היד השחורה.

תודה ענקית לנגה ("לונגה") על הביטוא המעולה והמקיף שלה ועל הערותיה הבונות!

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מתוך להבות האזמרגד שהתלקחו באחד האחים שבמשרד הקסמים יצאו רון, אלבוס ו-וורף, שכבר הספיק להתעורר. הוא היה קשור בשלשלאות שזימן רון ופניו היו מכוסות בדם טרי. על פניהם של רון ואלבוס הייתה ארשה רצינית ומודאגת. 

רון כיוון את שרביטו אל גבו של וורף וסימן לו ללכת לכיוון המעלית. וורף עשה כדברו. דלת המעלית נפתחה בפניהם והם צעדו לתוכה. רון לחץ על הכפתור המתאים. וכאשר הדלתות נפתחו בשני אחרי מספר שניות, קול הכרוז נשמע: "קומה שלישית, מחלקת ההילאים." 

השלושה יצאו מהמעלית. הקומה השלישית בבניין משרד הקסמים הייתה הקומה הלחוצה ביותר; מכל עבר נשמעו קולות ההילאים המתווכחים בנוגע ל'יד השחורה', הפריצה לאזקבאן ואיש מוזר העונה לשם סטיב. רון לקח את וורף למשרדו של באדג'ר ג'ונסון. זה היה משרד הקטן היה מבולגן; דפים וניירת היו מפוזרים בכל מקום, תמונות היו תלויות על העוקם והקירות סדוקים. באדג'ר עצמו ישב על כיסאו, מול שולחנו, כותב מכתב. שערו היה קצר ובהיר, עיניו גדולות וירקות ואפו היה קטן כל – כך, עד שנראה כמו כפתור. הוא היה אדם שרירי ונמוך, שנהג להתעצבן על טיפשותם של חבריו למחלקת ההילאים. כשהשלושה נכנסו הוא הרים את ראשו מהמכתב.
"מי זה?" הוא שאל ועיוות את פניו בבלבול למראהו של וורף. 
"אנחנו לא יודעים," ענה רון, דוקר את גבו של וורף בשרביטו."הוא לא מוכן להגיד לנו את שמו. אנחנו רק יודעים שהוא עובד עם היד השחורה." עינו השמאלית של באדג'ר קפצה בעצבנות. הוא קם ושלף את שרביטו.

"הוא לא יתקוף אותך. כמו שאתה יכול לראות, הוא כבול בשלשלאות," אמר רון, אך באדג'ר לא הניח את שרביטו. 
"מה אתה רוצה שאני אעשה איתו?" שאל באדג'ר, לא מסיר את עיניו הגדולות מהאסיר. 
"קח אותו אל תאי הכלא במרתפים ותשים בשמירה לפחות שני הילאים בכל זמן," אמר רון. באדג'ר הרים את האסיר מהכיסא בכוחניות והוציא אותו מהמשרד.

"בוא," אמר רון לאלבוס, שעמד על יד דלת המשרד בשקט. "אנחנו הולכים אל אבא שלך." הם יצאו מהמשרד ופסחו על ההילאים המתווכחים במהירות. הם הגיעו למעלית בדיוק כשנפתחה. מולם עמד ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, נלסון סמית'.
"שלום לכם, רון, אלבוס." נלסון חייך. פניו היו זקנים וקמוטים, עיניו קטנות ובהירות וראשו קירח. הוא לבש חליפה סגולה בעלת עיטורי כסף. 
"שלום נלסון," בירך רון. "אנחנו בדרכנו אל שר הקסמים." נלסון הנהן ונתן להם לעבור. 
המעלית נפתחה בקומה השביעית וקול הכרוז נשמע: "המחלקה לספורט ולמשחקי קוסמים, משרד שר הקסמים."

רון ואלבוס יצאו מהמעלית והחלו לצעוד אל עבר משרדו את הארי. בדרך הם חלפו על פניהם של אנשים כאלו ואחרים, חשובים יותר וחשובים פחות, כולם עסוקים במה שקרה מחוץ למבנה אזקבאן; הקרב, המוות של לורנס, ההעלמות של ג'יימס.

אלבוס הרגיש מנותק מהכל. הוא התאפק שלא לפרוץ בבכי. מסביבו העולם נראה חסר חשיבות. אחיו נעלם והוא לא יודע איפה להתחיל לחפש. הוא ניחם את עצמו במחשבה שכנראה לאביו, לרון ולטדי יהיה רעיון כלשהו. 
הם הגיעו למשרדו של הארי. רון פתח את הדלת והם נכנסו את המשרד הגדול והמרווח. על הקירות היו תלויות תמונות של הארי וג'יני, של הארי ומשפחתו, הארי וחבריו, מכתבים ממסוגרים מאנשים שונים וחשובים, כגון שר הקסמים האירי ועוד. 

הארי ישב על כיסא המרופד בעור חום כשמולו ניצב שולחן גדול ומרשים, שהיה מתנה מטדי ליום- הולדתו הקודם. על השולחן הייתה תמונה של אביו ואמו, רוקדים על יד מזרקה, ותמונה נוספת, של סוורוס סנייפ ואלבוס דמבלדור, לוחצים את ידיהם. 
"יש לנו חדשות רעות," אמר רון כשהוא ואלבוס התיישבו מול הארי. 
"עוד?" שאל הארי, מעסה את מצחו בחשש שאולי הכאב יחזור. 
"ג'יימס נחטף."
כשהמילים יצאו מפיו של רון, הארי הרגיש כאילו עולמו נרחב. הוא לא ראה יותר את רון או את אלבוס, הוא ראה רק את החשכה והעצב מולו. הוא הרגיש כמו שלא הרגיש כבר שנים כה רבות. 'הכול אבוד. הכול נגמר. הם לקחו את הבן שלי'.

"אנחנו נמצא אותו," הבטיח רון, הבטחה שנשמעה כמו הבטחת שווא. הארי לא היה מוכן להקשיב. עולמו נחרב. 
"אבא," זה היה קולו הרגוע, אך המלא בעצב, של אלבוס. "תודיע לג'ין ולילדים, הם חייבים לדעת. תגיד להם להישאר אצל אמא שלה, איפה שבטוח."

הארי רק הנהן." תלכו," הוא אמר להם, קולו צרוד וחנוק. רון ואלבוס קמו ויצאו מהמשרד בשקט.

הארי נתן לדמעות לשטוף את פניו. הוא הסיר את משקפיו בעדינות, וכשכל העולם סביבו מטושטש, הוא עצם את עיניו וניסה לחשוב בצלילות, להרכיב בראשו רשימה. מחליט לקחת את עצת בנו, הוא הוציא גיליון קלף, עט נוצה וקסת דיו. הוא טבל את קצה העט הנוצה בדיו והתחיל לכתוב: 

ג'ין היקרה, 
דבר נורא קרה. רון, ג'יימס והילאי נוסף יצאו לאזקבאן, על מנת לתחקר אסיר. למרבה הצער, הם נתקלו בכמה קוסמים אשר עובדים בשביל ארגון הנקרא 'היד השחורה'. ג'יימס נחטף בידי אותם אנשים.
אנגליה לא בטוחה. הם מנסים לשבור אותנו. הם הורגים אותנו וצדים אותנו אחד אחרי השני. אבל אנחנו לא מוותרים. אנחנו נילחם בהם. אבל המלחמה תהיה קשה מנשוא, אולי בגודל המלחמה שאירעה לפני שישים שנה. 
לכן, אני מפציר בך -  הישארי עם מאט וניקולאס בוולש, עם אבא ואמא שלך והאחים שלך. אתם תהיו בטוחים יותר שם. לא משנה מה תשמעי, אל תחזרי לפה. הם ינסו לפגוע בך, כמו שהם מנסים לפגוע בכל הנקודות הכי חלשות שלנו. 

שלך, 
הארי פוטר. 

הארי גמר לכתוב את המכתב לאשת בנו, ג'ין. הוא הכניס את קסת הדיו ועט הנוצה חזרה למגירה וקרא לינשופו, האגן. 
"קח את זה אל ג'ין פוטר בוולש." הוא קשר את המכתב את רגלו של הינשוף, שהיה מיומן בכל הקשור ביציאה ממשרד הקסמים. 

***  
 

ג'רום, לייגל, לוסי, לוקאס וג'יימס המעולף הגיעו לבית המהלך שביער חווה. השעה הייתה שעת אחר - הצהריים מאוחרת והשמיים החלו לקבל גוון אדמדם. 
הם נכנסו אל שטח הבית ולוסי פתחה את הדלת הגדולה בהינף שרביט. לוקאס החזיק בכתפו של ג'רום, שעזר לו ללכת. ג'יימס המעולף נלקח בידיו של לייגל השרירי. 
לוסי הובילה את לוקאס במעלה המדרגות, בעזרתו של ג'רום. הקומה העליונה הייתה מקושטת בתמונות דיוקן רבות של אוכלי מוות שונים כמו בלטריקס לסטריינג', אנטונין דולוחוב והאחים קארו. השלושה הגיעו אל דלת אדומה והקישו עליה. לפני  שהיא נפתחה, לוסי אמרה לג'רום: "אתה צריך ללכת. תחכה למטה להוראות נוספות." 

ג'רום הנהן כשהפקודה ניתנה, למרות שהוא רתח מזעם. הוא מסכן את חייו כל הזמן עבור היד השחורה ולוסי בסך הכל נשארת בבית, מנקה אותו ומכינה אוכל, והיא זוכה לראות את הבכירים ללא פניהם המוצלות כל הזמן. אך הוא לא אמר דבר; במקום הוא ירד במדרגות בשקט. 
דלת החדר נפתחה. מאדאם לה-ריסטרייה עמדה מול אחיה הכחוש והמלוכלך, פיה פעור ובעיניה הימנית מופיע בוהק הדמעה. לוסי השאירה את לוקאס שם ועזבה.

פניה של לואיס היו עגולות ולחייה שמנמנות. עיניה היו כחולות וקטנות ואפה מעוצב בשלמות. שערה החום-אפרפר נקלע לצמה גדולה ויפה. היא הביטה באחיה וחיבקה אותו. הוא לא נהנה מהמחווה, אך הבין אותה. לבסוף, כשאחותו של לוקאס עזבה אותו, השניים נכנסו לחדר.
"אני מצטערת שזה לקח כל - כך הרבה זמן." אמרה לואיס בקולה העמוק. "לא יכולתי לסמוך על אף - אחד שיעשה את העבודה כמו שצריך."

לוקאס התיישב על מיטת האפריון הגדולה. החדר היה גדול ומואר. על יד המיטה הייתה שידה קטנה ומצדה האחר נחה כורסא ולידה כוננית ספרים. 
"חדר יפה," אמר לוקאס. "לא כמו החדר שלי באזקבאן, כמובן." זו הייתה עקיצה. פניה של לואיס החלו להתעוות מהעלבון ומההרגשה הרעה שחשה כעת. "נוויל לונגבוטום מת, בנו מת, מספר הילאים מתים, האנשים שלנו פורצים לאזקבאן בקלות. את בהחלט עושה את עבודתך נאמנה," הוסיף לוקאס וחיוך קורן הופיעה בפניה של לואיס. 
"כן, והכול בשבילך," היא אמרה.
"לפני שאני מתחיל להשתלט על אנגליה, אני צריך בגדים חדשים."

לואיס הנהנה והוציאה חליפת בגדים מהארון שלה. אחיה פשט את בגדי האסיר שלו ולבש במקומם מכנס שחור, חולצה לבנה פשוטה ומעליה חולצה נוספת, מכופתרת. לאחר מכן, עטה את מעיל החליפה השחור. לאחר מכן הוא נכנס לשירותים הצמודים לחדרה של לואיס ושותף את פניו ואת שערו. 
"אתה נראה נהדר," טענה לואיס כשהוא נכנס בשנית לחדרה. 

"איפה איש-הצל?" לוקאס שאל לפתע בזמן ארוחת הערב. על שולחן האוכל הארוך הוגשו צלחות ועליהן סוגים שונים של בשרים, אורז ותפוחי אדמה. 
לואיס היססה לפני שענתה. "הוא יצר קשר לפני ארבעה חודשים ואמר שהוא נמצא בסקוטלנד, באחוזה יפה, ושלא נדאג. מאז הוא לא יצר קשר."
"מי נשאר מהחבורה הישנה?" שאל לוקאס. בחבורה הישנה אליה התכוון לוקאס הייתה קבוצת האנשים הראשונים שאספו הוא ולואיס אל 'היד השחורה' -  שאר הבכירים. 
"כולם חוץ מריצ'י," ענתה לואיס והכניסה לפיה כף מלאה באורז. 
"מה קרה לו?" שאל לוקאס בזמן שמזג לעצמו מעט מהיין האדום המשובח. 
לואיס סיימה לאכול וענתה, "הוא החליט שהוא לא רוצה לשבת בבית ולחכות בזמן ששאר האנשים שלנו עושים את העבודה, את הלחימה, לפיו. אז הוא עזב את הבית והחל לפעול בעצמו, אך הוא מת כשהוא ניסה לתקוף כמה הילאים בסמטת דיאגון."
"איפה כולם עכשיו, החבורה הישנה?" לוקאס שאל. 
"כל אחד במקום אחר. הם באים מחר."
"יופי," אמר לוקאס והכניס לפיו חתיכת בשר מרוחה ברוטב חריף. "יש לנו החלטות לקבל."

הפרק הקודם		הפרק הבא