיריוס הוא עדיין ילד. אפילו בגיל שבע עשרה.

כיף לו?

אני מניחה.

"אז מה את רוצה לעשות?" הגיע קול מכיוון שולחן הפיקניק.

אלוהים אדירים.

המצב בדיוק התברר להיות גרוע במיוחד.

חבל, פשוט חבל.

"סלח לי, פוטר?"

ברצינות. אני לא מאמינה שלא חשבתי על העובדה שאני אשאר איתו לבד.

"אז זה פוטר שוב, הא?"

אנחה.

קשה להיפטר מהרגלים ישנים.

אולי אם אנעץ בו מבט זועם, הוא יבין את המסר.

"אז, את רוצה שנלך לטייל או משהו? יש יער קטן שם במורד הכביש. נחמד שם," הוא הציע.

ברור למדי שהוא לא הבין את המסר.

בנים. לא קולטים רמזים.

ו-`נחמד שם`? מי אמר? בטח מגעיל שם. זה יער, ככלות הכל.

".קיבלת את המייל שלי?נוכל לדבר עליו"

זה יכול להיות מעניין.

הוא נשמע לחוץ. אבל מצד שני, המייל הזה לא היה בדיוק על קשתות בענן ופרפרים.

אבל האם אני רוצה להסתכן בללכת לאיבוד ביער עם `הבן ההוא`? זו באמת מחשבה נוראית מדי מכדי לחשוב עליה.

"אני צריכה להיות כאן אם דילן יצטרך משהו, ג`יימס," אמרתי.

זו האמת.

אחרי הכל, הייתי רוצה לעשות את העבודה שלי אם משלמים לי עליה.

למה, בשם כל עטי הנוצה המשומשים של מרלין, הוא צוחק?

זה ממש לא מאגניב.

"סיריוס נמצא איתו, אוונס. הם יכולים לשחק קווידיץ` במשך שעות. וחוץ מזה, סיריוס השגיח עליו בעבר. פעמים רבות, למעשה. ולסיריוס יש אח קטן משלו. זה לגמרי בסדר, את לא `תסתבכי בצרות` עם ההורים שלי או משהו כזה."

והוא עדיין צוחק.

נהדר.

בנות אוהבות כשאתה גורם להן להרגיש מפגרות.

איך לא.

אני מניחה שהוא פספס את השיעור הזה.

"ברצינות, בואי נלך. קיזי יכולה לנקות ולהכניס חזרה למטבח את כל הדברים שלקחנו."

אופייני.

אני מתערבת שהוא לא ניקה אף לא פעם אחת בכל החיים שלו.

לא שאכפת לי.

אבל לשטוף כמה כלים מפעם לפעם יכול לעשות טוב לאגו שלו.

"למה את מחייכת?"

רק דמיינתי אותך שוטף כלים, יקירי.

"בלי סיבה," שיקרתי.

אז נראה שאין לי ברירה אלא ללכת לטיול הזה.

טיול המוות הזה.

כי אם אני אשרוד את זה, אני אטפח לעצמי על השכם באופן אישי.

אבל אני לא, כי זה יראה ממש מוזר.

"בסדר, בוא נלך."

הוא נראה מאושר.

יִיפִּי.

למה החיים ממשיכים לענות אותי כך?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אז אנחנו בקצה היער.

לקחו לנו רק חמש עשרה דקות גג להגיע הנה.

מה שאומר שיקחו לנו חמש עשרה דקות כדי חזור לבית מאוחר יותר.

שלושים דקות.

זה חצי שעה.

זה המון זמן.

במיוחד בדממה מוחלטת.

"אוקיי, הנה אנחנו נכנסים," אמר ג`יימס, שובר לבסוף את השתיקה.

כאילו, באמת. בבקשה אל תדבר ככה.

"כן."

מה כבר יכולתי לומר בתגובה לזה?

אני מנסה.

ועכשיו אני בתוך יער.

מקסים.

"אז, לילי, את נהנית כאן?"

עמדתי לפתוח בשיחה מכיוון אחר לגמרי אבל בער לו לדבר קודם.

"אוּיִי."

אופס. התת מודע שלי בטח נמצא כרגע במצב צרפתי. קודם נפוליאון, ועכשיו זה. למה אני מנסה את השפה?

וואו.

אני אפילו מפתיעה את עצמי לפעמים.

"את יודעת, את לא כמו בנות אחרות."

