שובם של כוחות האופל

יש בפרק הזה רמיזה מינית קטנה. אם יש מישהו שזה מפריע לו- בבקשה תפסיקו לקרוא.

הרמיזה מאוד קטנה, אז לדעתי זה לא יפריע לרוב האנשים. הדירוג הוא עדיין G, אם מישהו ממש רגיש אז PG.

"כן, אני פה." אמר הארי בשעשוע לשרביטו, שאחרי לחש מסובך הפך זמנית למכשיר-קשר המחובר לשרביטו של ג'יימס. הוא עמד מול תמונת האישה השמנה בכניסה לחדר המועדון של גריפינדור בשעה בה קבע פגישה עם אלבוס וג'יימס. הסיסמא השתנתה מאז שביקר שם יום לפני כן, לכן ג'יימס נאלץ לצאת מחדר המועדון ולהכניס את אביו על ידי לחישת "אבן ספיר", הסיסמא החדשה.

הארי התיישב על הכורסא האדומה שהייתה שם עוד מימי לימודיו, והביט בבניו שישבו מולו בפנים רציניות. הארי הרגיש כמו בחקירה.

"כן. אז, אבא... אל ואני דיברנו, והחלטנו שהגיע הזמן לשאול אותך כמה שאלות... אתה יודע, הדברים האלה שכל העולם יודע כבר שנים ואנחנו גילינו אתמול?" פתח ג'יימס בעוקצנות.

"בסדר. אני מסכים איתכם לגמרי... אני זוכר כמה אני הייתי מתוסכל בתור ילד כשהסתירו ממני מידע. תשאלו. אני מבטיח שאני אענה על מה שאני יכול בתשובה הכנה והמדויקת ביותר."

אלבוס וג'יימס החליפו מבטים.

"אז... אני רוצה לשאול אותך איך לא ידעת על זה שאתה קוסם עד גיל אחת עשרה. מה, אתה לא הלכת לבית ספר לקוסמים צעירים? לא עשית קסמים לא מכוונים?" שאל אלבוס.

הארי ידע שיום יבוא ובו הוא יספר את סיפורו בפני ילדיו, אבל היום ההוא תמיד נראה לו רחוק. עד עכשיו, הוא נהנה מהפשטות בה התנהלו חיי משפחתו. אף אחד לא שאל אותו שאלות-ג'יני ידעה הכול וילדיו פשוט היו צעירים מדי. הוא ידע שהוא עזב את הכול לזמן רב מדי, ידע שכאשר ידבר על כך יקל מעט על כאבו. בכל פעם שחשב על כך, הוא קיווה שהוא יצליח לדחות את הקץ. 'עוד כמה שנים...' היה אומר לעצמו ולג'יני כאשר השאלה עמדה באוויר, גם אם המילים לא נאמרו במפורש. 'הילדים עדיין צעירים מדי... אני עדיין לא מוכן לזה.' ג'יני הבינה ולא לחצה, להפך: היא זאת שעזרה לו לנתב את השיחה עם הילדים לכיוונים מסוכנים פחות כאשר צצו מספר סימני שאלה בנוגע לעבר הוריהם. הארי ידע שילדיו יבינו אותו, אבל בכל זאת היה לו קשה לדבר על עברו, שלמרות השנים שעברו עדיין כאב כמו פצע פתוח. הוא נשם עמוק.

" כשהייתי בן שנה, ההורים שלי נרצחו בידי הלורד וולדמורט." פני בניו נותרו שלוות כשהיו, דבר שהמחיש בפני הארי את ההבדל שחולל בעולם. כשהוא היה ילד, כל קוסמי העולם פחדו מפני אדון האופל כל כך, עד שהוא כונה "זה שאין לנקוב בשמו", ובכל פעם שמישהו שהיה אמיץ דיו זרק את שמו, כל הנוכחים נרעדו. הארי שמח על כך שבניו לא חיים בפחד, שהם לא נאלצים לעבור את מה שהוא עבר.

"לא היה לי איפה לגור, אז הועברתי לבית דודיי המוגלגים. הם שנאו אותי, פחדו מפניי. את אחת עשרה השנים הראשונות של חיי ביליתי נעול בארון שמתחת למדרגות. כשהגיע המכתב שלי מהוגוורטס, לא זכיתי אפילו לראות אותו. דודיי היו נחושים בדעתם להוציא ממני כל טיפת קסם. הם השמידו את המכתב במחשבה שכך נפטרו משרידי הקסם האחרונים בדמי. אך המכתבים המשיכו להגיע בעקשנות, עד שהצלחתי להגניב אחד מהם לחדרי ולפתוח אותו. לצערי, לפני שהספקתי להתחיל לקרוא, דודי המגודל חטף אותו ממני. כשהבינו שהם לא יכולים למנוע מהמכתבים להגיע לביתם, עזבנו את הבית ועברנו לגור במקום קטן ועבש. שם, האגריד מצא אותי, וההמשך כבר ברור. מעשי קסם לא מכוונים כן עשיתי, כמובן שכן, אבל אף פעם לא הבנתי למה הם כל כך נלחצים מזה.  אני מניח שהבנתם שהדודים שלי היו אנשים שונאי קסם, כך שנשלחתי בילדותי לבית ספר של מוגלגים."

"הייתה לך משפחה חוץ מהדודים שלך?"

"תראו, עד שההורים שלי נרצחו הייתה לי משפחה אוהבת... ובדיעבד, היה לי גם סנדק. אבל אני גדלתי עם משפחה שמורכבת מהדוד ורנון, הדודה פטוניה ודאדלי."

"דאדלי?"

"הבן-דוד המגודל שלי. בריון שאין לתאר. כל הילדות שלי נהרסה בגללו, והדודים שלי הזניחו אותי אפילו יותר-אם זה בכלל אפשרי-כשהוא היה בסביבה. אז לא הייתי 'הארי הלא-חשוב' אלא הייתי 'הילד הזה מה-שמו'. אבל בסופו של דבר, כשהייתי בן שבע עשרה וביקשתי מהם לפנות את הבית כדי שהם לא ייהרגו, דאדלי אמר שלדעתו אני לא כזה בזבוז זמן. זו לא הייתה מחמאה גדולה, אבל זה היה הדבר הכי טוב ששמעתי מהם במשך שבע עשרה שנות חיי."

"היו לך בכלל חברים כשהיית ילד? ואיך הסתדרת עם דאדלי הזה?"

"אי אפשר לקרוא לזה להסתדר... הוא היה קוץ גדול במקום-שיושבים-עליו. אני פשוט שמח שעזבתי את המקום הנורא ההוא. לא, ג'יימס, אתה לא צריך להסתכל עליי במבט מופתע שכזה. לא חזרתי לשם. אני אפילו לא יודע מה קרה איתם אחרי שעזבתי, ואתם יודעים מה? לא אכפת לי. יש לי עכשיו משפחה הרבה יותר טובה. אויש, בואו הנה." הוא חיבק את בניו. מעבר לכתפיהם, הוא הבחין בפעם הראשונה בכך שרוב תלמידי גריפינדור יושבים סביבם במעגל ומקשיבים לסיפורו במבטים מרותקים. הוא חייך באי-נוחות מוסווית היטב. מאותו הרגע, לא רק בניו של הארי שאלו אותו שאלות, אלא כל הילדים שישבו באותו אזור, וכאלה שהצטרפו לחדר המועדון אחר כך. היו שם שאלות כמו: "היו לך אויבים כשהיית בהוגוורטס?" (הארי ניסה לא להישמע ארסי מדי כשסיפר להם על דראקו מאלפוי), "מתי ועם מי התנשק בפעם הראשונה?" (עצבנות תקפה אותו. הוא ענה במבוכה מסוימת, ובמחשבה בלתי פוסקת על כך שהילדים של היום ממש חצופים), ואפילו "איך רון הגיב על זה שהחבר הכי טוב שלו יוצא עם אחותו? הוא ידע כשהתחלתם לשכב?" (הארי התאמץ לשמור על קול שקול ורגוע, כשבעצם כל מה שעבר בראשו היה ניסיון לשכנע את עצמו לא לקום מהכורסא ולחנוק את בן השנה השישית ששאל את השאלה).

את אותו הלילה הארי העביר במענה על שאלותיהם של הילדים. אפילו בני השנה הראשונה, שהתחילו להיראות מותשים בסביבות אחת בלילה, נשארו בחדר המועדון עד הבוקר, גומעים בצמא כל מילה שיצאה מפיו של הארי. השיחה נגמרה כאשר הארי הציץ מעבר לכתפו וראה את השמש זורחת.

"אופס, ישבנו פה כל הלילה... אני מצטער. אם המורים מעירים לכם על זה שאתם נראים עייפים, תאשימו אותי. אני אדבר איתם אחר כך..."

הילדים התפזרו כשהם מדברים על מה ששמעו באותו הלילה, ועל כמה שאלבוס וג'יימס ברי-מזל על כך שיש להם אבא כל כך מגניב.

~~~~

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא