יצירת הלב-צבע החיים

יצירת הלב-פרק 5
קנווס הנשמה

המאסטרו סגר את הספר וקם ממקומו, פונה בזהירות אל המקום שאליו לא ניגש מעולם בהיותו לבד. הוא הביט בזהירות על הספה של קייטלין, שנראתה ריקה ודוממת יותר מתמיד, אור הכוכבים והשמחה שאפפו אותה מאז ומתמיד נגוז ולא נותר דבר. הוא נאנח בעצב והשליך את הספר הנפשע על הכורסא, הספר נפתח ודפיו נעצרו, אך המאסטרו לא הביט בספר ולא טרח לסגור אותו. הוא רק המשיך ללכת קדימה, אל הקנווס המזוהם בצבע שחור, בצבע חטאו האיום.

הוא באמת הצטער על מעשיו והחרטה שהייתה בליבו התעצמה והתגברה מרגע לרגע. האם הוא גם פעל כמו המלך הנפשע, שהרס את גורל בנו וגורל הממלכה? האם בעיוורון פעל על פי חוקי הגאווה, חושש לסמוך על דבר הנערה האהובה? האם הוא עשה הכול בגלל המילה היחידה אותה אמרה? "איזה טעות איומה ביצעתי" הוא אמר בכאב, מרים מהאדמה את העיתון וקורא את העמוד הראשון בקול. מילים שנחרטו עמוק בליבו ולא ויתרו על מקומן לא משות אף לא לרגע ממצבן. נטועות כעץ ששורשיו באדמת פלדה, לא מוכנות לתת לאדם שום מנוחה.

בעוד ידו השמאלית אוחזת במכחול, ידו הימנית אחזה בגזיר הירחון. הוא טבל את מכחולו בצבע השמיים וצבע מסביב לכתם השחור, ואז הביט בעיתון והחל לקרוא בקול- "קייטלין ג'קובס מילס נולדה בארץ השמש העולה". ידו עברה אל הצבע הזוהר, המאפיין את אור השמש ,וטבלה את המכחול בצבע ואז השפריצה טיפות אחדות ממנו על הקנווס. "נמצאה אמש בסמטת נוור גרין ללא רוח חיים". הוא צבע את הקנווס בצבע הדמים. "על פי מידע שהתקבל מהרשומות שהיו בידה, התגלה הסוד המריר שקטל את חייה". מילים אשר איש אותן לא הבין נכתבו על הקנווס. המאסטרו המשיך בקריאתו. "התברר שנערת האור והחיוכים הייתה לא אחרת מבת אשת הכשפים". הוא ערבב צבעים אחדים ויצר את צבע אבן העפר של בתי הקברות. "שמאז ומתמיד פגעה באנשים ובביתה. שלא תתפלאו אנשי הממלכה- היא לא הייתה טובה. ומתחת לחזות האוהבים, הסתתרה קוֹבּרת השקרנים". הוא יצר את צבע הנחש וצבע בזעם את הר הגעש, שתיאר את המתרחש בליבו- זעם וכעס שמקורם אינו שנאה, אלא אהבה טהורה. הוא נשם עמוק והמשיך לקרוא בקול שבור, מחבר מילה וחברתה אל משפט. "המכשפה המרושעת, מתעתעת האמת, גילתה סוף ,סוף את יעודה, יעוד שנועד עוד מלפני שנים לכל בני מינה. היא מצאה את קמע הדוקאטי וברוב יהירותה, החליטה להשמידו על פי דברי ספר הכשפים המקולל, ההובא לשריפה בצהריי אמש". הוא הסיט את מבטו מהקנווס והביט על לבנה שנראתה שונה מהאחרות, שם נח בבטחה ספרה של אהבתו. הספר האחרון שהיא קראה, ספר התקווה.

תקווה. מילה כה חודרנית וכנה, החודרת אל נפתולי הלב וגורמת לאדם לתהות בליבו האם הוא צודק או הוא טועה. והמאסטרו, המאסטרו הרגיש טועה. הוא לקח בזעם את המכחול וטבל אותו בצבעיים אקראיים, קשקש על התמונה בכאב בעודו צועק לאוויר "למה? למה? מדוע עשית זאת? למה גזלת אשת תום? למה לקחת את אור חיי? למה לא הקשבתי לרגשותיי?". 

