what if...

לונה ישבה בפינה באולם הגדול. היא התעייפה אחרי שעזרה למדאם פומפרי עם הפצועים, ועכשיו כשיש לה קצת זמן לעצמה התחילה לונה לחשוב על דראקו.

היא נזכרה בתקופה בה הייתה אסירה בביתו. הוא תמיד היה זה שהביא את האוכל והמים. הוא ריפא את פצעיה בכל פעם שנפגעה.

אך בכל הזמן הזה הוא לא דיבר איתה. בעצם הוא לא דיבר בכלל, היא לא שמעה אותו אומר מילה בכל הזמן שהייתה באחוזת מאלפוי, לא לידה בכל אופן.

היא נזכרה בזמן מוקדם יותר, כשהמלחמה עוד לא התחילה. הרבה תלמידים מהוגוורטס תמיד צחקו עליה, גנבו לה דברים, העליבו אותה, לא שהיה לה אכפת מכל זה.

עם כל התדמית של דראקו בתור "הביריון הראשי" הוא אף פעם לא היה שותף לבדיחות על חשבונה,למעשה הילדים היחידים שהיא ראתה אותו נטפל אליהם זה הארי,רון,הרמיוני ונוויל.

היא תההתה אם דראקו באמת נטפל אליהם בשביל לפגוע בהם? או שאולי הייתה סיבה אחרת? היא החליטה לשאול אותו על זה אחר כך.

קול רך הסיח את דעתה ממחשבותיה, "היי את בסדר שם?" שאל אחד מהתלמידים של השנה השביעית.

"אהה כן תודה." אמרה לונה. הילד עזר לה לקום והלך.

לונה הסתכלה סביב. על הפצועים, המתים, ההריסות, הדם על הרצפה. 

האם המצב איי פעם יחזור לקדמותו? האם אנשים יוכלו איי פעם לשכוח ולעבור הלאה? שאלה את עצמה.

היא ידעה את התשובה, רק זמן יגיד. נכון שתמיד כולם אומרים את זה אבל אין דרך אחרת לגלות.

הגישה החיובית של לונה לא נעלמה לגמרי. היא הייתה בטוחה שעם זמן הכל יסתדר. רון והרמיוני והארי וג'יני יוכלו להיות ביחד ללא הפרעות, 

יתקנו את הנזק של הוגוורטס וילדים יחזרו ללמוד פה מידיי שנה, אוכלי המוות שנותרו ירקבו באזקבן, ובאשר לדראקו... הוא יזכה לחיות את החיים שהוא ראוי להם. חיים שקטים ושלווים.

היא עוד לא הייתה מוכנה להודות בזה אבל עמוק בלב היא קיוותה שהחיים השקטים האלה יהיו איתה.

עוד מאז התקופה שהייתה באחוזת מאלםי היא הרגישה אליו משהו, רק שבאותה תקופה היא לא הייתה בטוחה מזה היה.

כל פעם שהיה בא לרפא אותה, המגע העדין של כף ידו עורר בה משהו.

כל פעם שהיה מביא לה אוכל או מים העיר ניצוץ בעיניה, הניצוץ הזה הופיע בעיניה גם כאשר דראקו סירב להצעתו של וולדמורט.

ניצוץ זה הופיע בעינייו של דראקו פעמיים גם כן. פעם אחת כשלונה עמדה לצידו בקרב ופעם שנייה כשהביאה לו את האמ פי.

היא לא הייתה מסוגלת להסביר במילים את פשר הניצוץ הזה אבל בהחלט היה לו הרבה משמעות. האו היה מלא רגש טהור ולא מוסבר, דבר שהיה חדש גם ללונה וגם לדראקו.

לונה יצאה החוצה מהאולם והלכה לכיוון האגם השחור שם שכב דראקו על הדשא עדיין שומע מוזיקה.

היא נשכבה לידו, הוא הסתכל עליה במשך דקה ארוכה עד שהוציא אוזנייה אחת מאוזנו והציע אותה ללונה, החא חייכה אליו ושמה את האוזנייה באוזנה.

כך הם שכבו להם, אחד ליד השני, מקשיבים למוזיקה.

לונה היססה לשנייה, היא לקחה את ידו של דראקו בשלה והסתכלה עליו בבישנות. הוא החזיק את ידה ונתן לה מבט מלא התיקווה. תיקווה שהכל יהיה בסדר. תקווה שיהיה חופשי לעשות כרצונו. תקווה שמי ששוכבת לצידו מרגישה כלפיו את מה שהוא מרגיש כלפיה.

"הכל יהיה בסדר, הכל הסתדר בסוף" אמרה לו לונה. הוא הנה קלות והחזיר את מבטו לשמיים.

הפרק הקודם