ספר של צללים

18 שניות - פרק 5

------------------------
ג'ורג' שמע נעלי הבונפייר של מר אקסליור רוקעות ברצפה בעצבנות. הוא היה עובד חדש, לכן, הוא היה צריך להתנהג טוב ככל האפשר. הוא הביט בפניו הכועסים של מר אקסליור וניסה לחשוב מה כבר עשו שאר העובדים. מר אקסליור היה אדם גבוה וסמכותי. הוא תמיד לבש חליפת שלושה חלקים שנתפרה אישית בשבילו. החלק התחתון של פניו היה מלא זיפים חדים כתער. שיערו השחור נמשך לאחור והוחזק בקפידה באחורי צווארו. עיניו היו חומות ואפלות וגבותיו העבות היו קמורות וזעופות. על ידו האחת הוא לבש שעון זהב של חברת T-watch היוקרתית, וידו השנייה מיששה בעצבנות חתיכת נייר.
הוא פסע ליד ג'ורג' בעצבנות. האורות החצי כבויים של המנורות מעליו רק הפחידו אותו יותר.
לבסוף הוא הגיע לדלת שחורה מעוטרת שעליה נכתב בקפידה "הצנזורים."
הוא פתח את הדלת בחוזקה והרעש של הטריקה גרם לג'ורג' לקפוץ.
החדר היה אפלולי ונראה שיש אובך בחדר. ישבו שם עשרים צנזורים סביב שולחן מתומן עבה ומהודר. כל אחד ישב על כיסא בעל משענת גבוהה שמעוטרת בציורי כסף.
"מה אתם חושבים לעצמכם?" הוא צעק בקולו הסמכותי והזועם כאחד.
הצנזורים האחרים החליפו מבטים מודאגים. לאחר שתיקה מתוחה מר אקסליור חבט את חתיכת הנייר השולחן והרעש הדהד ברחבי החדר.
הנייר התפרש על פני השולחן וגיליתי שזה היה עיתון הנביא היומי, של מחר.
בכותרת העיתון התנוססה בגאווה הכותרת:"אנחנו חיים בפחד!" ומתחתיה נראתה מדאם מלקין הזקנה בוכה כאשר ברקע נראה מה שהיה פעם החנות שלה.
"איך זה עבר?" הוא שאל בכעס. עדיין, אף קול לא מפר את הדממה.
הוא הסתכל עליהם במבט חודר, אני בטוח שכולם ידעו מה ההשלכות למעשה כזה.
אחד הצנזורים הרים את ידו ברעד ואמר כמעט בלחישה:"אני."
פניו של מר אקסליור החלו להאדים מכעס והוא צרח:"נשקו אותו!"
שני שומרים, שג'ורג' לא הבחין בהם קודם, גררו את הצנזור מחוץ לחדר בעוד הוא צורח כדי לבקש מחילה. אף אחד לא מגיב.
לאחר שקולו של הצנזור נבלע בהמשך המסדרון שאר הצנזורים השתנו, הם התנהגו כאילו הוא לא היה קיים וכך גם מר אקסליור.
עכשיו באמת הבחנתי בסובבים. כולם היו לבושים בחליפות שלושה חלקים שחורות, חוץ מאחת. היא הייתה האישה היחידה בחדר, היא לבשה בגד עור צמוד שהתאים לשערה השחור האסוף שהגיע עד למותניה ועל שפתיה היה מרוח בדייקנות אודם רוסי שהיה הצבע הנעים היחיד בכל החדר.
מר אקסליור החל להגיד:"שלום, אנחנו מקבלים למשרדינו הקטן את ג'ורג'. ג'ורג', זו היא לינה, וזה הוא קראסטי, האיש מימין הוא גרובלן ושמו של האדם של לידו הוא קרופורד..."
לאחר ההכרות ג'ורג' התיישב בכסאו העשוי מעץ מהגוני שחור והתפלא עד כמה לא-נוח הוא.
לאחר שתיקה קצרה מר אקסליור פנה אל השומרים ואמר:"את הכתב."
שני השומרים התעתקו ובתוך שנייה חזרו עם הכתב.
הוא היה איש צנום וקטן, בערך בגיל שלושים. הוא לבש את מדי המתמחים של הנביא היומי שכללו חולצה בצבע תכלת בהיר ועליה סיכה עם שם העובד ומעמדו, מכנסיים כחולים וכובע מצחייה.
הבטתי לעבר לינה ונראה כי היא מחייכת בהנאה.
מר אקסליור נפנף בידו עם העיתון ושאל את הכתב:"למה?"
הכתב החל לגמגם:"זה...זה מה שהעם אומר...זו הייתה אמורה להי- להיות הפריצה הגדולה של...שלי. אנ-אני מצטער סליחה, אני מצטער." הוא אמר ודמעות של צער וייאוש נפלו מעיניו והתנגשו ברצפה הקרה והקשה.
"טוב," אמר מר אקסליור ברוגע "יש לך את אפשרות הבחירה. או שתפרסם את מה שאנחנו רוצים שתפרסם או שתממש את חופש הביטוי שלך כעיתונאי, ותישא בתוצאות."
הכתב מלמל דבר קצר והוא החל לגמגם "אב-אבל אנ...אני-" מר אקסליור קטע אותו והביט בתג שעל חולצתו הכחולה ואמר:"ג'וש פקינהייז, בוא נעשה את זה מעט מותח." הוא אמר והביט בשעון הזהב הנוצץ שלו ואמר:"יש לך עוד שמונה עשרה שניות."
ג'וש החל להלחץ, ג'ורג' לא ידע מה הוא עומד לעשות. והאמת, שגם ג'וש לא ידע.
שמונה עשרה השניות עברו מהר ולאט בו זמנית. בכל שנייה שעוברת אתה לא יודע באיזו אפשרות הוא יבחר, ושמונה עשרה השניות הללו קצרות כל כך שאתה לא מספיק לגבש דעה והן כבר נגמרות.
ג'וש לא הוציא אפילו לא מילה אחת מפיו.
בתום שמונה עשרה השניות מר אקסליור אמר:"אני רואה שאתה שתקן," זיעה הופיעה על פניו של ג'וש "לינה, את מטפלת בשתקנים."
פניו של ג'וש היו אדומות ונפוחות מרוב בכי, והוא יבב וניסה להלחם בשומרים ובלינה, אך ללא הצלחה.
במהרה קולו נבלע, וקולו לא נשמע עוד לעולם.

