אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

פרק חדש.

אזהרה: הוא מעט יותר אירוטי מקודמיו, אך עדיין לא ברמה הכי גבוהה.

קריאה מהנה

פרק 5: החלום והזיכרון

הרמיוני עמדה במרפסת, צופה אל אגם אפל ויפיפה. זה היה מאוחר בלילה, האוויר היה חמים, והיא נאנחה כשתחושת רוגע התפשטה עליה. לפתע, זוג זרועות הקיפו את מותניה, אך היא לא הייתה מופתעת ולכן נשענה לאחור אל הגוף החמים והמוצק. האדם שמאחוריה הסיט את שיערה כדי לפזר נשיקות לאורך צווארה. כפות ידיים נדדו לאורך גופה, נעצרות על כול עיקול. היא הסתובבה לאחור כדי להצמיד את שפתיה לשפתיו של אחר ועיניה נעצמו. הנשיקה הייתה רכה ואיטית, והרמיוני נעה מעלה כדי להיאחז באותו אדם. אצבע יחידה טיילה במורד גופה, ובצד הפנימי של ירכה, דרך הנקודה שגורמת לנערה להיאנח.

הנשיקה הופסקה, אך עיניה של הרמיוני נותרו סגורות כשהיא חשה בנשימה ליד אוזנה. "אני יכול לגרום לך להרגיש שוב, הרמיוני. אני יכול לגרום לך לעונג שיעזור לך להתגבר על כאב האובדן שהתמודדת אתו. כל מה שעלייך לעשות זה להיות שלי, המכשפה שלי. אני רוצה לראות אותך מקשתת את גופך ומתפתלת תחתיי. אני יכול לתת לך דברים שרק חלמת עליהם, כוח, כבוד ועונג. מה את אומרת על זה?" הוא שאל. "בבקשה קח אותי!" הרמיוני נאנקה כשאצבעו נעה שוב על גופה. צחקוק רך היה תגובתה היחידה והיא פתחה את עיניה אל האור הדועך של האש שבחדרה.

החלום נדחק ממוחה כשבטנה רעמה מרעב. הרמיוני קמה מהמקום בו נרדמה על הספה. היא לבשה חלוק רחצה ולקחה את שרביטה והביטה סביב רק כדי לגלות שקרוקשנקס נעלם שוב. היא יצאה מחדרה ועשתה את דרכה במסדרונות החשוכים המובילים אל המטבח כפי שדרקו הראה לה באותו היום. השעה חייבת להיות לפחות חצות, היא חשבה לעצמה כשחלפה על פני אחד החלונות. היא פתחה את דלתות המטבח רק בשביל לגלות את סוורוס סנייפ ולוציוס מאלפוי יושבים ליד השולחן ובוהים בה והיא בהם.

הרמיוני נעה בשתיקה המביכה, "אתם אוהבים ביצים?" היא שאלה ונגשה אל הכיריים כשהיא מזמנת מספר ביצים. הם הנהנו ונותרו שקטים בזמן שהיא בישלה והכינה קפה. היא התיישבה באמצע השולחן כשסוורוס בקצה אחד ולוציוס בקצה השני. "אם לא אכפת לך שאני שואל, גריינג'ר, יכולת ליצור קשר עם כל אחד מחברי המסדר או עם פוטר, כול פעם שאת יוצאת מגופך. ובכל זאת, לא עשית את זה, למה?" שאל סנייפ ולגם את הקפה שלו, עיניו הכהות, חסרות התחתית בוערות אל תוך עיניה.

"אני אוהבת את הארי ורון, אבל אני רוצה שילמדו כמה דברים. שהם צריכים להתבגר ולא להיות תלויים בי שאעשה את עבודת החשיבה בשבילם, שהם צריכים אותי אבל שלא תמיד אני אהיה שם. חוץ מזה, אין לי מושג היכן אנחנו ואם אצור קשר עם מישהו הארי יהיה במשבר והוא ינסה ויצליח למצוא אותי במקום- לעזור ל... אה, למסדר." השיבה הרמיוני באילוץ קל.

"איך זה שאחרי שש שנים של עינוי, את מסוגלת להיות חברה של דרקו? את אפילו קיללת אותי כדי למנוע ממני להרוג אותו." הרמיוני העבירה את מבטה אל לוציוס. "אדון מאלפוי, האם אי פעם פגשת את הבן שלך? אתה יודע משהו עליו? מעולם לא דיברת אתו כמו לבן אדם, כמו שאתה מדבר איתי ושואל אותי על הבן שלך כאילו אני בן אדם ולא בוצדמית, או נמוכה ממעמדך. אתם צריכים להתגבר על כול ה- 'אני טהור דם וטוב מכם, האשפה' בגלל שאם תתמזגו ואני לא אומרת שזה מה שתעשו, זה יפגע בילדים שלכם בעתיד, מוגלגים או קוסמים."

"דרקו הבין את זה. הוא מבין שאנחנו צריכים להשתדל להסתדר או לפחות לזייף את זה, כדי שהעולם לא ילך לעזאזל ואנחנו ביחד אתו. כולנו בני אדם, לכולנו יש אשמות כאלה ואחרות." לוציוס הביט בה לרגע ואז השיב, "אני חושב שה- 'הבנה' הזו, דורשת וויסקי אש!"

השעה שלוש לפנות בוקר תפסה את סנייפ ולוציוס שהעמידו פנים שהם קצת שיכורים, והרמיוני שהעמידה פנים שהיא מאוד שיכורה, באמת קצת שיכורים. "יודעים מה, אני חושבת ש'נחנו צריכים ללכת להעיר את וולדי-פו הזקן ולשחק משחק נפלא שנקרא לפוצץ את סנייפ!" הרמיוני קראה מעט חזק יותר ממה שהתכוונה. "אני חושב שהגיע הזמן למיטה. כדאי שנלווה אותך, מיס גריינג'ר." אמר לוציוס ונעמד לפתע. סנייפ הסכים והרמיוני נעמדה גם היא. הם הלכו לחדרה ונעצרו מחוץ לדלת. הרמיוני, שמעולם לא שתתה כל כך הרבה בזמן כה קצר, הרימה את מבטה אל הגברים ולחשה בביישנות, "אתם יכולים להיכנס אם תירצו."                                          'השתגעת?!? מה בשם מרלין את עושה? לא-תקשיבי לי, אל תוציאי אותי- הרמיוני!' מוחה זעם עליה. שני אוכלי המוות התפכחו והביטו בה. למעשה היא הייתה פיכחת מספיק בשביל לסגת מהצעתה, היא פשוט בחרה שלא לעשות זאת.

הם עקבו אחריה פנימה ועמדו במקומם בזמן שהיא מיקמה את שרביטה על קצה השולחן, לוחשת. "היא בטח מנסה לוודא שלא נגנוב את זה," לחשש לוציוס לסנייפ. הם הביטו בה כשהתיישבה על הכיסא כשרגליה מתנדנדות מצד אחד שלו והיא מביטה בהם. רק באותו הרגע הם הבחינו שהיא הסירה את חלוק הרחצה שלה שתחתיו לבשה רק חולצה שחורה גדולה במיוחד שהגיעה עד לאמצע ירכה. פיו של לוציוס צנח מעט וסוורוס נהם. "אה-אה, דם של האויב התמים וכול זה. מצטערת על זה." לוציוס נהם בקול רם כשהיא אמרה את זה, אבל סנייפ הניח יד על כתף חברו.

"מיס גריינג'ר, אנחנו גברים, לא טיפשים. אני יודע, וגם את יודעת, שהכוונה היא ללב תמים.  אף פעם לא הורגת בשביל הכיף, אף פעם אין בליבך שנאה או רשעות. את לא צריכה להיות תמימה בצורה הזאת," הרמיוני חייכה על חיתוך דיבורו האיטי והבטוח. "אממ בהחלט, אתה צודק, אבל אונס לא נחשב. אם הייתי תמימה בצורה הזאת לא הייתי מועילה ללורד וולדמורט." הגברים החליפו מבט שמשמעותו 'אונס מסביר הרבה' אך הרמיוני התעלמה מהמבט הזה או כלל לא הבחינה בו. "אבל לא חשוב, אם אתם לא רוצים להישאר..." היא לקחה את חלוק הרחצה רק בשביל שהוא ייחטף מידיה שנייה לאחר מכן. כל מה שהיה צריך זה נשיקה אחת והרמיוני איבדה את עצמה לחטא ולאלכוהול. היא התעוררה מספר שעות לאחר מכן, כשסנייפ משמאלה קרוב לקיר, רגליו משולבות בשלה, ולוציוס מימינה, אוחז בה ברכושניות.

הרמיוני התעוררה בבוקר הבא... לבד. פתק הונח על הכרית לצידה. 'בוצדמית, היה לנו לילה נפלא, חייבים לעשות זאת שוב. לוציוס. הרמיוני, תודה על כול המידע שנתת לנו. חבל שאת לא יודעת לאן פוטר הולך או מה הוא זומם, אבל איזו שיחה נחמדה, סוורוס.'

הזיכרונות החלו לצוף חזרה. אחרי ששכבו אתה וניצלו אותה בחוסר רגישות, הם שאלו אותה שאלות והיא ענתה להם, עייפה מדי בשביל לחשוב. הרמיוני זכרה שנתנה להם המון שטויות וכמעט שום דבר מועיל והדבר העלה חיוך על שפתיה. היא קמה והתלבשה לפני שהלכה אל שרביטה כדי להתחיל לעבוד, אף אחד לא מתעסק אתה מבלי להתחרט על כך.

הרמיוני ישבה על הספה, מדברת עם וולדמורט על השיקוי, כשלפתע נכנס סנייפ לחדרה ומשך את זרועה, כשמאחוריו משתרך לוציוס. "מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאג. הרמיוני הביטה בו בהבעה מהורהרת. היא פתחה את פיה כדי להגיב כשוולדמורט התערב, "למיטב הבנתי היא משוחחת איתי," הוא לחשש. מהרגע שהוא נדר את הנדר הכובל הוא לא לבש יותר את הברדס שלו והרמיוני הבחינה בעצבנות החולפת על פניו. גם סנייפ וגם לוציוס ירדו על ברכיהם כדי לנשק את שולי גלימתו.

"סוורוס, מה המכשפה שלי עשתה עכשיו?" הרמיוני בהתה בו והתכוונה לומר לו שהיא לא פרס ארור או רכוש שלו כשהיא נזכרה מה באמת היא עשתה. סנייפ עצר כדי להביט בלוציוס, ואז העביר עותק של גיליונות הקלף שהרמיוני פיזרה בכול המטה. זו הייתה התמונה שיצר שרביטה בלילה הקודם, שבה היא נמצאת בין סוורוס ללוציוס. היא נישקה את סנייפ בעוד לוציוס קובר את פניו בשיערה. אך הרמיוני הוציאה את עצמה מהתמונה, הצמידה את סנייפ אל לוציוס וכתבה מעל ומתחת לתמונה את המילים 'אהבה אסורה'.

היא הסתכלה על התמונה וצחקקה. וולדמורט בחן את התמונה בעודו שואל, "גריינג'ר, יש סיבה לכל זה?" הרמיוני נשענה על הספה בנוחות. "כן, הם ניצלו אותי ושכבו איתי כדי להשיג מידע בזמן שהייתי שיכורה. אני לא מכשפה שישחקו בה." היא אמרה ברוגע. "זה בגלל שאת בוצדמית," אמר לוציוס בלעג. "ואתה תוצאה של זיווג בתוך המשפחה," היא התפרצה ולקחה את שרביטה אך מבטו של וולדמורט עצר בעדה. "אני אטפל במיס גריינג'ר. משוחררים." שני הגברים גיחכו לעברה בעודם יוצאים מהחדר, מרוצים, והיא גלגלה את עיניה.

"את נראית כל כך נינוחה כאן, בנוכחותי," העיר וולדמורט כשהוא מביט על תנוחת ההישענות לאחור שלה. "נראה ששכחת שאת עדיין השבויה שלי, והשפחה שלי ושאת צריכה להתנהג ככזאת." הוא המשיך. "העובדה שעדיין לא שברתי את כול המנעולים ועפתי מהמקום הזה, לא אומרת שאני לא יכולה לעשות את זה." היא התפרצה.

הרמיוני מצאה את עצמה בצד המקבל של קללת קרושיאטוס ו-וולדמורט חייך. הוא ראה את פיה נפתח, אך במקום הצרחה המקובלת, אנקת עונג נפלטה מבין שפתיה. התחושה הייתה של אלפי סכינים החותכים את בשרה אך ללא אובדן של דם. התחושה הייתה כל כך מוכרת לה. הצלקות המתבהרות על החלק העליון של ירכיה, תוצאה של תחושת הזעם על עצמה, על העולם. היא לא חתכה את עצמה מאז החלה ללמוד בהוגוורטס וכבר שכחה את התחושה. הקללה הופסקה ובעוד היא שוכבת מתנשמת, נכנס וולדמורט למוחה וראה את הזיכרון שגרם לה להתענג על כאבה שלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא