עיניים

"אתה...אתה..." גמגמתי בחוסר שליטה.
"חסר נשמה, כן. אלה לא רק אגדות. אנחנו קיימים, כמו שאת רואה." הוא עצר לשנייה כדי לקחת אוויר והמשיך:"יש לך שתי ברירות: לבוא איתי ולציית לכל מה שאני או מישהו במנזר יאמר לך וכך בעצם להישאר בחיים, או שתחליטי שאינך מוכנה לציית לי ואז אחזיר אותך לנהר."
"כן,בטח. שתי ברירות." חשבתי בציניות מרירה מבעד לערפל שאפף את מוחי.
"אני אבוא איתך." מלמלתי בחוסר רצון.
הוא הינהן בשביעות רצון ודילג בקלילות מהסירה אל רציף האבן.
היססתי לרגע.ידעתי שמהרגע שארד מהסירה לא תהיה דרך חזרה ומרלין יודע מה מחכה לי במנזר שעד אותו רגע אפילו לא האמנתי בקיומו, אבל לחזור לנהר היה שקול להתאבדות.
טיפסתי מהסירה אל הרציף והלכתי בעקבותיו.השומרים פתחו לנו את השער שהוביל לגרם מדרגות חשוך ומפותל.הזר מלמל משהו וגרם ללפידים הקבועים בקירות לבעור באש משונה-לבנה כמעט,כמו הלבן שהקיף את אישוני עיניו במקום חום,כחול או כל צבע אחר, בעצם.
מצמצתי בהפתעה; פנים המבנה היה שונה לחלוטין ממה שציפיתי: את מדרגות האבן כיסה מרבד אדום עבה והלפידים נקבעו למקומם באמצעות פיתוחי זהב שכיסו את הקיר ויצרו דוגמאות של...פרחים?
התאפקתי שלא לגחך. בכל זאת, זה מנזר.
"מהרי. אנחנו קרובים." הנהנתי, קצרת נשמה, והדבקתי אותו."איך לעזאזל הם שורדים את כל המדרגות האלה?!
בקומה הבאה כבר נראו אנשים, כולם עוטי גלימות שחורות וכולם ממהרים לאותו מקום. מקום, שכפי הנראה גם אנחנו הלכנו אליו.
פילסנו דרך בין הנזירים במה שהיה מעין אולם מפואר ששימש להתכנסויות.אחרי שתי דקות גיליתי שאני הסיבה להתכנסות. התחלתי להזיע מרוב לחץ ככל שהתקרבנו לכיוונו של מי שהיה כנראה, אב המנזר. הוא היה אדם זקן ומקומט שישב בכיסא עץ מגולף, מוקף בנזירים עומדים רבים.
נעצרנו מטר למולו,כשעיני כולם ננעצות בנו.
"שמך, נערה?" הוא שאל בקול רועם.
"טרה. טרה לבית רוברטו קורלה."
"האח סימון אמר כי מצא אותך באמצע הנהר. כיצד הגעת לשם?"
"אז ל'מושיע' שלי יש שם.האח סימון. לפחות משהו אחד אני יודעת," הרהרתי וניסיתי לקצר ככל האפשר בסיפור על הפורעים.
הזקן שתק לרגע,כאילו שקל אם אני משקרת ואז המשיך בחקירה:
"האח סימון ציין גם שהגיע לידייך צמיד מכושף בקסם ציפה. אינך רשאית להחזיק בו."
"ס...סליחה?" 
"אמרתי שאינך רשאית להחזיק בו. תני לי אותו בבקשה." הוא התרומם ממקומו והושיט את ידו. רציתי לנשוך אותה. באיזו זכות הוא לוקח לי את הצמיד?!
"טרה!" קרא האח סימון מאחורי והוסיף דחיפה קלה.נאנחתי ונתתי לזקן את הצמיד. הוא מלמל משהו,העלים אותו וחזר להביט בי בעיניו המפחידות.
"ובכן,טרה, ברוכה הבאה למנזר עבדי ההוא. את בחזקתנו עד עוד שישה חודשים מיום זה. בשהותך כאן את תספקי לנו שירות מסוים ובתמורה אנו נספק לך הגנה, מזון וכל מה שתזדקקי לו. בנוסף לכך, תקבלי הדרכה נצרכת לגבי הנמזר וחוקיו."
"אני בחזקתם לחצי שנה? זה מטורף!" חשבתי בהלם. "אני אפילו לא יודעת אם אבא אמא ואלסנדרו בחיים, תכננתי לחזור ולחפש אותם! איך זה יקרה אם אהיה שבויה בחור הזה לחצי שנה?"
"אני רואה שאת נסערת,ילדתי.הכל יתברר בבוקר.בינתיים, האח סימון ילווה אותך לחדרך.המועצה ואני צריכים לדון בכמה דברים."
חיכיתי באיפוק עד שהגענו למסדרון ואז התנפלתי על האח סימון בזעם:
"באיזה זכות אתם שובים אותי כאן?! אני רוצה לצאת מפה! אתם לא יכולים פשוט להכריח אנשים..." 
"חדלי!" הוא קרא פתאום ואחז בכתפיי. "נמאסת עליי. לכי לחדרך. הוא בסוף הקומה הזאת. תמצאי שם אמבט מוכן לרחצה ומיטה עם כותנת לילה. לילה טוב."
ידעתי שאין טעם להתווכח כשהלך משם בחזרה לאולם ההתכנסויות. הייתי עייפה מאוד,רעבה ומבולבלת.
"אם אתרחץ ואישן ליליה אחד לא אזיק לעצמי," החלטתי ונכנסתי לחדרי.
היו בו שתי מיטות, אח ואמבט.הורדתי את בגדיי המטונפים ונכנסתי לתוכו,שוקעת עד למעלה מראשי במים החמים.
יצאתי ממנו אחרי חצי שעה אולי והצמדתי מגבת לחזי,מתכוננת ללבוש את הכותנת שתלתה על הקיר כשהדלת נפתחה מולי פתאום ונזיר צעיר,בן גילי בערך,נכנס לחדר.
"אהה!" צרחתי ומיהרתי לכסות את עצמי במגבת. "מי אתה?מה אתה עושה פה?!"
"זה החדר שלי." הוא ענה בפשטות.

תגובות!!

הפרק הקודם		הפרק הבא