אשפית בזמן

כשלוסי הביטה בטירת הוגוורטס מרחוק, היא הבינה שהטירה גדולה. אבל כשהיא הביטה בלוח הזמנים והבינה ששלוש שעות וחצי זה הזמן שהוקצב לסיור כולל של הוגוורטס, היא סוף סוף הצליחה להפנים את זה. הטירה היא משהו רציני.
לאחר כרבע שעה בלבד היא כבר התייאשה מלספור את החדרים, כשידוע לכולם שישנם חדרים מסתוריים שלא ידוע עליהם גם למדריכים שעורכים את הסיור. היא זכרה שהארי וג'יני סיפרו להם על "חדר הנחיצות" וחיוך עלה על פניה כשעברו על פני המסדרון שבו ניחשה שהוא ממוקם בו ולא עצרו בכדי לשמוע הסבר על החדר.
היא מרפקה את לילי. לילי קרצה אליה ולחשה: "אני מתכוונת לפתוח לי שם בוטיק אופנה."
לוסי גלגלה עיניים. ״את בטוחה שהבוטיק יחזיק מעמד יותר מחמש דקות?״ היא צחקה למראה פרצופה הזועף של לילי.
לפתע לילי נאלמה. היא שקעה במחשבות עם חיוך קטן על פניה.
"אמממ... לילי? התקדמנו." לוסי חזרה כמה צעדים אחורנית. לילי נעצרה והעבירה את ידה בשיערה.
לילי הזעיפה את פניה. "יש לי דברים מעניינים לחשוב עליהם," התגוננה בחיוך מסתורי.
"כמו מה?" צחקה לוסי.
"כמו למש, חיי האהבה של ג'יימס ואלבוס."
לוסי גיחכה. "תכף אני אספר להם על מה את חושבת, הם בטח ירוצו אלייך לקבל עצות."
ללוסי בכלל לא היה משנה את מי ג'יימס ואלבוס אוהבים. למה זה כל כך חשוב ללילי? היא לא הצליחה להבין. היא משכה בכתפיה והתקדמה בכדי לשמוע את דברי המורה.
"אתם רואים את הסולם הזה?" המורה הצביעה על סולם רעוע קטן שעלה אל חור בתקרה. "כאן תלמדו לנבא את העתיד."
קריאות התלהבות עברו בין הילדים. לוסי זקפה גבה. היא הרימה את ידה.
"כן, חמודה?" שאלה המורה.
"אנחנו לומדים גם לראות את העבר?" שאלה לוסי.
פתאום לילי התקרבה ונעמדה עם כולם בתוך הגוש, ממתינה לתשובת המורה.
"למה, את רוצה לצפות במשהו שנית?" התעניינה המורה.
"לא, המורה," ענתה לוסי בתמימות. "משהו שלא הבנתי נכון. אני רוצה לצפות בו שוב, לבדוק אם מעשיי בו היו תקינים."
"את בטח תהיי תלמידה למופת," חייכה המורה. "אבל את זה, תשאלי את הפרופסור טרלוני הקשישה. אני לא בקיאה בחומר שהיא מלמדת, אלא רק באסטרונומיה. כפי שאת בוודאי זוכרת מהתחלת הסיור, כשהצגתי את עצמי."
לוסי התאכזבה. אז איך היא יכולה לדעת מאיפה היא הגיעה להארי וג'יני?
לילי דלגה אליה בחיוך רחב. "אז את כן זוכרת!" היא לחשה בהאשמה, אבל גם בחיוך על עצם הגילוי החדש.
לוסי נאנחה. "לילי, את חושבת שאני מתכוונת לספר למורים שאני לא יודעת מי אני?" היא לחשה. "מספיקים לי המבטים שאת נועצת בי כל פעם שהנושא הזה עולה. אני לא מתכוונת לשתף בזה את כל בית הספר, טוב?"
החיוך נמחק מפניה של לילי. היא הזעיפה את פניה. "כבר התכוונתי לרוץ לספר לג'יימס ואלבוס... אוף..." מלמלה.
הסיור המשיך להתקדם ולוסי שמה לב שכהם עברו ליד פסל אחד, נשמעו לחישות ורטינות מכמה תלמידים. לאחר שהמורה לא ציינה שיש משהו ליד הפסל הזה, או בפסל הזה, הם המשיכו הלאה.