שמחה שקלטת.

"ואני גאה בעובדה הזו."

טוב, זה נכון.

ועכשיו הוא מחייך.

נפלא.

"ואת צריכה להיות. זו תכונה ממש טובה."

הו. אז בסדר. תודה.

"ובכן, תודה, ג`יימס. נחמד מצדך."

אופס, דרכתי על זלזל. נו טוב, יש דברים חשובים יותר מעבודת הרגלים שלי שצריך לשים אליהם לב. `הבן ההוא` היה נחמד אלי.

אני אתן לעצמי רגע להתנשף.

התנשפות.

בסדר, ממשיכים הלאה.

אני מניחה שהפעם אני אמורה לפתוח בשיחה. משהו שלא יגרום לי להתנשף שוב. זה באמת צליל מוזר.

יש עוד דבר אחד שאני רוצה לומר לו.

וזה לא עוזב את הראש שלי מאז הרגע שהגעתי נהנה.

אני לא אוכל להתאפק מלדבר על זה עוד הרבה זמן.

הלוואי שהייתה לי שליטה עצמית.

"אתה צריך לספר לדילן שהוא בן הדוד שלך ושאתה לא אחיו."

נו טוב, אי אפשר לקבל הכל בחיים.

יופי, הוא לא צוחק.

והחיוך שלו בהחלט נעלם.

למה אני תמיד עושה את זה? אולי זה הכוח המיוחד שלי.

זה היה יכול להיות מבאס.

ג`יימס עומד לדבר. כדאי שאקשיב.

"לילי,אני לא יכול. את לא יודעת איך זה. ואולי זה היה עדיף אם לא הייתי מערב אותך. זה בלגן אחד גדול. עדיף שתשכחי מזה."

אני מניחה שהוא לא מכיר אותי כל כך טוב אחרי הכל.

"אני לא יכולה פשוט לשכוח מזה. אני לא יכולה שלא לחשוב איך הייתי מרגישה אילו זו הייתי אני. הייתי רוצה לדעת, ג`יימס," אמרתי.

בדיוק עברנו על יד עץ סדוק. הוא תפס את תשומת ליבי איכשהו, אבל אין לי מושג למה.

"תראי,כבר אמרתי לך שאני רוצה לספר לו," הוא ענה.

נכון.

אז מה הבעיה?

"הבעיה היא אמא שלי."

השאלה נענתה.

"טוב, אני לא מדבר על סוג הדברים האלו לעיתים קרובות. אבל אם תקשיבי, אני אנסה," הוא הוסיף.

איזו מן ברירה כבר יש לי?

"לך על זה," אמרתי.

"לילי, אני לא בדיוק הילד הכי שומר על החוקים שאפשר למצוא כשאני נמצא בהוגוורטס."

הנה הערה למשטרת לְשון המעטה*.

ברצינות, תודה רבה, קפטן-מובן-מאליו.

"ואנייודע שלאמא שלי יש בעיה עם זה. אז כשאני בבית, אני מנסה להיות הכי טובשאנייכול. אני מקשיב לה. אני עושה מה שהיא אומרת. אני מנסה שלא לעבור עלהחוקיםשלה. וזו בעיקרון הסיבה לכך שאני עובר על כל חוק אפשרי בבית הספר.אני מאזןאת עצמי, לילי."

זה העלה חיוך על פני.

וואו.

חזק.

הו, יש לו עוד.

"היאלארוצה לספר לדילן. אני מכבד את הבקשה שלה אפילו אם היא נשמעת לי טיפשית.אנילא רוצה לאכזב אותה יותר ממה שאכזבתי כבר, בסדר? הנה התשובה שלך.

האם אני מדברת כאן אל בנאדם שונה לחלוטין?

מי ידע שלג`יימס היה מצפון אחרי הכל?

מי ידע שהוא בטח בי מספיק בכדי שיספר לי?

מי ידע שבביתו הוא אדם שונה בתכלית?

מי ידע שכל כך הרבה שאלות יכולות להתרוצץ בראשי בו זמנית?

מה לומר לו?...

"אנימבינה את הבעיה שלך. ואל תגלגל עלי את העיניים שלך, כי זה נכון,ג`יימס.אבל אולי אתה צריך לדבר עם אמא שלך על כל זה. היא עשויה להבין."

מילים של חוכמה** [אם יורשה לי לומר].

הו לא, הוא עצר מהליכתו, ועכשיו הוא מתבונן היישר אל תוך עיני.

איך מישהו יכול לגלות כל כך הרבה דברים על אנשים רק על פי עינהם?

אני צריכה ללמוד את האומנות הזו.

ואולי אז יהיו לי שני כוחות מיוחדים.

"אני אחשוב על זה, לילי."

זו התחלה.

"אז אתה באמת רוצה שנדבר על המייל ההוא, ג`יימס?"

כי זה יהיה מאוד מביך אם אכן נעשה זאת.

"ובכן, עכשיו אני חושב, שכדי להציל את שנינו ממבוכה, אולי פשוט תעני לזה. אולי הלילה? כששנינו נהיה בחדרים נפרדים."

וואו, יש לנו טלפתיה או משהו? זה לא נורמלי.

"בסדר,עשינו עסק."

אזהיערהזה בעצם די יפה. עם כל העצים והפרחים שבו. אני יכולה לדמיין את עצמיבקלותהולכת לטייל כאן כל הזמן אילו גרתי כאן. ואני לא. כי אני לא פוטרית.וכדאישהמחשבה הזאת לעולם לא תעלה במוחי שוב.

"אז על מה אתה רוצה לדבר?"

היי, לפחות זו שאלה כנה, לא?

"בואי נשחק משחק. אני שואל אותך שלוש שאלות -אילו שאלות שאני בוחר- ואת תשאלי אותי כל שלוש שאלות שאת בוחרת. ואנחנו חייבים לענות בכנות.

אוי לא.

למה אני מרגישה שזה לא עומד להסתיים טוב?

אבל כדאי שאתן לזה צ`אנס.

אבל למה שאתן לזה צ`אנס?

זה מעצבן, לעזאזל.

"בסדר, אני מניחה. חשבת על שאלה?" שאלתי.

אני כבר יודעת את התשובה לשאלה הזו.

"כן. אני אתחיל," הוא אמר, קצת יותר מדי בשמחה.

איזו תשובה.

בטח שאתה תתחיל, מתי אתה לא מתחיל?

בסדר. בואו נגמור עם זה.

"אוקיי, שאלה ראשונה. האם באמת היית יוצאת עם כל בן אחר בהוגוורטס לפני שהיית יוצאת איתי?" שאל ג`יימס.

שיט, ידעתי שזה יתנקם בי אחר כך.

עדיף שאהיה כנה. אף אחד לא אוהב שקרנים.

זה לא עומד לעזור לאגו שלו.

"לא, ג`יימס. לא הייתי יוצאת עם כל בן אחר בהוגוורטס לפני שהייתי יוצאת איתך. יש כמה נבחרים שעשויים להיות מעט יותר לא-נחשקים ממך," עניתי.

אני לא יכולה להיות לגמרי נחמדה. הוא יחשוב שהתאהבתי בו עד מעל לראש.

מה שממש לא נכון.

איכס.

"זה כל מה שרציתי לשמוע," הוא אמר, חיוך ענק על פניו. "תורך, מתוקונת."

הלוואי שהייתי יכולה לקרוא את המחשבות שלו.

הוא בטח חושב שהוא מתקדם איתי.

אוקיי, תורי. מה תמיד רציתי לדעת על ג`יימס פוטר האחד והיחיד?

זה עומד להיות אמיץ מצידי.

אני מקווה שהוא לא יקבל את הרושם הלא נכון.

אבל מוח סקרני כשלי חייב לברר.

"ארמ... בסדר. מתי איבדת את הבתולים שלך?"

מתי יהיה זמן טוב יותר מזה לשאול? אני לא עומד לבזבז את השאלה שלי על משהו כמו `מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול`.

אני מקווה שהוא לא שופט אותי.

הוא כבר לא מחייך.

זה טיפה לא הוא, נכון?

"היית חייבת לשאול דווקא את זה," הוא אמר באנחה.

או-או.

הוא לא זוכר?

זה היה לפני כל כך הרבה זמן?

או שהיו כל כך הרבה בנות אחרי זה עד שהוא לא זוכר מי מהן הייתה הראשונה?

המוניטין שלו אומר הכל, ברצינות.

"אוקיי. ואת לא יכולה לספר את זה לאף אחד. בייחוד לא בהוגוורטס. אבל עדיין לא איבדתי את הבתולים שלי."

וואו.

סלחו לי.

תעצרו הכל.