"שמונה עשרה שניות," אמר מר בינס בקולו המשעמם. זה המורה היחיד שאי אפשר לקוות שהוא ימות. "זה הזמן שהיה לרומולוס להגיע לקצה החדר כשהוא גילה כשבצדו הראשון ישנה פצצה מוגליגית. פצצה זה מן חומר שמתפוצץ בנוחכות חום, עוד דבר מוזר של המוגליגים. בכל מקרה, הוא לא הספיק להגיע לצדו השני של החדר בגלל שרגלו המדממת כמעט התנתקה מגופו, וכך איבד עולם הקוסמים את אחד המכשפים הטובים ביותר בתקופת מלחמת העצמאות של חברת הקרלינים." הפעמון סיים את השיעור וכל הכיתה יצאה החוצה במרמורים על כמה שהשיעור היה משעמם.
"אני לא אוהב את הקרלינים." אמרתי
"למה?" שאל אותי אלבוס
"כי בלעדיהם היה לנו פחות שיעור היסטוריית הקסם אחד." השבתי
"אני מסכימה איתך," קראה רוז "השיעורים מתחילים להיות מעט משעממים. אני חושבת שכדי להחליף לחומר מעט יותר מעניין כמו מלחמת הקוסמים השנייה."
"עדיף" מלמל אלבוס.
"שחכתי לשאול אותך," אמרה רוז בסקרנות "איך היה בפגישה עם מקגונגל? מה היא אמרה לך?"
"סתם," אמרתי בייאוש "היא שאלה אותי מה עשיתי השבוע ואז שיחררה אותי, זה לא משהו מיוחד."
הלכנו אל עבר כיתת ספרות הקסם. זה מקצוע חדש שהוסיף משרד הקסמים בשנתיים האחרונות, ושכחתי לציין שהוא חובה לכל התלמידים. את השיעור מלמדת גברת אוסטריד, אישה די זקנה, בעלת שיער חום שהחל להאפיר. עיניה בצבע תכלת-ירוק וגופה צנום. ידיה קטנות ושבריריות ורגליה רועדות מעט. גבה כפוף והיא תמיד לובשת שמלת תחרה צהובה-לבנה שנראה שהיא תפרה בעצמה. לתלמידים אין דעה מיוחדת על גברת אוסטריד, היא רק עוד מורה.
נכנסנו לכיתת ספרות הקסם ועל הלוח נכתב בגדול:"הבלדה על סטונטרי."
התיישבתי ליד רוז. ואלבוס התיישב ליד שיין תומאס.
גברת אוסטריד אמרה בקולה הגבוה:"פתחו את הספרים בעמוד חמישים ושלוש."
והיא החלה להקריא:"אמי, אמי. הכיני לי למשכב.
על מיטה רכה אשכב

בני, בני מה עוללת?
בני, בני, אכין לך למשכב.

אמי, אמי, הכיני לי למשכב.
על כרית נוחה אשכב.
סעדתי עם יועצי, מרקיזי וחמדתי.

בני, בני איה דרקוניך?
בני, בני. אכין לך למשכב.

אמי, אמי, נפצו נפשם.
אמי, אמי, הכיני לי למשכב.
בין שמיכה עבה אשכב.

בני, בני, אכין לך למשכב.
בתוך ארון עץ תשכב."
היא גמרה את לקרוא את השיר, עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה.
"האם התרגשתם כמוני?" היא שאלה בתקווה למצוא אלפי ידיים מורמות כלפי מעלה ומצביעות לכיוונה, אבל בתגובה היא קיבלה מעט ציחקוקים של כמה תלמידים.
היא לבשה את הבעת האכזבה שנראה שנהייתה רגילה אצלה ואמרה:"תנתחו את השיר בשיטה שלנו וספרו מה קרה לדרקונים. אתם משוחררים."
נהר של ילדים יצא מהכיתה במהירות ואני, אלבוס ורוז יצאנו את המסדרון "מסכנה," אמרתי "אף אחד לא משתתף שם."
"נכון..." אמרה רוז בהסכמה.
"אבל למה היא מלמדת כזה דבר משעמם לא פלא שכולם שונאים אותה." אמר אלבוס
"ממש לא," רוז השיבה, אבל לא באמת שמעתי אותה. חשבתי על הפגישה, אני בטוח שהיא רוצה ממני משהו. אני לא רוצה לחזור, אני לא רוצה לחזור.
"וויל, בוא." אמר אל. "יש שיעור."
השיעורים עברו במהירות. האמת, לא הקשבתי בכלל. חשבתי על השיחה עם מקגונגל, היו כל כך הרבה קצוות פתוחים ומסתבר שהיא יודעת כל כך הרבה. אני רוצה לחזור, אבל אני לא רוצה להיות שם שוב לעולם.

"אלבוס, זה מגעיל." אמרה ג'סיקה מיילור כשהוא ניסה להכניס עוף שלם לפה.
"וויל, מה קורה לך?" שאלה רוז "אתה ממש חולמני ולא מתרכז בשיעורים" טוב, זה מה שאני עושה בדרך כלל "האם יש לך איזו מישהי מיוחדת?" היא שאלה וקרצה לעברי.
"לא, ממש לא." עניתי כשהיא ניתקה אותי מהמחשבות.
"אז מה קורה לך?" היא שאלה בענייניות.
"את יודעת לימודים..." אמרתי.
"טוב, אתה לא מאמין מה גיליתי שיין פלוראנס יוצא עם מייפלז האיטלקיה. הם כל כך לא מתאימים, אבל שיהנו." היא אמרה
"ומה איתך ועם דראקו?" שאלתי בעוקצנות.
"כחכחן" אמר אלבוס כשחצי מהעוף בפה שלו.
"נראה לי שזה היה כן." אמרתי בניסיון לגרום לא לצאת טיפש.
"בוא אני אראה לך." אמרה רוז ונראה כי במבט שלה יש משהו ארסי, היא למדה כמה דברים ממנו "סקורפי!" היא צעקה "בוא שנייה, אני רוצה לתת לך משהו."
גלגתי את עיניי ושחררתי אנחת אכזבה.
סקורפיוס הגיע ורוז אמרה לו:"תתקרב." הוא רכן לעברה והיא נישקה אותו. שוב התחושה המגעילה הזו.
לפתע קול נשמע בכל רחבי האולם "וויליאם האנטרוז, בוא למשרד המנהלת."
סקורפיוס לא פספס את ההזדמנות, התנתק מרוז ואמר:"אוההה"
יופי, זה הדבר האחרון שאני רוצה.
הלכתי לעבר משרד המנהלת ונעמדתי מול פסל ההיפוגריף המפואר "קרשנדו!" קראתי בקול ברור ובדיצקיה. ההיפוגריף התסובב וחשף את המדרגות המוכרות.
עליתי בהן ופתחתי את הדלת הבלויה, ידעתי שהיא מחכה לי.
היא הייתה שם, ישבה בסמכותיות האופיינית לה - גב זקוף גלימה מסודרת וידיים משולבות שנחות על גופה.
"שלום וויליאם," היא אמרה
קטעתי אותה ואמרתי "תקראי לי וויל."
"וויל," היא המשיכה "איך היה לך השבוע?"
"בסדר," עניתי, "אפשר ללכת?" שאלתי.
"לא." היא אמרה בחדות "אני רוצה להראות לך דבר-מה." היא הוציאה מבחנה שבה הייתה שערת כסף דקיקה. היא הוציאה את שרביטה והניפה אותו לעבר ארון, הוא נפתח ויצאה ממנו קערה. היא שפכה את השערה לתוך הקערה ואמרה:"זו ההגיגית, היא יכולה להראות לך זכרונות מהעבר. אני שונאת אותה."
טוב, היום הזה לא יכול למוזר יותר.
השערה החלה להתערבל בתוך ההגיגית והיא יצרה מן צוהר אל עבר זכרון. בתמונה, נראתה אישה מבוגרת אך קטנה ממגקונגל. היא לבשה כותונת שינה לבנה עם מלמלה בצווארון. בחיקה היה תינוק, הוא היה לבוש בכותנת פסים ורודה והאישה הניחה אותו בלול שהונח לידם.
התקרבתי מעט אל עבר הקערה, ונפלתי. הנפילה הייתה קצרה ותוך שנייה מצאתי את עצמי בחדר הזה, "מה אני עושה פה?" שאלתי את האוויר.
אף אחד לא ענה, זה מלחיץ.
"גברת," אמרתי ופניתי אל האישה אבל במקום לגעת בה, עברתי דרכה.
נשארתי במקום, לא הצלחתי לזוז.
היא החלה לדבר אל התינוק ברוגע:"היה היו שמונה אנשים, והם נשאו ספר של צללים. אותם אנחנו מוכירים, ואין עוד אחרים. היה היו שמונה אנשים, הם היו מאוד ישנים-" היא לא הספיקה לסיים את המשפט כי גבר לבוש בבגדי עבודה הגיח אל החדר במהירות.
"כולם שם," הוא קרא במהירות "בואי!"
האישה מיהרה לקחת את התינוק ותוך שנייה הם התעתקו ליער. היו שם שישה אנשים, כנראה מאותה משפחה. כולם רצו אל עבר צריף רעוע שעמד במרחק של כשלוש מאות מטרים מהם.
צעקה מקפיאת דם נשמעה, אבל האישה לא הסתובבה כדי לראות מה קרה.
"רצח!" צעק איש מאחור, "אני א-"
"מה אתה עושה?" שאלה מקגונגל, "זה היה צריך להיות שמונה עשרה שניות, זה הכל. זה ה-כ-ל!"
"אנ-אני מצטער" אמרתי.
"צא מפה! עכשיו!" היא צרחה לעברי.
מיהרתי לצאת מהחדר, שם עמד איקרוס:"היא תהיה בסדר." הוא אמר.
שהיא תהיה בסדר? כרגע עברתי מתקפת טרור מילולית! אני חושב שיש חוק נגד זה, לא?
התהלכתי במסדרון שמוביל אל חדר המנהלת ונראה לי ששמעתי אותה, בוכה.

הפרק הקודם