הרמיוני גריינג'ר

הרמיוני נשארה בחדרה למשך כל היום. רק למחרת בבוקר, בשעה שש כשקצות הרקיע עדיין היו כתמתמים מהזריחה שהתרחשה, הרמיוני התגנבה למטבח כדי להכין לה לעצמה ארוחת בוקר לאחר שהקולות שהשמיעה בטנה הרעבה הפכו להיות בלתי נסבלים. להפתעה הוריה חיכו לה שם, ולפני שהספיקה להסתובב לאחור הם קראו לה לבוא. ההתנהגות הזאת לא התאימה להרמיוני, שתמיד התנהגה כבוגרת הרבה יותר מגילה ותמיד התמודדה עם הדברים בצורה שקולה ובוגרת, גם אם כעסה על הוריה מאוד באותו רגע. אבל המבטים המזועזעים של הוריה מאתמול בערב עדיין היו חרוטים בזיכרונה. הרמיוני החליטה להתעלות על הכעס שלה, והתיישבה באחד הכיסאות לצד הוריה. "אני ואבא דיברנו..." התחילה אמה לומר. "תמיד שניכם מדברים, נכון?! ורק אז מעדכנים אותי בתוצאות השיחה- שהם בדרך כלל הגענו למסקנה שהבת שלנו פריקית מוזרה!" אמרה הרמיוני בקול רם שכמעט הפך לצעקה.

הוריה נראו מעט המומים מתגובתה של בתם, ולמעשה גם הרמיוני הייתה המומה מעט מעצמה. ממתי היא מתחצפת להוריה? "הרמיוני, שנינו הגענו לאותה מסקנה. אנחנו יודעים שתהיי מאושרת בהוגוורטס ושזה מקומך, אבל אנחנו פשוט מניחים שלא נתרגל לעובדה שאת מכשפה בזמן הקרוב" אמר אדון גריינג'ר בפשטות. הרמיוני הופתעה מהכנות שבקולו של אביה. "מה זאת אומרת?" שאלה במעט בלבול. "זאת אומרת שאנחנו באמת הרמיוני, באמת מאושרים מכך שאת מצאת את המקום שלך וגילית מי את, כי אני יודעת כמה הרגשת אומללה לפעמים בחברת בני גילך ובבית הספר, ואני יודעת שהוגוורטס הוא המקום הנכון בשבילך. אבל תביני, אני ואבא שלך, מוגלגים" נראה היה שגברת גריינג'ר מתקשה לומר את המילה "מוגלגים" שכאילו היה בה משהו מעט מעליב, אך היא התעלתה על עצמה.

"לכן אנחנו לעולם לא נוכל להבין מהם קסמים ואיך עולם הקסמים פועל ואני ואבא היינו פשוט בשוק אתמול, כי למרות שהלכנו לסימטת דיאגון, זה ממש היכה בנו שהבת שלנו באמת מכשפה, וקשה לנו להתרגל לזה. אבל הרמיוני שנינו ציפינו ממך שתביני. תחשבי שהיית כמונו, מ-מוגלגית, ופתאום היינו מגלים שאבא הוא קוסם! לא היית קצת בשוק, אפילו טיפה נבהלת או מודאגת? אבל אני חושבת שזה נורמטיבי לגמרי ו...את מסכימה איתי חמודה?" שאלה גברת גריינג'ר ששמה לב שפניה של הרמיוני היו מעט חיוורים. "כן, אני מבינה" היא אמרה. היא מעט זעפה על דבריה של אמה אבל לפחות הצליחה להבין מה רגשותיהם של הוריה סוף כל סוף. אביה של הרמיוני הניד בראשו, ואז הניח זרוע מנחמת על כתפה של הרמיוני. "אבל את יודעת שאנחנו אוהבים אותך תמיד, את יודעת את זה נכון?" אמר. "כן" אמרה הרמיוני. "כן, אני יודעת את זה". למרות שהרמיוני התקשתה לקבל את העובדה שהוריה לא ממש התרגלו לעובדה שהיא מכשפה, היא החליטה להשלים עם זאת. נשאר עוד פחות מחודש עד שתלך להוגוורטס, והרמיוני ידעה בדיוק איך לנצל אותו.

