רגעים של תהילה

פרק חמישי

שם המשפחה

השבוע הראשון של השנה השביעית של ג'יימס היה טעון במיוחד. בנוסף לזמזום ההתרגשות הרגיל של השבוע הראשון בשנה, היה גם נושא טורניר הקוסמים המשולש עליו כולם דיברו, שהעסיק את מחשבותיו של ג'יימס באופן אישי.

אם זה באמת היה הדבר עליו אביו שוחח עם הבכירים ביום האחרון של החופש, למה זה הרגיז אותו כל כך? ג'יימס הבין למה מורים כמו פרופסור מקגונגל יחווירו לנוכח המחשבה על המשימות המאתגרות והמסוכנות, אבל הוא חשב שאבא שלו יראה את הטורניר כחוויה מיוחדת ומלהיבה... במיוחד אם הוא במקרה השתתף בטורניר בעבר, כפי שדודה הרמיוני סיפרה לו... (או אולי, פלטה בטעות?).

הוא היה מוכרח להודות, למרות הציפייה שלו, שיש משהו מוזר בכל זה. עמוד השער של 'הנביא היומי' ביום שאחרי ההצהרה של פרופסור מקגונגל הציג רק ידיעות שקשורות בטורניר ובמחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי בקסמים. המוזר היה שבדרך כלל ידיעות שהיו קשורות להארי פוטר היו הבולטות ביותר בעיתון; אם הוא השתתף בטורניר בפעם הקודמת וניצח, ג'יימס היה מצפה שכולם ידברו על זה.

אבל לא היה כלום בעיתון. שום אזכור לכך שבפעם הקודמת הארי פוטר ניצח בטורניר. 

ג'יימס כבר היה בעיצומו של כתיבת מכתב להוריו כשהתחרט והחליט לא לשאול אותם על כך; הוא קרע את הקלף בקפדנות וזרק את החתיכות לאח המבוערת שבחדר המועדון של גריפינדור. משהו בו לא רצה לדעת האם אביו באמת השתתף בטורניר הקודם. הוא לא רצה לעורר את מפלצת הפרסום.

ג'יימס אהב את משפחתו בכל ליבו – כל מי שפקפק בכך ללא ספק לא פגש אותו מימיו. אבל בכל זאת, הבעיה הגדולה ביותר בלהיות בן למשפחת פוטר/ וויזלי נותרה על קנה – ג'יימס לא יכול היה לעשות שום דבר מפליא ומדהים שמישהו במשפחתו לא עשה כבר.

נכון, הוא היה אתלט ושחקן קווידיץ' מצוין, אבל כך גם דוד צ'ארלי, אימו ואביו. נכון, אמרו לו שיש לו נתונים להיות הילאי, אבל ככה גם אביו, דוד רון וטדי. הוא היה מושך ופופולארי, אבל מה הייתה הפופולאריות שלו ביחס לפרסום הנרחב של אבא שלו?

ג'יימס אהב את אבא שלו למרות כל זה, אבל זה לא עצר את הדחף ששלט בו לצאת מהצל הארוך שהאיש הטיל, ולזכות בהערכה ובפרסום בזכות עצמו.

לכן החליט שהוא יציע את המועמדות שלו לטורניר הקוסמים המשולש, בכוונה נחושה ורצינית להתקבל ולנצח, לא משנה מה זה ידרוש. בעודו מחייך אל חבריו וצוחק איתם בעודם דנים בטורניר, היה חלק בהווייתו שכלל לא הרגיש שיש מקום לצחוק ולהתלהב מהאירוע, אלא להתכונן אליו במלוא הרצינות.

הוא הסתיר את החלק הזה עמוק בתוכו. הוא הכיר אותו היטב – הוא התמודד איתו לעיתים קרובות במשך השנים – ומאז ומתמיד מצא אותו מעט מפחיד. זה היה כאילו ג'יימס שהיה ביום- יום היה מן שיקוף של עצמו בחלום שהוא חולם, ושאותו חלק נחוש וחסר הומור היה הוא במציאות אליה התעורר כשנגמר החלום.