הוא הרגיש את עצמו קורס, מתמוטט ונכנע לכאב. אך הוא לא יכול היה לוותר, לא כעת. היצירה עודנה הושלמה ולבו עדיין פועם. עליו לעשות זאת למענה. זוהי מתנת האהבה, שהוא ייעד לה בהתחלה. אך הוא רק הכתים את אהבתו בחלל שחור, שלא יעלם לעולם, שיועד להישאר שם לנצח, לצמיתות. והוא- לא משנה כמה צבעים ורגש הוא ייתן, הכתם אף פעם לא ייעלם. איך הוא יכול היה לשגות, ולהאמין שהגורל נטוי למחלוקת? איך יכול היה להאמין באמת שגויה, איך? אך תשובה לא נשמעה ועיניו נחו שוב על גזיר העיתון, ששורה אחת בו בבלטה יותר מן ההמון, השורה התריסר מימין לקראת הסוף. שורה שבכוחה למחות עולמות ולעצור את הזמן. הוא נשם עמוק ונשף את האוויר באיטיות, לוקח את הזמן ודוחה את רגע סיום היצירה ככל יכולתו. תקתוק השעון האיטי, שנע לאט כמקצב ליבו, גרם לו להבין את האמת, את זה שהוא עודנו מוכן. הוא לא יכול היה להביט בעבר בעיוורון ולדעת שהוא חי בעוון. שלאורך כל חייו הוא ביצע חטא אחד, שלא יכול להעלם. ואז בכעס, בזעם וכאב הוא צעק את המילים הקרות של אנשי התרבות, שרק חומריות הם רואים ולא יותר מזה. הרי את הצדק הם אינם רואים, אף לא בעיניהם הפקוחות, ומן האמת הם מתעלמים, כפרות הרועות באחו של זרים. הם מנסים לגזול את האמת מן החלשים ולהפוך אותם לקורבנותיהם, קורבנות השנאה הפועלים בעיוורן למען מטרה שאף אכזר השדים לא העלה אותו על דל שפתיו. אך האצולה הכפייתית הייתה מוכנה לעשות הכול למען החזיק בכתר הזהב הלא ראוי לאיש, אף לא הוא עצמו. היחיד שהיה ראוי לו חי בעולם אחר, עולם טוב יותר, לצד דמויות אהובות. והוא נשאר להמשיך את סיפורם ולהתחיל התחלה חדשה, שתהיה חסרת תכלית כשהיא לא לצידו, אהבתו היחידה, שעליה נכתבה השורה הקרה. "בת הכשפים המקוללת נלקחה אל מקומה הטבעי- שאול תחתיות, תהום האבדות. ואנו, אנשי הטוהר, נוכל לחיות את חיינו בשלווה ובשלום, כי משתפי הפעולה האכזריים נמחקו לחלוטין מעולמנו. נלקחו אל מקום האכזריים, אל ארץ המתים". 

איזה אי צדק, איזו אי נכונות. היא הייתה יותר טהורה מאשר כל הממשלה יחדיו. היא הייתה אמיתית, היא הייתה כנה, היא הייתה צחורה. היא האמינה באמת ובתמים היא פעלה על פי החוקים, ולא רצחה איש. היא עשתה הכול למען הנכון. היא הייתה טהורה. והם, אנשי החמדנות והכתר, הם היו שפלים יותר ממנה. הם המקוללים האמיתיים. הם אלו שלא יכולים לראות את הצדק.

בעודו רב עם ליבו ,הוא לקח בעיוורון צבע אחר צבע , שירטט מעגל מימין, קו נטוי בשמאל, גווני זהב, לבן וכחול, אחד אחרי השני. צהוב, אדום ואזמרגד. כל הצבעים השתלבו בתמונה שבה הוא לא הבחין, הכעס הגועש בליבו נתן לו את הכוח להמשיך לנסות ולמחות את החלל השחור, החלל שנותר בליבו וסירב להיעלם. והוא הוא לקח את כוחותיו הרבים והמשיך לשרטט, לצבוע וליצור על הקנווס את רגשותיו ואת מחשבותיו, צבע אחר צבע ,פס אחר שורה ולבסוף לא נותר מקום להוסיף עוד צבע אחד.

הוא התעורר מהעולם בו הוא ביקר, עולם הרגשות, ושב למציאות בה הוא קיים. מציאות נטולת לב וחסרת אהבות, שבה המחשבות קודמים לרוחות הנפש. הוא נשא את עיניו אל הקנווס וראה לראשונה את הדבר אותו יצר, ליבו החסיר פעימה כשעיניו נתקלו בה, כשראה שוב את מבטה הזוהר, את הכוכבים המרקדים בעיניה, את החיוך המדהים שנח על שפתיה. 

הוא תר בעיניו אחר הכתם השחור, אך הוא נעלם כלא היה, ובמקומו נחו המילים "אוהבת אותך לעד וסולחת, קייטלין". הוא הרגיש את ליבו מתמלא בחום בלתי מוכר, הרגשה נעימה וחדשה אשר הוא לא רצה שתעזוב. הרגשה של אמונה מחודשת ותקווה, הרגשה של מציאות נכונה, של רגישות. והיא, היא הופיעה לפניו מחייכת, כאילו קוראת לו לחייך כמותה, להביט בעיני אושר על העולם. והוא הבין את האמת לראשונה. היא פעלה נגד ייעודה. העיתון טעה. היא עשתה את הדבר הנכון. היא פעלה נגד הגורל שאנשי הממלכה גזרו. היא התחילה מחדש. היא השמידה את הקמע שקילל את חייה והיא חזרה להיות חופשייה. היא עשתה את זה, פעלה נגד המוסכמות, למען ערכיה הבסיסיים. היא פעלה נגד הגורל, נגד ייעודה, והיא הייתה מאושרת.

חיוך הפציע על פניו כשהוא הוריד את היצירה מקן הציור והניח במקומה קנווס ריק, שיתמלא אט ,אט ברגעים נוספים וחדשים. השעון צלצל חצות וקולות הילולה עלו מן החיים מחוץ לסדנתו. והוא? הוא התיישב על כורסתו הפשוטה ומזג לעצמו כוס שיכר והביט בתמונה שזה עתה צוירה. הוא הרים את הכוס לשמיים ואמר "לחיים, אהובתי! אני מקווה שאת מאושרת, ושתהיה לך שנה מושלמת"

--
הערה שלי,

זהו בעצם הפרק האחרון של הפנפיק,

מצחיק ,אבל זהו הפאנפיק הראשון שיצא לי לסיים ,אני מקווה שאהבתם אותו,אשמח לקבל ממכם תגובות ,הערות ,הצעות ,איך לשפר לפעם הבאה:)

כשכתבתי את הקטע הזה לא הייתי בטוחה בדיוק מה המסר שאני רוצה להעביר ותהיתי בלבי מניין יבוא המסר. האם מפי המאסטרו, או מפי דמויות המחזה? את התשובה לשאלתי אינני יכולה לומר כי אינני בטוחה בה,
אך דבר אחד בטוח. שעתיים לפני סיום הכתיבה שמעתי את השיר "ואת" (הראל סקעת) ופתאום הבנתי שהשיר מתאים קלות למחשבות של המאסטרו, שחי בתחילה בעבר, שרצה לכפר על גורלה המר ועל מעשיהו הנורא, שהוא ביצע ללא כוונה תחילה.
בנוגע לשתי הפסקאות האחרונות- אינני בטוחה בהן. הן נכתבו שבוע לאחר שנכתבו יתר הפסקאות, לכן ייתכן שהמקצב שלהן והרגשות המועברים בהם יהיו שונים מהרגשות הנשלחים מהפסקאות הראשונות.
ברצוני גם להזהיר שהפעם ניסיתי סגנון חדש, בעיני קודר ואכזרי. הייתי רוצה לדעת האם להמשיך לפעול בו או להישאר בסגנון הישן. תודה מראש וקריאה נעימה,
וכמובן חג חנוכה שמח ושנה מושלמת. 

הפרק הקודם