לחיות בלי תקווה

הילד שחור השיער הביט במקל ששניה קודם ירה עלי קרן של אור סגול.

"מוזר" הוא אמר. "מה השתבש?" נראה כאילו הוא מדבר לעצמו.

"אני תום, אם זה משנה לך" קולי העיר אותו מהירהוריו, והוא פנה אל הילדה בעוד צעדים נשמעים ממחוץ לדלת, "הרמיוני, מה חשבת כשהבאת אותו לכאן, זו כבר הפעם השניה! עם כל הכבוד, הוא לא יעזור נגד וולדמורט, הוא רק מוגל!"

"אבל זו הבעיה," היא מילמלה.

"מה, מה הבעיה?" הילד נרגע פתאום ונעשה מסוקרן.

"הוא לא מוגל"

"מה?!"

"הארי, אני מצטערת, אבל הוא אחד מהקוסמים החזקים ביותר שפגשתי, והוא מתמחה בתחום הלחשים של המודעות והמוח."

"אז בגלל זה לא הצלחתי למחוק לו את הזיכרון?"

לי זה הספיק בהחלט, צחוקים, צחוקים, אבל די. "טוב, רואים שאתם לא יודעים לעבוד על אנשים מספיק טוב, פשוט פנס לייזר סגול, לא מספיק משכנע. קסמים קסמים, אבל די."

הנערה פנתה אלי, "תום, אם אתה לא מאמין, תיכנס לתוך הראשים שלנו."

"איך את..." עצרתי ופשוט הבטתי לתוך עייניה והיא ישרה אלי מבט. התנתקתי מהסביבה, צללתי לתוך עייניה. ילדה מפוחדת. מתגעגעת להוריה ולא יכולה לחזור אליהם. מאוהבת בילד הג'ינג'י. מפחדת מאדון חזק, נורא, וחסר אנושיות. ומדברת אמת.

חזרתי לאיטי לחדר, ולשני הנערים. הסתכלתי על שניהם, אין צורך לבדוק את השני, התשובה כבר ידועה, שניהם משוגעים, פשוט מאוד, הם משוגעים.

"תום, בבקשה" היא אמרה ואני, ללא שום התחשבות, קמתי ומיד הרגשתי כאב בראש ונפלתי חזרה למיטה. שכחתי.

"הרמיוני, אי אפשר לכלוא אותו כאן."

"אני יודעת הארי, אבל הוא חייב להבין, אנחנו זקוקים לו."

"אבל הרמיוני, הוא סתם מתעצבן עלינו, איך זה עוזר?"

"אבל הארי הוא יבין"

נמאס לי מהשטויות שלהם "ההוא הזה מתכוון ללכת עכשיו אם לא אכפת לכם" ובמילים אלו ניסית לקום שנית וכמובן שנכשלתי.
"איזה יום היום?" שאלתי בעוד הם מביטים בי.

"יום שישי, למה?" ענתה ההרמיוני. שיט, חשבתי, יומים עברו.

"יומיים ממה?" שאלה ההרמיוני שמתחילה לעצבן.

"מה, איך ידעת מה חשבתי?" התפלאתי.

"זה הדהד בראש שלי"

"מה כמו טלפאתיה?"

"לא כמו, בדיוק."

רגע, חשבתי שוב, אבל עברו יומיים אני חייב לחזור.

"ביי" אמרתי, בעוד ההארי מנסה להטיל לחש ולא מספיק וההרמיוני מביטה בי המומה. ואני, אני הרגשתי תחושה נוראה של התכווצות ומשהו שמוחץ אותי. ואז רוגע, יער.

ונזכרתי, אין לי בית לחזור אליו.

הפרק הקודם		הפרק הבא