על כן, הוא בדרך כלל העדיף להתבדח עם חבריו, לפלרטט עם הבחורה האקראית, להרים את רגליו ולאפשר לחיו להסתדר בשלמות מעצמם; לשקוע בחלום המתוק ולא להיות מוכרח להתמודד עם פני המציאות שבתוך תוכו. עם חלק אפל בהווייתו שהתעקש בכל מחיר להיות שונה לחלוטין מכל מה שג'יימס רצה והיה צריך להיות. מן פנים קטנות בתוכו שעטו בגאווה את הצבעים של סלית'רין, בתוך ים אדיר וגאה של אדום וזהב.

אך הידיעה שהטורניר הולך ומתקרב הייתה כמו פעמון עצום שצלצולו הרועם מעיר אותו משנתו. הפנים שבתוכו היו מוכנות לעשות כל מה שנדרש כדי להפוך את האירוע הזה לשלב נוסף בסולם חיו, ואם אף אחד לא ידבר על כך שאבא שלו כבר עשה את זה בעבר, הוא לא התכוון להתחיל את השמועות. הוא קבע שהוא ייצג את הוגוורטס בטורניר, ינצח, יזכה בזהב ובתהילה, וכל זאת בזכות עצמו. בזכות כישוריו ויכולותיו, ולא בזכות אף אחד אחר. אף אחד לא יוכל לומר שהוא הצליח כי הוא הבן של הארי פוטר.

מכיוון שכל תלמידי השנה השביעית היו בני שבעה עשרה, המורים נכנעו תחת הלחץ וחילקו את השיעורים הראשונים בסמסטר בין הרצאות על חשיבותם של מבחני הכישופומטרי לבין סיפורים והסברים על טורניר הקוסמים המשולש. ג'יימס וחבריו שכנעו אותם שכמעט כל התלמידים רוצים להגיש מועמדות, לכן כדאי שידעו כל מה שהם יכולים על התחרות. להפתעתם הגמורה של התלמידים, המורים נענו לבקשה ברצינות יוצאת דופן, ומילאו את ההסברים על המשימות האפשריות, הרמזים והתכונות הדרושות באזהרות חמורות שההתמודדות איתן לא נועדה עבור כל אחד.

היו מורים שלקחו את הסכנה ללב, והיו אחרים שלא התכוונו לתת לאירוע להפריע לשגרת לימודיהם. בינס, רוח הרפאים שלימד את תולדות הקסם, סיפר על תולדות הטורניר בקול חדגוני, אך במהרה גלש להרצות על אירועים אחרים, משעממים במיוחד, שהיו קשורים אליו. פרופסור בליין, המורה החדש לשינוי צורה, הסכים לענות על שאלות בנושא במשך עשר דקות בלבד. ופרופסור צ'אנג, שהייתה עצבנית באופן מוזר השנה הזו, נמנעה מלדבר על הנושא בכלל, בטענה שיש להם הרבה חומר ללמוד לפני בחינות הכישופומטרי.

בניגוד אליהם, פרופסור לונגבוטם בילה שני שיעורים שלמים בחממות בשיחה על הטורניר.

"באופן עקרוני, הנציג של בית הספר יכול גם להשתתף בטורניר הקווידיץ'," הוא ענה בסבלנות על אחת מבין השאלות הרבות של מארק. "כל זה בתנאי שהפעילויות הנוספות לא יפריעו לו לעבור בהצלחה את הכישופומטרי. השתדלנו לסדר את המשימות כך שלא יפריעו לבחינות, אבל בכל זאת חשוב להשתדל. מדובר בעתיד שלכם, אחרי הכל..."

"שמעת את זה?" מארק אמר לג'יימס, ממרפק אותו בהתלהבות. "אפשר להמשיך לשחק קווידיץ'. אני נרשם."

"תעמוד בטור," אמר לו ג'יימס בחיוך קונדסי.

"כן, הוא מתחיל ממש מאחורי," התערב פרד.

"אתם באמת חושבים שיש לכם סיכוי?" אמרה להם רוקסן בפקפוק, זרוקה על כיסאה. "בין ילדי הפלא שיגיעו מחו"ל לבין תולעי הספרים מרייבנקלו והנחשים הערמומיים והנבזיים של סלית'רין, אתם באמת חושבים שתוכלו לנצח?"

"זה לא יעבוד לך, רוקסי. את לא תצליחי לשכנע את כולם לא להגיש מועמדות כדי שאת תהיי היחידה."

רוקסן גלגלה עניים אבל לא הצליחה להכניע חיוך. "היה שווה לנסות, לא?"

נראה שכולם רוצים להיות אותו מתמודד שיזכה בהזדמנות לזכות בזהב ובתהילה, ומי שלא תכנן להירשם נדבק בקדחת הציפייה לקראת הצפייה במשימות. עד סוף השבוע הראשון, כל תלמידי השנה השביעית דיברו כאילו כל אחד מהם כבר נבחר. והתלמידים הצעירים שיתפו פעולה; כבר התחילו להיווצר מחנות שתמכו בתלמידים שונים, כאילו התמיכה תשנה משהו בעיני אותו שופט ניטרלי מסתורי.

באופן אישי, ג'יימס חשב שזה די חמוד שחצי מהתלמידים הצעירים בגריפינדור מתייחסים אליו כמן סוג של גיבור. לעומת זאת, תלמידי סלית'רין שחלפו במסדרון ודיברו ביניהם בהתלהבות על האנס מורגן דחו אותו. הוא קיווה שלשופט הניטרלי יש מספיק מידע אובייקטיבי לגבי בית סלית'רין; אף אחד לא רצה לראות אותו עושה טעות ובוחר נחש לייצג את הוגוורטס.

הוא ניסה לשאול על כך את פרופסור פליטיק, איש זערורי ועתיק במיוחד שלימד לחשים ועמד בראש בית רייבנקלו. אך הוא סירב בתוקף לחשוף אפילו פרט פצפון בנוגע לזהותו של השופט, ונראה קרוע בין עצבנות והתרגשות לקראת הטורניר.

"אתם לא חושבים שזה מוזר שהמורים כל כך עצבניים בגלל הטורניר?" ג'יימס אמר לפרד ורוקסן ביום שלישי בשבוע השני ללימודים, לאחר שפרופסור צ'אנג שברה בטעות לא אופיינית מנורה בזמן שהדגימה להם קסם מגננה ואז שחררה אותם עשרים דקות לפני שהפעמון צלצל. "כלומר, אני מבין שזה מסוכן והכל, אבל עד כדי כך?"

"זה באמת מוזר. זה כמעט מוציא את הכיף מהעניין," השיב פרד בחיוך ממזרי. "אבל רק כמעט."

הם עשו את דרכם אל מגרש הקווידיץ' לקראת הבחינות למחפש החדש. זה היה יום סתווי צלול, וענני נוצה נסחפו בשמיים הכחולים, נצבעים צהוב חיוור לקראת השקיעה. הרוח נשבה רעננה מכיוון היער, מלא ריח אורנים ושרף שהיה ייחודי להוגוורטס.

מעבר למדשאות, שהיו מנוקדות תלמידים שנצלו את הימים החמימים האחרונים לפני החורף כדי להתבטל בקבוצות, ג'יימס הבחין בהאגריד מתרחק בצעד כבד מכיוון הבקתה שלו אל חלקת גן הזיכרון.

מכיוון שג'יימס לא למד טיפול בחיות פלא עדיין לא הזדמן לו לפגוש את האגריד באותה שנה. מחליט שכדאי לו להיות מנומס לחברו הטוב של הוריו, מלבד זאת שמאד חיבב את האגריד, אמר לתיאומים לומר למארק שהוא יאחר בכמה דקות ורץ כדי להדביק את שומר הקרקעות הזקן, שצעדיו היו ענקיים למרות בעיות הברכיים שלו.

הוא עשה את דרכו בין קבוצות התלמידים, וכשלפתע נתקל במישהו ששכב בדשא, קפץ מעליו כדי לא לדרוך עליו.

"הי! זה לא מנומס!"

"סליחה, רוזי," אמר ג'יימס, מחייך תחת מבטה הנוזף של רוז. "מה את עושה כאן לבד?"

רוז משכה בכתפיה ונענע את הספר אותו קראה. ג'יימס קלט את הכותרת: '50 הרגעים ההיסטוריים הקסומים החשובים ביותר במאה ה-20'.

"חשבתי שהספר הזה נועד לתלמידי שנה ראשונה משועממים," הוא הודה בפני בת דודתו.

רוז התיישבה וסגרה את הספר. "גם אני חשבתי ככה. אבל קיוויתי למצוא משהו בנוגע לטורניר הקודם שהתקיים בהוגוורטס."

"אפילו רוז וויזלי נדבקה בקדחת טורניר הקוסמים המשולש!" הכריז ג'יימס בעליזות. תלמידים שישבו במדשאות הסתכלו עליו.

"אתה לא צריך לצעוק את זה," היא החזירה לו וניסתה לבעוט ברגלו. הוא חמק ממנה.

"נו, אז מצאת משהו?"

"כלום. כאילו זה בכלל לא התרחש."

ג'יימס לא השיב. הוא חש שיהיה הרבה יותר טוב עבורו אם אנשים באמת יאמינו שהטורניר הקודם לא התקיים, ולא ידעו את הקשר שהיה לאביו אליו.

"רוצה לבוא איתי לראות את האגריד?" הוא אמר במקום.

רוז נראתה מלאת הקלה שהוא הציע את זה. הוא משך אותה לרגליה והם הלכו ביחד אל גן הזיכרון.

הם מצאו את האגריד עמל על ניקוש עשבים שוטים מארוגות הפרחים שהקיפו את המצבה הלבנה של אלבוס דמבלדור. זה לא היה דבר חריג עבורו; הוא הלך לשם לפחות פעמיים בשבוע כדי לטפל בפרחים ולנקות את המצבות הלבנות, שלעיתים רחוקות היו זקוקות לניקיון.

השמש כבר התחילה לשקוע עד שהם עלו על השביל הסלול שהקיף את הגן. השמיים נצבעו כחול קטיפתי עמוק, ופרחים נסגרו לעת לילה. המצבה המרובעת של אלבוס דמבלדור וקיר השיש נושא השמות שמאחוריו, שבראשו נח בשלווה עוף חול חצוב שצפה במתאבלים בעניים מציאותיות להפליא, בהקו בלובנם באפלוליות המתגברת.

השניים השתתקו ברגע שנכנסו לשטח הגן. תמיד הייתה שם תחושת קדושה מוזרה, שערערה את ג'יימס מעט.

בשקט הזה, ניתן היה לשמוע את האגריד ממלמל. ג'יימס לא הצליח לקלוט את המילים. זה נראה כאילו הוא מדבר עם מישהו שהם לא מסוגלים לראות, שכורע יחד איתו מול המצבה.

רוז, בעלת הטקט מבין שניהם, כחכחה בגרונה. האגריד השתתק והסתכל מעבר לכתפו. הוא לא כעס שהפריעו לו – הוא דווקא נראה מאד שמח לראות אותם. עניו הכהות נצצו מתוך סבך שיערו וזקנו האפורים.

"אתם פה מוצאים זמנים מוזרים לבקר אותי. חבל שלא באתם אלי הביתה, בדיוק אני הכנתי עוגיות חמאת בלוטים."

"למען האמת, אני צריך להיות באימון קווידיץ'. אבל נזכרתי שעוד לא אמרתי לך שלום השנה," אמר ג'יימס, שתמיד השתדל להימנע מהבישולים של האגריד.

"אתה זה נחמד מצידך, ג'יימס," אמר האגריד וקם במאמץ על רגליו, תוך הישענות על המטה שלו, שגולף מענף שלם, עבה מאד. "באיזה שנה אתה עכשיו כבר? שביעית? בחיי, איך שהזמן הוא עובר... עוד מעט אתה תסיים פה ותהיה קוסם גדול, כמו שאבא שלך הוא... ואת, רוזי, כמו אמא שלך, תמיד עם ספר ביד." הענק החווה ברכות אל הספר שרוז חיבקה אל חזה. "מה את קוראת פה?"

