ילדות אבודה

אז מאי סיפרה, היא סיפרה על איך הייתה המושלמת של הכיתה, איך היא תמיד היתה תלמידה טובה, ובעצם, היא היתה מאושרת באותה תקופה. עד שנועם קיבלה את המכתב. המכתב הארור ממשרד הקסמים הישראלי, הזמנה לבית ספר לכישוף, היא גם סיפרה איך ג'ון, אביה החליט שכמוהו גם היא תלמד בהוגוורטס, ולכן הם עברו לאנגליה, ואמא שלה שרצתה להישאר קרוב לאחותה העבירה את המשפחה יחד איתם. היא המשיכה לספר איך קינאה בנועם, ושבכל החופשים שלה היא היתה רובצת בבית דודיה, ומנסה לדלות מנועם כל פרט על עולם הקסם, עד שיום אחד היא הבינה, היא רוצה להיות מכשפה והיא תעשה הכל כדי להיות כזאת, מאז כל יום היא היתה מנסה לעשות קסמים, עד השריפה נוראה, השריפה שלקחה ממנה את שני הוריה. בשלב הזה היא שמה לב שדמעות מרטיבות את לחיה, היא המשיכה להסביר איך היא המשיכה לעבוד על קסמים במחשבה שזה מה שהוריה היו רוצים, אך זו היתה יותר תקווה ממחשבה, זו הייתה תקווה לגרום להוריה להתגאות בה, גם עכשיו כשהם בשמים. אחרי זה קולה נשנק והיא לא הצליחה להמשיך לספר, דמבלדור שלף ממחטה מכיס נחבא בגלימתו, ומאי קינחה את אפה וספגה את דמעותיה. "אני מצ-מצטערת", היא מיררה בבכי, "זה בסדר", אמר דמבלדור בקול רך, "זה פשוט ש- ש- שזה כל כך נורא", אמרה מאי ובכייה התחזק, היא ידעה שזה באשמתה שהם מתים, מגיע לה.

הפרק הקודם		הפרק הבא