אולי זה חדר המועדון שלהם? חשבה לוסי. היא שמה לב שהדוברים היו גדולים ממנה. הם כנראה הצטרפו בשביל לוודא שהילדים לא נשארים מאחור כשהם עוצרים להתבונן על משהו, חשבה לוסי. או, למשל, לנער בנות ששוקעות במחשבות על חיי האהבה של אחיה הגדולים.
היא שמעה אותם צוחקים על כל מני שמות של ממתקים, כשעברו ליד הפסל. היא חייכה. אולי אלו ססמאות. אבל מעניין מה יש מאחורי הפסל.
לאט לאט רגליה של לוסי החלו להתנודד והיא חשבה לעצמה שלא תוכל לצעוד אפילו עוד צעד אחד. היא שמחה לגלות שכשיצאו כולם אל מחוץ לטירת הוגוורטס, להמשך הסיור בחוץ, הם התיישבו מתחת לעץ וקיבלו כריכים, שאותם אכלו לשובע.
הסיור המשיך, אך לוסי הרגישה רעננה יותר לאחר המנוחה.
הבקתה, שסופר שגר בה עדיין הענק הקשיש, האגריד, אך היא הורחבה על מנת שיוכלו לגור בה שני ענקים, האגריד ואשתו, שאותה פגש בטורניר הקוסמים.
החממות. הן היו מעוצבות, לפי דברי לילי, על ידי מישהו שלא יודע שלא שמים פרחים וורודים ופרחים כחולים ביחד.
לוסי הסבירה לה במתינות, שיכול להיות שיש קשר בין הפרחים, אולי הם צריכים זה את זה בשביל להתקיים, או אולי הם מאותה משפחה, או ממשפחות דומות, אך לילי המשיכה לטעון שהסיבה האמיתית היא שלמי שעיצב את המקום אין טעם טוב.
"אמממ, לילי?" פתאום עלתה שאלה בראשה.
"כן?" שאלה לילי, עדיין זועפת מעיצוב החממות.
"שלחת להארי וג'יני את המכתב שמודיע שהגענו בשלום?" שאלה לוסי.
לילי החווירה. "לא," ענתה.אבל בטח ג'יימס ואלבוס שלחו, לא?"
לוסי נאנחה. "אבל הארי וג'יני לא יודעים אם נפרדנו בדרך."
"ולמה את לא שלחת?" שאלה אותה לילי בתקיפות.
"אני?" התפלאה לוסי. "אני שלחתי."
"אז למה את שואלת אותי? הרי הם קיבלו מכתב ממך." לילי התריסה בלוסי.
לוסי גלגלה את עיניה. "ג'יני ביקשה ממני לפני שיצאנו מהבית שאני לא אכתוב עלייך במכתב, בכדי שתגלי אחריות."
לילי פערה את פיה. "ואת הקשבת לה."
לוסי הנהנה וחרצה ללילי לשון.
לילי הזעיפה את פניה. כמה פעמים ביום היא מסוגלת לרטון או להזעיף פנים? חשבה לוסי.
"איזו מין אחות את." אמרה לילי.
"אני לא באמת אחות שלך," התחכמה לוסי.
"את כן, את אומצת לבית שלנו ולכן את אחות שלי." ענתה לילי.
"אחד: אני לא. שתיים: הסיור נגמר, לילי. את לא רצה מכאן לשלוח את המכתב?" לוסי גלגלה עיניים כשלילי מיהרה להתרחק משם בריצה.
היא נאנחה.
טוניו ניגש אליה. "מה קרה?" התעניין.
"לילי שכחה לכתוב להארי וג'יני מכתב שבו כתוב שהיא הגיעה להוגוורטס בשלום. מסכנים הארי וג'יני, בטח הדאגה הטריפה אותם..."
טוניו חייך. "אבל את שלחת, נכון?" פניו הרצינו.
לוסי הנהנה.  "בטח לילי קיבלה צרחן."
בעודם מפטפטים וצוחקים, חזרו לוסי וטוניו אל תוך טירת הוגוורטס, ביחד עם שאר התלמידים שסיימו את הסיור.

הפרק הקודם		הפרק הבא