גאונה

למחרת חיכיתי לגברת גריינג'ר וויזלי במקום שבו נפגשתי עמה לראשונה, ובדיוק בחמש ושלוש דקות היא הופיעה, כבר התחלתי להאמין שהיא רימתה אותי, "אוה, יופי, את כאן", היא מלמלה קלות, "היו כמה בעיות אבל הן נפתרו, סליחה על האיחור..." היא מלמלה דבר מה נוסף אבל לא הקשבתי לה, "התכוונתי שניסע ברכבת התחתית אבל אין לנו זמן, נעתק לשם, הבאת מספיק כסף?" היא שאלה ואני הנהנתי, " 1,000$" היא הביטה בי לרגע בפקפוק אך לאחר אמרה, "תחזיקי את היד שלי ועל תרפי ממנו עד שאגיד לך, ברור?" היא אמרה ואני תפסתי את ידה הימנית, בין רגע העולם התערפל, הכול היה חשוך והרגשתי לחץ נוראי בפה, באף, באוזניים, בעיניים ובעצם, בכול הגוף אבל לא הספקתי לפתוח את פי וכבר הלחץ נעלם כלא היה והרחוב איתו. "גברת גריינג'ר וויזלי?" שאלתי בחשש, מסביב לנו הופיע רחוב מוזר מלא בניינים צבעוניים ואנשים צועקים. " קודם כול צריך להמיר את הכסף שלך לאוניות, חכי לי כאן ואני כבר אחזור", היא אמרה לאחר שלקחה את המעטפה מידי. כעבור כעשר דקות היא חזרה שבידה ארנק גדוש כסף, היא נתנה לי את רובו ושלפה משם שטר זהוב אותו הכניסה לכיס מעילה. "עכשיו, אורי, צריך לקנות לך כאן ציוד-"

"לא-קוראים-לי-אורי-!" אמרתי כשאני מדגישה כול מילה. "סליחה, ליילה, נכון? בכול מקרה צריך לקנות לך ציוד ותלבושת אחידה, אז את תלכי לחנות ששם, תקני לעצמך תלבושת ואני אלך לקנות לך את הספרים, בסדר?"

"בחלום! תלכי את לקנות תלבושת אחידה, אני קונה את הספרים!" היא הביטה בי לרגע בהפתעה ואז אמרה, "את צריכה למדוד את התלבושת אז אני לא יכולה לקנות לך אותה אבל אני אקנה לך את החפצים האחרים שאת צריכה, נפגש מול החנות ששם", אמרה גברת וויזלי גריינג'ר והצביעה על חנות גדולה למראה ששמה היה "גלימות לכול עת". "בשמחה אבל כדאי לך לדעת שייקח לי זמן", אמרתי ונכנסתי אל חנות הספרים מאחורינו.

כול מי שמכיר אותי יודע שאני חיה מספרים, אני לא יכולה בלי ספרים ואני מאמינה שהספרים הם מקור כול הידע בעולם ובלעדיהם היינו חיים בכאוס מוחלט. תוך שעה הצלחתי למלא את העגלה שלי בלפחות חמישים ספרים.

"הטוב הרע ומה שביניהם"

"מקור השיקוי הגדול"

"וולדמורט הרי הוא טום רידל"

"הפניקס בן האל- מוות"

"הוגוורטס- תולדות"

"מעשה בחמישה קוסמים"

ועוד כמה, בעצם כול ספר שנראה מעניין ולא הופיע על הכריכה שלו פרצוף מחייך.

"ליילה, דאגתי לך, חיכיתי לך כבר חצי שעה!" נזפה בי קלות גברת גריינג'ר וויזלי. "כן, כן, בסדר, אני אלך לקנות לי תלבושת אחידה, בינתיים את תסתדרי איכשהו", מלמלתי ונכנסתי לחנות, נראה שהיא ממש מזועזעת מהחוצפה שלי. "שלום מתוקה, בגדים להוגוורטס?" שאלה אותי אישה בגיל העמידה. הנהנתי אליה ותוך שנייה מצאתי את עצמי עומדת על שרפרף כאשר עלי גלימה שחורה וארוכה כמו מהסרטים, לבסוף, אחרי כרבע שעה סיימתי, גברת גריינג'ר וויזלי חיכתה בדיוק במקום בו עזבתי אותה. "בואי, עוד צריך לקנות לך שרביט", היא אמרה בקור רוח, נראה לי שממש פגעתי בה, אבל למען האמת זה לא ממש עניינה הרגלי הנימוס שלי. "כאן, אני אחכה לך בחוץ", היא מלמלה ואני נכנסתי פנימה.

המקום לא היה מרשים במיוחד, מקום קטן למדי, אך הייתה בו הרגשה של קסם. "שלום", בירך אותי גבר בשנות החמישים לחייו מהדלפק, "שלום לך, אני מעוניינת לקנות שרביט", אמרתי אבל לפני שסיימתי את דברי נשמע קול רעם מלחיץ שהעיד על מדף שנפל ושרביט כהה ניטע בידי, "מעניין ביותר..." אמר האיש בשלוות נפש ואם זאת מרותק. "כמה זה?" שאלתי בנימוס. "הו ילדתי, לא כול אחד שנכנס לחנות הזאת השרביט המיועד לו אף לידיו, ובודאי לא השרביט הזה, שרביט ה-הרפיקס הנצחי, או לפחות חצי ממנו. היתה תקופה בה חשבו שהשרביטים האלו הם השרביטים מאותה אגדת ילדים, שיחד הם שרביט אחד, שרביט הבכור, אך לפני כעשרים שנה הופרך הדבר אך אין זה מונע מהשרביטים להקסים את עולם הקסם", אמר האיש בחיוך. אני מודה, לא הבנתי הרבה מזה והתעצבנתי, שנאתי לא לדעת משהו. "כמה-זה-עולה" סיננתי מבין שיניי. "עשר אוניות אבל-" שלפתי את השטר הראשון שמצאתי שלפי המספר עליו היה של 10 משהו ויצאתי מהחנות בסערה. "ליילה?" שמעתי את גברת גריינג'ר וויזלי קוראת לי בעודי מתרחקת מחנות השרביטים ככול יכולתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא