עכשיו כשהיא איננה

הפרק מוקדש לצ'יין פוטר.

ולבסוף הגעתי אלייך, הקשה מכולם, ליז.

לרוב היה מספיק במילים האלו כדי להעלות חיוך על פניה של ליז, אבל לא היום. היום למשפט המוכר היתה משמעות אחרת ונוראה, ליז לא העזה לקרוא את שאר המכתב.

"את זוכרת את היום הראשון בחטיבה?" שאלה לפתע מיה. "מיילי דיברה אז אם כול המורים, חיפשה בשבילנו את הכיתה..." פניה של מיה היו רטובות מדמעות. ליז רצתה גם לבכות, לשחרר את תחושת החנק שאחזה בה, אבל היא ידעה שזה לא יעזור.

'איך הגענו למצב הזה?' שאלה עצמה ליז בראשה, הרי פעם הן היו כול כך בלתי נפרדות, אף אחת לא עשתה דבר בלי השנייה, הן היו כול כך בלתי נפרדות שהיו קוראים להם בשם אחד "מייליז", אך זמנים אלו תמו זה מכבר.

אם ליז הייתה רוצה להצביע על נקודה כלשהיא במשך השנים בה נעלמה "מייליז" והשאירה מאחור את "מיילי" ו-"ליז" הייתה ליז מציינת ללא ספק את מות אימה של מיילי.

אביה של מיילי מת כשהייתה פעוטה, מיילי תמיד טענה שהיא לא זוכרת ממנו דבר למרות שלפעמים היה נדמה לליז שלפעמים בעקבות מעשה שעשתה או מילה שאמרה מיילי נתקפת זיכרונות. אך כול זה הייתה נחלת העבר, מיילי הייתה מסוגלת לחיות בלי אבא, אבל לא בלי הורים.

יום אחד, ימים ספורים לאחר תחילת החופש הגדול אמה של מיילי הייתה מעורבת בתאונת דרכים ולאחר יומיים בהם הייתה תלויה בין חיים למוות, נפטרה.

סביה של מיילי קיבלו את המשמורת עליה, מבחינה טכנית לא קרא שום דבר רציני. מיילי עדיין הייתה באותו בית ספר, עם אותם ילדים, עם אותה מיטה, עם אותם חיים, רק שזו כבר לא הייתה מיילי, היא הייתה קליפה ריקה שבתוכה לא היה דבר מלבד תסכול, שנאה ועצב.

כך ליז איבדה את מיילי האמיתית וכעת היא גם איבדה את החיקוי.

הפרק הקודם		הפרק הבא