הוגוורטס תולדות

היי,
שמתי לב שבזמן האחרון התגובות על הפרקים רק הולכות ונעלמות.
אני מבקשת מכם להגיב ולדרג - כדי שאדע שאנשים באמת קוראים את הפיק ושאני לא מעדכנת סתם.
תודה!
מאיו

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מבחני סוף השנה. לא, זה לא טוב.
רוונה רייבנקלו אלא חששה מציוניה במבחנים הללו, היא כבר ידעה את החומר בעל פה - תוצאה של למידה יסודית במשך כל השנה.
היא חששה בגלל הלגה.
היא נתנה לה הבטחה שהיא הולכת להוציא קס"מ בבחינות האלה. מה שהיה כמעט ובלתי אפשרי.
רוונה ניסתה פעם לגרום להלגה להבין את החומר הנלמד והלגה בכל זאת הצליחה להמשיך ולהוציא את ה-ק' הרגיל.
ועכשיו רוונה התחייבה לה שהיא הולכת להוציא קס"מ במבחן.
קס"מ. אפילו רוונה, למרות שהייתה רגילה כבר לכך, התרגשה כשקיבלה קס"מ במבחן כלשהו. היא ידעה שזה לא הולך להיות קל, אם הגה לא תתאמץ מספיק בשביל להצליח.
היא באמת רוצה להקים בית ספר?
רוונה ראתה את ההתלהבות על פניה של הלגה כאשר תכננו את בית הספר החדש על שם הוגו, אביו של גודריק.
זה מספיק חזק בשביל לגרום להלגה לעשות משהו שהיא לא יכולה לעשות?
רוונה הכירה את הלגה כבר שש שנים, בקרוב שבע. היא ידעה למה הלגה מסוגלת.
וזה היה הישג... היא החליטה להפסיק לחשוב על כך. לא לשקוע בפסימיות, כי לא יצא מזה משהו מוצלח.
"הלגה," היא ניערה קלות את חברתה בבוקר.
"מממ... הא?" הלגה מלמלה והתהפכה על המזרן. מצחה היה חרוש קמטים ועל פניה נראה סימן מובהק של כאב.
"הלגה!" קראה רוונה בדאגה. "הכל בסדר? להודיע שאת חולה ושאת לא יכולה להגיע?"
"לא... הכל בסדר," הזדקפה הלגה וחייכה חיוך מאולץ.
"את בטוחה?" שאלה רוונה, ספקנית.
"בטוחה, בטוחה." נפנפה הלגה בידה בביטול.
"אז בואי לארוחת הבוקר." רוונה לא אהבה את הרעיון שהלגה תמשיך את היום כרגיל לאחר כזה כאב על פניה, אך נכנעה.
הלגה הנהנה אליה בהכרת תודה. "כן, בואי."
הן פגשו את סלזאר וגודריק בחדר האוכל, כשסלזאר מעמיס הררים של מזון על צלחתו, וגודריק יוצר פרצוף מחייך עם האוכל על צלחתו, שנראה מועט וזערורי בהשוואה לכמות המזון של סלזאר.
אבל אז רוונה עצרה ותפסה בידה של הלגה, לפני שהם ראו אותן.
"אני רואה נכון? תצבטי אותי." ביקשה רוונה.
"זה בסדר," ענתה הגה. "גם אני רואה את זה."
לא להאמין. גודריק וסלזאר היו שקועים בשיחה עירה.
"הם... מדברים," אמרה רוונה לאיטה, מופתעת. "ועוד שיחה אינטליגנטית."
גודריק וסלאזק בדיוק דיברו על מחירי חלקות שטח, וכמה כסף יצטרך להשקיע כל אחד מהם כדי לקנות את השטח המבוקש לבית הספר שהם עתידים לבנות.
"אוי, מרלין." זה מה שהיה להלגה להגיד על המצב.
"שנניח להם להמשיך לדבר?" הציעה רוונה.
"ונתעורר מהחלום המוזר הזה,״ חייכה הלגה.
השתיים צחקו כשחלפו מאחורי הבנים במרחק ביטחון, מתיישבות בקצה השני של השולחן.
מרחוק הן הצליחו לשמוע עדיין את צחוקם של השניים, שהחלו לפטפט על החברות שגודריק החליף בחצי השנה האחרונה.
הלגה הזעיפה את פניה. "הוא אמר שהוא שכח אותן!"
"אל תתרגזי. הוא אוהב אותך יותר מכולן ביחד." רוונה פייסה אותה.
הלגה הנהנה. "תגידי, רוון, איך את מתכוונת לעזור לי להוציא קס"מ בבחינות סוף השנה?"
רוונה שתקה. עדיין לא היה לה רעיון, או איזו הברקה גיאונית שתעזור להלגה להצליח. היא זעה באי נוחות.
"כי לי יש רעיון." הוסיפה הלגה.
רוונה הביטה בה במשך כמה שניות ארוכות, המומה. להלגה, הילדה שמעולם לא הרימה את ידה בשיעורים ומעולם לא הוציאה מעל ק' במבחנים, כרגע אמרה שיש לה רעיון שיכול לגרום לה להצליח להוציא קס"מ בבחינות סוף השנה.
"רעיון. יש לך רעיון." חזרה רוונה אחרי הדברים.
"כן, אבל את צריכה לשתף איתי פעולה כדי שהוא יצליח." הלגה חייכה חיוך מסתורי.
"המממ," הרימה רוונה גבה. "אני מעדיפה קודם לשמוע את הרעיון הגאוני שלך."
"טוב," התרצתה הלגה. "אז הרעיון שלי אמורה להתנהל ככה..."