היא קראה את כל ספרי הלימוד שלה מההתחלה ועד הסוף, ואפילו התאמנה על מספר לחשים, ביניהם "רפארו", לחש המתקן עצמים (היא הצליחה בתיקון המחק שלה שאותה בצעה לשני חלקים אבל נכשלה בתיקון השולחן הסדוק במחסן), "אלוהומורה", לחש הפותח מנעולים (היא הצליחה בפתיחת המנעול הרעוע בחדר האמבטיה, שאותו הייתה יכולה גם לפרוץ אילו הייתה מפעילה מעט כוח, אבל נכשלה בפתיחת המנעול בחדר השינה של הוריה "אמא ואבא עסוקים!" נשמעה צעקת אמא לאחר שניסתה לפתוח את המנעול), ואחרון חביב "לומוס", שהדליק מעט אור בקצה שרביטה. היא נאלצה ללמוד גם את הלחש "נוקס" כדי שתוכל לכבות אותו, אך למזלה שניהם היו לחשים קלים. לאחר שסיימה את הדף האחרון בספר "מדריך שינוי צורה למתחילים" שהיה הספר האחרון שסיימה לקרוא היא החליטה לקרוא את הספר "הוגוורטס:תולדות". הוא היה בעל יותר מאלף עמודים, כתובים כולם בכתב צפוף וקטן. היו בו אמנם הרבה תמונות, אבל הם לא תפסו מקום רב וללא ספק כמות המלל בספר היה אדיר. אבל מעולם שום ספר, ולא משנה כמה עבה הוא, גרם להרמיוני גריינג'ר לוותר עליו, ולכן גם לא "הוגוורטס:תולדות" יהיה הספר שישבור אותה. היא קראה את הספר באדיקות. היא קראה על המייסדים מילדותם ועד רגע מותם (התברר שהיה משולש אהבה סוער מאוד בין רוונה רייבנקלו לסאלאזר סלית'רין וגודריק גריפנדור, למרות שהלגה אהבה את גודריק), ואז על כל המנהלים שבאו אחריהם, עד אלבוס דמבלדור, המנהל המקורי. היא נדהמה מכמות הדברים שהספיק אלבוס לעשות בחייו הלא קצרים במיוחד, כמעט מאה וחמישים שנה.

היא קראה על ההיסטוריה של הוגוורטס ועל כל פרט ופרט שבה, על החדרים והקסמים שמגנים אליה מבפנים, מבחוץ, ומעיניהם החטטניות של המוגלגים כפי שהיה כתוב בספר. דרך העלונים שנתן לה אדון בגמן שהסבירו על עולם הקוסמים, ספרי הלימוד שלה, ו"הוגוורטס:תולדות" היא למדה רבות על ההיסטוריה של עולם הקוסמים, ובין זה, גם על הלורד וולדמורט. היא קראה בשקיקה בכל מקום שמצאה על שמו. היא הזדעזעה מהדברים שהוא עשה, מכל האנשים שרצח, והגזענות והאפליה הכול כל מכוערת שלו לבני מוגלגים ומוגלגים עצמם. הרמיוני חששה מעט שקראה את כל אלו. היא תהתה מדי פעם אם לכך שההורים שלה מוגלגים ולא קוסמים יש איזושהי משמעות, אך בדרך כלל הגיעה למסקנה שזה לא באמת משנה בעולם הקוסמים. אך כשקראה את הדברים האלו הבינה שבעיני אנשים מסוימים, זה הדבר היחיד שמשנה. היא חששה מאוד מהיחס שאנשים ייתנו לה כשתגיע להוגוורטס.האם תהיה שם לא פחות אומללה משהייתה בבית הספר היסודי שלה, שבו למדה עם מוגלגים? הנושא הטריד אותה לילות רבים חסרי מנוחה וימים רבים של בהייה בתקרה ומחשבות על יחס עוין וקר שתקבל בהוגוורטס.