רגע... מה?

"סליחה? מה?" שאלתי.

לא אכפת לי אם נשמעתי טיפשה.

אם הוא משקר לי, אני אזרוק עליו משהו. אולי חתיכה יפה וגדולה של קליפת עץ מאחד העצים הקרובים.

"מי את חושבת שאני, אוונס? אנחנו בני שבע עשרה."

נקודה טובה.

מה בדיוק חשבתי לעצמי כל הזמן הזה, כשהייתי בטוחה שאתה שוכב עם כל בת שנייה בערך?

"טוב, המוניטין שלך, ושל סיריוס בלק, אומר משהו אחר."

הוא לא יצא מזה בלי להסביר.

"זו רק הצגה, לילי. אני לא מאמין שאת, מכל האנשים, קנית את זה. אנחנו כן נותנים לאנשים קצת כבוד, את יודעת. זה פשוט כיף לשחק אותה `הזנותיים של בית הספר`."

מעניין.

הנה בא העניין הזה של `בואו נגרום ללילי להרגיש כמו מפגרת` שוב.

"טוב, אתם פשוט גרמתם לזה להיראות מאוד משכנע, אוקיי? זה לא כאילו שאני היחידה שחושבת ככה."

וזו האמת לאמיתה.

"אני יודע. אבל האנשים היחידים שיודעים את המצב על דיוקו, הם הקונדסאים ועכשיו גם את. אז בואי נשאיר את זה ככה."

הוגן מספיק בשבילי.

לומדים משהו חדש על מישהו בכל יום ויום.

יש לו כבוד לנשים?

זו נחשב סגולה, עם הבנים של הדור שלנו.

אני מעיזה לומר שאני גאה בו?

אני פשוט אחשוב את זה.

"אוקיי, זה התור שלך שוב," הזכרתי לו.

והחיוך חזר לפנים שלו.

"בסדר. מה את מחפשת בגבר?"

יופי, שאלה קלה.

"אני אחבב מישהו שבטוח בעצמו, אבל לא יתר על המידה...מישהו שאוכל לדבר איתו כאילו הוא החבר הכי טוב שלי, מישהו שיכול לגרום לי לחייך או לצחוק אפילו כשממש לא בא לי... אמ... מישהו שיתייחס אלי בכבוד וכנות, מישהו שלא חושב להיות מקורי, ומישהו שאני אשמח סתם ככה בכל פעם שאני רואה אותו או שומעת את שמו. הו! ועיניים. אני מתה על עיניים יפות."

זה נראית כמו רשימה די טובה.

זה כל מה שבנות מחפשות, בכל הרצינות.

מישהו שיש לו את כל זה יכול להשיג כל בחורה שרק ירצה. בכל הצניעות.

"ולא מגיע לך פחות מזה," אמר ג`יימס, קוטע את חוט מחשבותיי כמו תמיד.

אווווֹ.

זה היה מתוק.

למה הוא גורם לי לחייך? יש לו כישרון לזה. היי, אולי זה הכישרון הקסום שלו.

"אז זה תורי שוב," אמרתי, "בסדר, תמיד תהיתי על זה. אל תיקח את זה כמשהו אכזרי כי אני סתם סקרנית. למה פיטר הוא קונדסאי? פשוט לא נראה שהוא משתלב ביניכם."

אני מקווה שזה נשמע בסדר.

אני לא רוצה להעליב אותו.

לא אחרי שהוא היה כל כך נחמד אלי.

היי, אולי לזה גברת פוטר התכוונה. כשהיא אמרה שיש לג`יימס `דרכים משלו לדבר אל לב הבנות`.

"טוב, זה די פשוט. פיטר הוא אדם טוב. אנחנו יכולים לסמוך עליו שיהיה שם בשבילנו, להקשיב לנו, ולהציע לנו חברות אמת. הוא לא כמו רוב הבנים האחרים שסתם מקנאים בנו, בלי להישמע מתנשא או משהו. אני לא באמת יודע מה יש בו, לילי; הוא פשוט משחק את תפקיד החבר ממש טוב. ובכל מקרה, מי אמר שחברים צריכים להיות דומים אחד לשני?"

זה נכון.

חברים יכולים להיות לגמרי הפוכים אחד מהשני ועדיין להסתדר ממש טוב.

הוא לא טיפש, הפוטר הזה.

והוא השתמש במילה `מתנשא`.

