Angels love

רור נעמד בפחד מול מרטיניוס. הוא הביט בעניו, ובגלימתו הלבנה. עניו הכחולות, ושערו הלבן. והאנרגיה הלבנה שזהרה סביבו.
"אני לא כועס עליך, רור. לעולם לא אכעס עלייך. אתה לומד. ודרך אגב, מה שעשית לא כזה נורא."
"אני יכול לגלות לה?"
"לא, תן לה לגלות לבד. אני לא אכעס עלייך. לעולם לא."
"תודה."
"אתה יודע, אני אגלה לך סוד. רק אלה, בעלי אנרגיה בצבע יסוד, נולדו כמלאכים. אלה בעלי צבע אחר, עברו לכאן כשמתו."
"אליסיה מתה בגיל חמש?"
"כן. היא הייתה חולת סרטן, ומתה מכך."
"למה לא ידעתי את זה?"
"כי אליסיה בעצמה לא ידעה. היא שכחה הכל ברגע שעלתה אלינו."
"אני מבין." אמר רור. מרטיניוס חייך חיוך זקן, ורור פנה לחדרו. הוא לבש בגדים אחרים. יפים. הוא סירק את שערו הכתום, ויצא. הוא פרס כנפים, וקפץ. האנרגיה הסתירה אותו. הוא עצם עניו, ונצר. הוא נעמד, והביט בכיתה שזומן לתוכה. הוא חיפש את נדה. היא ישבה על השולחן, עם מדים אחידים, ודיברה עם חברתה. שערה היה אסוף לצמה בלונדינית ארוכה. רור יצא מהכיתה, ונכנס לחדרי השירותים. היה שם ריק, אז זה היה זמן טוב. הוא הסיר את האנרגיה, ויצא מהשירותים. הוא צעד לכיוון כיתתה של נדה, והשתדל לא לגעת בכלום. הוא עמד בפתח, והיא הביטה בו.
"הגעת." אמרה, ונעמדה. חברתה הביתה בה, מבולבלת.
"מי זה?" לחשה.
"זה ידיד שלי. שמו רור."
"שלום." אמר רור. "אמרתי לך שאני אגיע."
"כן. נכון." השיבה נדה, והתקרבה ללחוץ את ידו. הוא הניד בראשו. והיא, בבלבול מוחלט החזירה את ידה לכיס מכנסייה. "טוב, רור, זאת החברה הכי טובה שלי, אמנדה." מלמל נדה, כשסומק מציף את פנייה.
"הלו, אמנדה." אמר רור. היא חייכה, וגם הוא.
"אתה רוצה שאני אעשה לך סיור?" שאלה נדה. הוא הנהן. היא הביטה באמנדה, ויצאה מהכיתה בעקבותיו של רור. הם החלו להתרחק, ויצאו לבסוף לחצר. "אתה לא באמת צריך סיור. נכון?" שאלה.
"נכון." צחקק.
"אולי אתה לא יודע, אבל אצלנו נהוג ללחוץ ידיים." אמרה והתיישבה על הדשא. הוא נשאר עומד, למרות שיכול היה להצטרף אליה.
"אני יודע. לא רציתי לעשות את זה."
"למה אה לא יושב?" שאלה. הוא התיישב, והיא חייכה.
"לא רציתי להגיד לך את זה מולה. אבל אני לא מאמין בדבר שנקרא 'חברות הכי טובות'. אני יודע שאתן רבות הרבה פעמים."
"אולי אנחנו רבות, אבל אנחנו גם צוחקות הרבה."
"אני יודע."
"אתה צודק." אמרה, מובסת. "תמשיך לספר לי עלייך. מה שם המשפחה שלך?"
"תיפאן."
"תיפאן... איך יש לך דוד, אם אין לך הורים?"
"היו לי הורים, אבל..." הוא עצר את עצמו, לפני שאמר, 'הם ירדו אליכם. כמו החברה הטובה שלי.'
"הם מתו?"
"משהו כזה."
"תוכל להבטיח לי משהו?"
"אני רוצה להגיד כן, אבל קודם כל תלוי מה."
"תבטיח לי שתענה על השאלות שלי בכנות."
"מבטיח." אמר, הוא הרים את ידו גבוה, ועצם עניו. הוא שמע אותה מצחקקת.
"רור. אתה לא בן אדם. נכון?"
"לא."
"אתה לא בדיוק אנושי."
"אני עונה לך, למרות שזו לא הייתה שאלה. לא."
"טוב. אתה... יש סיפורים עליך? מהאגדות?"
"יש, אבל לא הרבה. אם הת"נך נחשב אגדה, אז כן."
"אתה יצור מיתולוגי?"
"המתולוגיה היא כמו אגדה, אז כן. אבל אין עלי הרבה סיפורים."
"אתה... יצור? בעל חיים?"
"לא, ממש לא. אפילו לא קרוב." צחק.

"למה אתה לא נוגע בכלום, חוץ מהקרקע?"
"קרקע זו מילה יפה. אני לא נוגע, כי אני לא יכול."
"לא יכול..."
"כן."
"גיליתי, שהכתובת הקודמת שנתת לי לא אמיתית. אז תרצה לקחת אותי לבית שלך?"
"את צודקת. וגילית את זה יחסית מהר. אני תוהה אם ניסית לבקר אותי בעצמך כשעוד הייתן בלונדון. והייתי רוצה לקחת אותך לביתי. אבל אינני יכול."
"טוב. רור, מה אתה? אתה סוג של שד?"
"מה? לא! מה פתאום! לא!" אמר בבהלה ונעמד. היא נעמדה אחריו. "אני משהו אחר לגמרי. ולמזלך, מותר לי לתת לך לגלות. אבל חוששני, שזה מספיק להיום. אני הולך עכשיו." אמר. הוא הביט בענייה, ונתן לאנרגיה המסתירה להחביא אותו מולה. היא הביטה באויר, וענייה נצצו. היא החלה ללכת, עברה דרכו בלי לשים לב. הוא עלה, בצער.

הפרק הקודם		הפרק הבא