היא התעודדה מעט שקראה לאחר מכן שקוסמים רבים לא שמים חשיבות בכלל לעניין הדם, ועוד יותר התעודדה כשגילתה את כל פעולותיו ומאמציו של אלבוס דמבלדור למען שווין מוחלט בין המוגלגים לקוסמים, בין בני המוגלגים הקוסמים לבין הקוסמים שבאים ממשפחות טהורות דם. היא גילתה גם על ילד בשם הארי פוטר, שוולדמורט ניסה לרצוח אותו ואת הוריו. הוא אכן רצח את הוריו, כשהארי היה רק בן שנה, בעזרת הקללה שהרמיוני קראה עליה "אבדה קדברה", הקללה שאין עליה מחילה, אין דרך להתחמק ממנה. ברגע שהיא פוגעת בך, אתה מת. ובכל זאת, ברגע שוולדמורט, או כפי שהוזכר בכל הספרים (מלבד הספר שלה במקצוע התגוננות מפני כוחות האופל, שם למדה הרמיוני את שמו- לורד וולדמורט), זה-שאין-לנקוב-בשמו, פגע בהארי בקללה המדוברת, הקללה חזרה אל זה-שאין-לנקוב-בשמו, והרגה אותו. הרמיוני נדהמה שקראה זאת.

איך תינוק בן שנה הצליח לשרוד מקללה שאף אדם המתועד בהיסטוריה לא שרד אותה? הרמיוני גילתה שהארי נולד בשנה שהיא נולדה, מה שאומר שהוא יעלה איתה להוגוורטס! הרמיוני ידעה מיד לאיזה בית הוא יילך- גריפנדור, בית האמיצים. איך ילד שכבר שהיה תינוק בן שנה הצליח לגבור על זה-שאין-לנקוב-בשמו יכול ללכת לבית אחר? הרמיוני השתוקקה להכיר אותו, היא הייתה בטוחה שהוא ילד משכיל מאוד. היא גם הרגישה רחמים כלפיו. הוריו מתו כשהיה בן שנה, נרצחו למעשה... הנושא טרד את הרמיוני מספר ימים, אך לבסוף הצליחה להתשחרר ממנו. היא קראה כל דבר שקשור לעולם הקוסמים שהצליחה להניח עליו את ידיה, אך לקראת סוף החופש אפילו מה שנותר להרמיוני לקרוא נגמר. נשאר עוד שבוע בלבד עד האחד בספטמבר, שבו תצטרך להתייצב בתחנת קינג קרוס בשעה אחת עשרה בבוקר, לעבור במחסום לתחנת תשע ושלושה רבעים, ולהעלות על הרכבת שתיקח אותה לקינג קרוס.

ההתרגשות פיעפעה בהרמיוני כל כך חזק שלפעמים חשה ממש כאילו היא הולכת להקיא ממנה. היא לא הצליחה להירדם כשחשבה על הוגוורטס. חששות, התרגשות, דאגה, אושר, כל אלו הציפו את הרמיוני והתחרו זה לבין זה. אך בסופו של דבר השבוע עבר, ונותר עוד יום אחד בלבד עד הנסיעה להוגוורטס. הרמיוני קמה בבוקר השלושים ואחד באוגוסט בשעה תשע וחצי בבוקר. היא נתנה לעצמה לרגע להתרענן מאוויר הבוקר הרענן והצלול שנשב דרך חלונה וליטף את פניה, לפני שקמה עם תוכנית ברורה מאוד ליום האחרון של החופש הגדול. בראשה היה לה כבר שם. יום הנקמה של הרמיוני גריינג'ר.

הפרק הקודם		הפרק הבא