"אוקיי, תשובה טובה. תורך, שאלה אחרונה," אמרתי, עדיין קצת המומה מהתשובה שלו לגבי פיטר. מתי ג`יימס התחיל להפוך לאדם נורמלי?

אז אני לא ממש יודעת איפה אנחנו ביער. נדמה שאנחנו הולכים כבר נצח.

ברגיל, הייתי מתלוננת.

אבל אולי אני אפילו לא סובלת.

מעניין.

אבל אנחנו בטח נתחיל ללכת חזרה בקרוב, כך שלא ייקחו לנו שעות לחזור הביתה.

אחרי שיסתיים המשחק אני אציע שנתחיל לחזור.

"אוקיי. הנה זה בא. מה יש בי שאת שונאת כל כך?"

הוא עצר את נשימתו אחרי שהוא אמר את זה.

חמוד. הוא דואג שאני אתפוצץ עליו או משהו.

אני מתערבת איתכם שהוא היה מת לשאול את זה מההתחלה.

עכשיו, איך אני עונה על זה?

"אני לא שונאת אותך," אמרתי בקול חסר הבעה.

זה מקום טוב להתחיל ממנו.

אלוהים אדירים, הוא עצר. זה מראה עד כמה הוא המום.

עדיף שאני אחליק את זה איכשהו.

"תראה, ג`יימס, אני לא שונאת אף אחד. במיוחד לא אותך. לפעמים אתה עושה דברים שמעצבנים אותי, נכון, אבל מאז שהגעתי הנה... ראיתי צד חדש לגמרי שלך. זה אפילו טיפה מפחיד. אבל אני לא שונאת אותך. בעבר, היה שם חוסר חיבה עז... אבל לא שנאה. בסדר? בבקשה אל תצחק עלי."

הוא הרים את הגבות שלו.

נחמד.

"מה מעצבן אותך?" הוא שאל.

עכשיו אני הולכת להרים גבות.

שניים יכולים לשחק את המשחק הזה, מר פוטר.

"אמרת שלכל אחד יש רק שלוש שאלות. תצטרך לברר מה התשובה בעצמך," השבתי.

איזה באסה.

ג`יימס פוטר לא מקבל כל מה שהוא מבקש.

אז בעוד שהוא ממשיך ללכת בדממה, אני מניחה שזה שוב תורי.

"אוקיי, שאלה אחרונה. למה אתה ממשיך להציע לי לצאת? אני צריכה לדעת אחת ולתמיד, זה סוג של התערבות או משהו?"

בבקשה תגיד לי שזאת התערבות.

"כי אני רוצה להיות איתך ואני לא הולך להרים ידיים... כי אני יודע שבאחת הפעמים האלה את תגידי כן."

הממ.

הייתי מעדיפה אם זה פשוט היה בגלל התערבות.

"אבל למה אתה רוצה להיות איתי? מה יכולה להיות הסיבה לזה שאתה עדיין מחבב אותי למרות שדחיתי אותך כל כך הרבה פעמים?"

אלוהים, הוא מחייך שוב.

אף פעם לא סימן טוב.

"אם אני מקבל רק שלוש שאלות, זה אותו דבר איתך. תצטרכי לברר את התשובה בעצמך.

באסה. שוב. הפעם בלי ציניות.

הוא שנון.

כמובן.

הייתי צריכה לראות את זה בא.

בחיי, הוא מחייך שוב!

מה הקטע שלו?

אני צריכה להיות קצת לבד.

לא משנה כמה מוזר זה נשמע.

"ג`יימס, בוא נחזור," אמרתי בשקט.

אני לא יכולה להניח לעצמי להתיידד איתו.

אני פשוט לא יכולה.

"בדיוק מה שחשבתי, יקירה," הוא השיב.

אני לא יכולה.

אני לא יכולה.

מעניין עוד כמה פעמים אני אומר אני לא יכולה עד סוף חופשת הקיץ.

*-הכוונה למשטרת בריטניה. למשל, כשאוהדי נבחרת הכדורגל הסקוטיתהשחיתו מספר רחובות אחרי שהנבחרת שלהם הפסידה במשחק, התגובה של המשטרההייתה שהם "התאכזבו קלות מהתוצאות."
** -  ציטוט מהשיר לט איט בי של הביטלס.

וסליחה אם בהתחלה יש בעיות אבל זה פשוט לא נותן לי לתקן!!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא