התערבות מסוכנת

טוב, אז... לא עדכנתי מלא זמן, אני יודעת, ואני מקווה שעדיין נשארו קוראים.
אם כן, בבקשה תגיבו, כדי שאני אדע אם בכלל להמשיך.
אגב, הפרק הזה לא יצא משהו, אבל הפרקים הבאים יהפכו להיות הרבה יותר מעניינים.
בכל מקרה... מקווה שתהנו!



קרה לכם פעם שהרגשתם בלתי נראים?
טוב, אז זה סיפור חיי.
בלתי נראה בעייני המורים ליד אחותי רוז, התלמידה המצטיינת, בלתי נראה בעיניי התלמידים ליד בת הדודה שלי לילי, שתמיד מוקפת חברים, ובלתי נראה בעיניי הבנות ליד בן הדוד שלי, ג'יימס שמחליף חברות כמו גרביים.
אף פעם זה לא באמת הפריע לי לשחק גולות ומשחקי קלפים עם החברים שלי . זה תמיד היה מספיק, אבל איך שבני המשפחה שלי התייחסו אליי הפעם... טוב זה כבר עבר כל גבול, אבל אני קופץ קדימה, כדאי להתחיל מהתחלה.
מבחינתי הכל התחיל כשירדנו מהרכבת בהוגסמיד,  וכמו תמיד, היה בלגן מטורף.
שמתי את המזוודה שלי על אחת הכרכרות, וכשהסתובבתי כדי לשים את הכלוב שלי נלופל, הינשוף שלי, על הכרכרכה, משהי מעדה, ישר לידיים שלי.
"וואו, את בסדר?" שאלתי והעמדתי אותה על הרגליים.
"כן", היא אמרה והסיטה את שיערה אל מאחורי אוזניה, "הם מתנהגים כאילו אם הם לא ירדו מהרכבת חמש שניות אחרי שהיא עוצרת, הם יתקעו עליה ויחזרו ללונדון", היא אמרה והצביעה אחורה, על הילדים הנאבקים לצאת מהרכבת.
פלטתי צחקוק וניסיתי לא להסמיק.
זו הייתה אלינור, החברה הכי טוובה שלי לילי, ומישהי שקצת הייתי דלוק עליה, וזו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שדיברתי איתה אי פעם, כי היה פשוט בלתי אפשרי למצא אותה בלי החברות שלה.
"אז, אמ... איך הייתה החופשה?" שאלתי אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה.
"היה טוב", היא אמרה בחיוך, ולרגע נדמה היה שהיא עולה על הכרכרה שלי, אבל אז בדיוק לילי באה והחזיקה בידה. "היי הוגו," היא אמרה בחיוך חטוף אליי והמששיכה ללכת עם אלינור, ידיהן משולבות.
"ביי הוגו!" אלינור אמרה ומיהרה עם לילי.
"היי איפה המזוודה שלך?" היא שאלה כשראתה את הידיים הריקות של לילי.
"הנרי סוחב לי אותה," היא ציחקקה.
"לא מפריע לך לנצל אותו ככה?" אלינור שאלה.
"אוי נו באמת הוא נהנה מזה..." לא שמעתי את המשך השיחה כשהם התקדמו, ואת השלום הרפה שלי אלינור כבר לא שמעה.
"היי, הוגו," כריס ושון התקרבו אליי והעמיבו את המטען שלהם על הכרכרה, ואז עלינו עליה, והיא החלה לנוע.
"דיברת קודם עם אלינור או שזה רק נדמה לי?" שון שאל, מופתע.
"לא, זה רק נדמה לך, אחרי הכל, הוגוורטס מלאה בבנות מדהימות כמו אלינור..." עניתי לו בעוקצנות, מצוברח מהשיחה הקצרצרה שלנו.
"אוקיי, עוברים נושא."
"שמעתם שפרופסור נאטגל פורש?" כריס מיהר להציע נושא חלופי לשיחה.
"איך אתה יודע?"
"אבא שלי", הוא אמר בפשטות.
אבין של כריס עבד במשרד הקסמים, במחלקת החינוך, ובעקבות ציטוטים קלים לשיחות של אביו, כריס ידע לפני כולם על מה שקורה בהוגוורטס.
"מי מחליף אותו?"
"איזה פרופסור אטל, מטל, משו כזה," הוא משך בכתפיו.
"טוב, הגיע הזמן, כשהשיעורים של פרופסור בינס מתחילים להיות יותר חיים מהשיעורים שלך... זה הזמן לפרוש", שון צחקק, והתכוון לשיעורי טיפול בחיות פלא, שכל מה שעשינו בהם היה להעתיק דברים מהלוח.
העברנו את שארית הנסיעה בדיבור על כמה פרופסור  נאטגל היה מוזר בשנותיו האחרונות, עד שהגענו לטירה, והבלגן התחיל מחדש, והפעם הייתה גם סיבה טובה לזה, כי כולם היו רעבים, וחיכו בקוצר רוח לסעודה המעולה של גמדוני הבית.
וידוי קטן: אמא שלי מבשלת נורא.
היא פשוט עסוקה מדי במשרד נקסמים, ככה שהיא אף פעם לא טרחה באמת ללמוד לבשל.
במהלך החופשות, אנחנו הולכים הרבה לסבא וסבתא, לא רק כדי חהיפגש עם כל המשפחה, אלא פשוט כדי לאכול אוכל אמיתי,  כי סבתא מולי היא באמת בשלנית מצטיינת, לכן התגעגעתי אפילו יותר מכולם לארוחות המצוינות בהוגוורטס.
בכל מקרה, כולם התיישבו בשולחנות הבתים שלהם.
ראיתי את לילי נפרדת מאלינור כשלילי באה לשבת בשולחן של גריפינדור ואלינור הלכה לשולחן של רייבנקלו.
כשדלתות האולם הגדול נפתחו, ובהם עברו תלמידי השנה הראשונה בטור מסודר, ובראשם נוויל, או כמו שאני קורא לו בבית ספר, פרופסור לונגבוטום, הדיבורים דעכו לאיטם.
אבא סיפר לי שבזמנו פרופסור מקונגל, שאז הייתה המורה לשינויי צורה הייתה אחראית על תלמידי השנה הראשונה.
לדעתי, פרופסור לונגבוטום עשה עבודה הרבה יותר טובה בזה מאשר מקונגלת המאיימת.
הוא הניח את השרפרף ועליו מצנפת המיון המרופטת על במה קטנה, ובאולם הייתה דממה, בציפייה לשירה של מצנפת המיון, ולאחר מספר שינות היא אכן פתחה את הקרע ששימש לה כפה, והתחילה לשיר את שיר המיון:

אין לי לא נוצה ולא סרט,
אך בתוכי סוד חשוב אני נוצרת,
איך למיין כל אחת ואחד,
לבית המתאים לו, בדיוק רב.

אז הסכיתו ושימעו,
כי כך רצו המייסדים, שאת הוגוורטס בנו.

מי שבתוכם אומץ וגבורה,
לגריפינדור יתקבל בברכה.
מי שצמא לידע בליי סוף,
רוונה רייבנקלו תבוא לאסוף.
אם יש בך טוב לב וחמלה,
להלפאף אשלח אותך בלי בעיה
ואם שאפתנות וערמומיות אראה במוחך,
ללא, ספק סליתרין הוא ביתך.

מצנפת המיון אני,
זהו תפקידי,
לדאוג שכל תלמיד יגיע לבית בו ירגיש שזהו מקומו האמיתי!


מחיאות כפיים סוערות עלו מכולם, ולאחר מכן המיון החל.
פרופסור לונגבוטום קרא מתוך מגילת קלף את השמות לפי סדר האלף בית.
כל הילדים, ללא יוצא מן הכלל נראו חוששים,.
"גם אנחנו היינו כל כך קטנים כשהיינו בגילם?" כריס שאל בלחש. "ברצינות, זה נראה כאילו הם מתכווצים משנה לשנה."
"אהה... אני חושב שמה שקורה זה שאתה גדל משנה לשנה..." שון מיהר להעמיד אותו על טעותו.
סוף סוף הילד " ת'לדון, וויליאם!" מוין לגריפינדור, וצלחות הזהב התמלאו בכל טוב.
האוכל היה  מעולה, כמו תמיד, ובמהרה הרגשתי שבע ומנומנם.
הסתכלתי מסביב, וראיתי משהו בילתי אפשרי, לכן מצמצתי בחוזקה ופתחתי עוד פעם את עיניי, אבל כלום לא השתנה; רוז ויזלי וסקרופיוס מאלפוי דיברו אחד עם השני, ולא נראה כאילו אחד מהם בסכנת מוות.
לפתע אלבוס נעמד על יד רוז, והמחזה המוזר הפך למשהו הרבה יותר רגיל: אלבוס ומאלפוי החלו לדדבר אחד עם השני בכעס, ורוז מיהרה להפריד ביניהם, כי היא ידעה שזה עלול להפוך למשהו לא נעים בכלל.
רוז גררה את אל בחזרה לשולחן של גריפינדור, והוא נראה להוט להסביר לה משהו, כנראה את המריבה עם מאלפוי, אבל היא לא הקשיבה אלא רק הלכה עם הסנטר למעלה והתיישבה במקומה.
"היי, מה קרה עם מאלפוי?" שאלתי אותו כשהוא התיישב, ממלמל בכעס.
"כלום, אתה לא תבין," הוא הטיח בפניי וחסר לאכול את עוגת השוקולד שהיתה בצלחת שלו.
זוכרים? בלתי נראה...


מקווה שאהבתם!
השיר של מצנפת המיון לא יצא לי ממ שטוב, אבל, כמו שאתם רואים, שירה היא לא הצד החזק שלי, אז אני בטוחה שתוכלו לסלוח לי :)

הפרק הקודם		הפרק הבא