בסוף יום הלימודים הלגה ורוונה השיגו את כל מה שהיו צריכות.
הן התיישבו בכיתה ריקה, משננות שוב ושוב את פרטי התוכנית של הלגה.
"את בטוחה..." רוונה פתחה בחשש מסוים. "את בטוחה שזה חוקי?"
"זו שיטת לימוד," ענתה לה הלגה בקלילות. "ואין חוקים נגדה. אל תדאגי."
"את... כנראה צודקת. וזה גם בשביל בית הספר שנבנה," מלמלה רוונה לעצמה.
"בדיוק," חייכה אליה הלגה.
רוונה הנהנה. "אני מוכנה."
"מצויין," ענתה הלגה. "כי גם אני."
רוונה עצמה עיניים והרימה את הכוסית שהושיטה לה הלגה.
היא גמעה את הנוזל הצורב בלגימה אחת.

היא מצאה את עצמה כבלתי נראית. הלגה עמדה ממולה, מביטה לרגע בבלבול אל המקום בו עמדה קודם לכן רוונה, אך כעבור הרגע הזה היא ניערה את ראשה והתיישבה על כיסא קרוב.
"צאי לדרך," מלמלה חלושות. "ואל תשכחי את הגיגית."
רוונה הנהנה, למרות שידעה שהלגה לא רואה אותה.
ללא ההגיגית כל מה שתעשה יהיה חסר טעם.
היא הרימה את הכלי החדיש יחסית בידה, ומיהרה לפתוח את דלת הכיתה ולמהר לאורך המסדרונות במהירות, הישר אל חדר המורים.
או יותר נכון, אל המחסן, הדלת השנייה במסדרון, באגף השמור למורים בלבד.
אבל רוונה יכולה להיכנס לשם - הרי היא בלתי נראית.
היא פתחה את הדלת בחשש, מקווה שאין בחדר הזה מישהו. אם כן - נראה שהתוכנית שלהן תסוכל.
אך למזלה החדר היה ריק.
רוונה נכנסה לתוכו ונעלה את הדלת, כדי להרוויח זמן אם מורה מסויים ירצה להיכנס למחסן.
היא הניחה את ההגיגית על שולחן קרוב, לאחר שהבחינה שהיא כבדה מכפי שהיא נראת.
עכשיו צריך למצוא את הדבר שגורם למורים ללמד כל כך טוב, חשבה לעצמה בעוד חיוך עולה על שפתיה. הדבר שעוזר לבית הספר לשכור אנשים שלא יודעים כלום ולהפוך אותם ל... מורים מצויינים.
הנה זה.
על המדף היו מוסודרים ומתוייגים לפי אותיות מקבוקונים מלאים נוזל שקוף, ספק גז ספר נוזל.
רוונה הביטה בהם כמה שניות, מופתעת. היא מעולם לא ראתה את הבקבוקונים הללו באמת, רק בתמונות זזות בספרים שניסו לדמות את הדבר האמיתי.
היא השחילה את ידה אל תוך כיסה ושלפה ממנו קלף מקופל היטב, שעליו נרשמו כותרות שסמלו את החומר שהיה עליהם ללמוד.
היא חייכה לעצמה ושלפה את הבקבוקונים שהיו חיוניים ללימודים, ומיהרה למלמל לחש ששיכפל את תוכנם היקר מפז.
בעוד מקווה שאין הבדל רב בין שני העותקים, והניחה את ההיעתקים ששכפלה במקומות של המקוריים, למרות שכרגע לא היה הבדל בין השניים.
היה רצתה, כחובבת לימודים, שתרצה בעתיד להביט במאורעות מתרחשים לנגד עיניה פעמים רבות בעתיד.
היא הניחה את הבקבוקונים ברכות בתוך ילקוט הביאה עימה, והרימה שוב את ההגיגית בידיה באנחה.
אך אז משהו תפס את עינה.
 היא הרימה את ידה שנית.
היד נראתה לעין, אך פתאום נעלמה. נותרו לרוונה שניות מעטות לפני שתפוג השפעת השיקוי.
היא החלה לחשוש.
התוכנית מתחילה להשתבש.

בינתיים, הפרופסור בינס הילך לו לאורך המסדרון.
הוא היה באמצע שנות העשרים לחייו, לאחר שהיה לא יוצלח תמידי ובית הספר בובאטון לקח אותו כמורה.
זאת הייתה השנה הראשונה שלו כמורה, כך שהוא עדיין לא היה מאורגן ומסודר כמו כל שאר המורים. וזה תמיד פעל לדעתו.
אבל נחזור להווה.
הפרופסור בינס הילך במסדרון, מציץ בשעונו בלחץ. עוד חמש דקות מתחיל השיעור שבו הוא מלמד, והוא לא זכר את החומר של השיעור הזה דווקא, למרות שהיה בטוח שצפה שזיכרון בהגיגית אמש.
הוא ידע שאין לו זמן לצפות באירוע בהגיגית אחרת יאחר, אך זה היה עדיף על ההגעה לכיתה ללא ידיעת החומר.
פרופסור בינס היה במרחק של שלוש דלתות מהכניסה למחסן.
אך הוא היה כל כך לחוץ, עד שלא שם לב לדמות המהבהבת שהתגנבה מהמחסן בדממה, מביטה בו במבט מפוחד.
אך הוא היה בטוח שהבחין בחרק סורר כלשהו. הוא שנא חרקים.
הוא הסתובב במקומו, סורק את החדר, במטרה למצוא את הישות הקטנה והמרגיזה.
הצללית חמקה ממאחוריו ויצאה מהאגף למורים, מתחילה לרוץ משם מצמידה חפץ כלשהו דמוי צלחת ללוח ליבה.
הו, חשבה רוונה לעצמה. זה היה קרוב.

הדלת של הכיתה נפתחה לצליל התנשפויות חדות.
"רוונה!" הלגה קמה והתקדמה לכיוונה של חברתה.
"היי," רוונה התיישבה על הכיסא שהלגה ישבה עליו קודם לכן, באפיסת כוחות.
"הצלחת? הצלחת?" הלגה דילגה במקומה כשחיוך רחב פרוש על שפתיה.
"זה היה מבצע מסוכן. כמעט תפסו אותי!" קראה רוונה.
"כשאת אומרת 'כמעט', את מתכוונת לזה שהצלחת." החיוך התרחב על פניה של הלגה.
"כנראה," נאנחה רוונה. "תראי בעצמך."
היא הושיטה את ההגיגית להלגה, ולאחר מכן את הילקוט.
"כל הכבוד!" קראה הלגה לאחר שהציצה בתוכנו של הילקוט.
"למה ציפית?" התגרתה בה רוונה.
"לשום כלום," צחקה הלגה, כשהתגרתה ברוונה בחזרה.
"את יודעת שמבחינה דקדוקית את אומרת שציפית ממני להכל," העירה רוונה.
"אני יודעת." ענתה הלגה. "ואת לעולם לא תאכזבי."
רוונה פתאום נזכרה בשאלה שהציקה לה. "הלגה?"
"כן?" שאלה הלגה, כשהחיוך המרוצה עדיין תקוע לה על הפנים.
"למה הייתי צריכה לקחת איתי את ההגיגית?"
פניה של הלגה נצבעו אדום. "פחדתי." מלמלה.
"פחדת?" רוונה לא הבינה.
"לא משנה..." מלמלה הלגה בחוסר אונים, משפילה את מבטה אל הריצפה.
רוונה החליטה להניח לה. אבל היא תגלה במוקדם או  מאוחר מדוע הלגה מתנהגת מוזר כל כך.
היא החליטה להעביר נושא. "את בטוחה שתצליחי להוציא קס"מ עם הזכרונות בלבד?"
"אם המורים חסרי המוח הצליחו, מה הסיכוי שאני לא?" הלגה צחקה.
"אנ מניחה שאת צודקת," ענתה רוונה, חיוך מזדחל על שפתיה.

הפרק הקודם