"שום דבר מעניין. אני רק מחפשת מידע על טורניר הקוסמים המשולש. אומרים שהטורניר האחרון התקיים כאן לפני עשרים וחמש שנים, אבל אף אחד לא יודע פרטים..."

עיניה של רוז בחנו את האגריד מאחורי משקפיה, והבנה מילאה אותן. נראה שהוא קולט את משמעות מבטה, כי הוא מיהר להעסיק את עצמו בהברקת המצבה של דמבלדור עם מטלית רטובה.

"האגריד... אתה היית כאן בזמן הטורניר הקודם."

"אני... זה... זה היה מזמן פה," הוא תירץ בצורה מאד לא משכנעת.

"טוב, אבל אתה בטח זוכר משהו," אמרה רוז, לא מתרגשת מחוסר הנוחות של האגריד לאור הנושא. דבר פעוט כמו מבוכה מעולם לא עמד בדרכה של רוז לזכות בתשובות.

"אוה... אני פה לא רוצה לדבר על זה..."

רוז פתחה את פיה להתווכח. ג'יימס נכנס לדבריה, "רדי מזה, רוזי. הוא לא רוצה לדבר."

רוז נתנה בג'יימס מבט. "אתה בטח תהיה הראשון להגיש מועמדות לטורניר. אתה לא רוצה לדעת כל מה שאתה יכול על האתגרים שיעמדו בפניך?"

ג'יימס לא ידע מה להשיב. הוא ידע שזה בטח נראה מוזר בעיניה שהוא לא מסתקרן, אבל הוא לא יכול היה לומר לה את האמת...

"ג'יימס," רוז אמרה באיטיות. "מה אתה יודע על זה?"

ג'יימס הזדעזע. איך היא הצליחה להסיק שהוא יודע משהו לפי הבעת פניו בלבד?

"אתם פה צריכים לשאול את ההורים שלכם. הם פה צריכים לספר לכם, לא אני," האגריד אמר בקודרות, מציל את ג'יימס, בעודו גורף מים מאובקים מעל המצבה.

"ההורים שלנו?" חזרה רוז בבלבול. "לפני עשרים וחמש שנה?..." הבנה הפציעה על פניה. "נכון, הם עוד היו תלמידים אז! איך לא חשבתי על זה?"

היא הודתה להאגריד בחופזה והתרחקה משם במהירות, ללא ספק על מנת לכתוב להוריה.

ג'יימס נשאר מאחור בעוד הדמדומים מעמיקים סביב הגן. הפרחים הפיצו ניחוחות משכרים לתוך האוויר המתקרר במהירות. הוא תחב את ידיו בכיסיו והתקרב כדי לקרוא את הכיתוב על המצבה של דמבלדור, למרות שכבר ידע מה כתוב שם. אפילו לפני שהתחיל ללמוד בהוגוורטס הוריו נהגו לקחת אותו, את אחיו ואת טדי לגן הזיכרון בשני למאי בכל שנה, כדי לכבד את זכר הנופלים במלחמה השנייה. שמות שני הוריו של טדי היו בין השמות החקוקים על קיר הזיכרון שהתנשא כעת לפניו.

"רוזי היא ילדה חכמה פה. אולי היא היה עדיף לה להיות קצת פחות חכמה..." אמר לו האגריד. הוא נראה ענקי אפילו יותר בהיעדר האור, מתנשא מעל ג'יימס בעודו מחזיר את המטלית לחגורתו. הוא נאנח. "אתה פה הולך להשתתף בטורניר, ג'יימס?"

"זה מה שאני מתכנן."

"טוב, אתה פה בטח גם תיבחר... אתה פה... רק תיזהר, בסדר? תישאר עם עניים פקוחות פה לכל דבר שהוא לא במקום."

"למה הטורניר כל כך מלחיץ את כולם?" ג'יימס פלט את השאלה שהציקה לו כל השבוע. "האגריד, מה קרה בטורניר הקודם שכולם כל כך מפחדים?"

קולו של האגריד היה נמוך וחנוק כשהשיב, "תלמיד מהוגוורטס הוא מת בטורניר הקודם, ג'יימס. נרצח. הוא שם מול העניים של אבא שלך..." הוא הניח יד עצומה על כתפו של ג'יימס. "אתה פה תשאל אותו על זה, אם אתה רוצה לדעת. אני פה לא רוצה להיזכר בזמנים האלה שם... זמנים אפלים..."

הוא משך באפו בקול רועם, נגע במצבה בחיבה, והתחיל לחזור לכיוון הבקתה שלו.

"תהנה שם באימון, ג'יימס."

"תודה," זרק ג'יימס מעבר לכתפו, מוחו עסוק במשהו אחר לגמרי. הוא הסתכל בקיר הזיכרון, שבהק באפלה כמו עצם חשופה. עוף החול העשוי שיש צפה אחריו ללא לאות מתוך הצללים.

אם קודם לכן נמנע מלדעת על הטורניר הקודם מתוך חוסר רצון לדעת שאביו כבר צלח את המשוחה הזו לפניו, כעת נרתע מכך לאור הידיעה שהטורניר מתקשר איך שהוא לאחד מסודותיו האפלים המרובים של אביו.

למרות היותו גיבור המלחמה המפורסם ביותר ששרד את המלחמה השנייה, אבא של ג'יימס לא הרבה לדבר על התקופה ההיא בחייו. ג'יימס ואחיו לא היו יותר בקיעים בסיפור תבוסתו של אדון האופל מאשר כל ילד אחר בן דורם. אבל מידי פעם, כשהנושא הרפתקאותיו של אביו עם דוד רון ודודה הרמיוני היה עולה, הוא היה שוקע במרה שחורה מוזרה ומסרב בתוקף לדבר על הנושא. זה היה משהו שג'יימס למד לחיות איתו. יותר מזה – הוא הרגיש שאם הסודות האלה טומנים בחובם כל כך הרבה כאב עבור אביו, הוא לא בהכרח משתוקק לדעת אותם.

אותה תחושה ליוותה אותו כעת. למרות סקרנותו הטבעית, משהו בו לא באמת רצה לדעת את סיפורו של אותו נער שנרצח לנגד עניו של אביו לפני יותר מ- 25 שנים.  

הוא הגיע למגרש הקווידיץ' באיחור משמעותי; הלילה כבר ירד עד שנכנס למגרש המואר בעזרת פנסים גדולים וזרק את תרמילו בדשא. אבל לא היו שם נבחנים, רק חברי הקבוצה ולילי, שישבה בין כל התלמידים המבוגרים ממנה על הדשא הלח וחלקה איתם תריסר בקבוקי ברצפת. ברגע שראתה אותו, היא קמה ממקומה ורצה אליו.

"ג'יימס! התקבלתי לנבחרת! אני אהיה מחפשת!" היא קראה וקפצה לזרועותיו.

"זה גדול, לילס," הוא אמר וחיבק אותה בחוזקה. לא היה לו ספק שהיא תתקבל. "שמעי, אני מצטער שהפסדתי את זה..."

אבל לא נראה שאכפת לאחותו שהוא לא צפה בה מביסה את כל המועמדים המבוגרים ממנה.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" מארק שאל אותו בחשדנות.

"האגריד הזמין אותי לתה. לא יכולתי לסרב," הוא שיקר, כי לא רצה לספר לחברו שבילה את השעה האחרונה בעמידה בגן הזיכרון ובהרהור בעברה של משפחתו. כנראה שהוא לא היה מאמין לו בכל מקרה – זו לא הייתה התנהגות אופיינית עבורו. והוא לא התכוון לספר לאף אחד את מה שהאגריד סיפר לו. אם תלמידים אחרים ידעו על התלמיד שנהרג בטורניר הקודם, זה יהיה רק עניין של זמן עד שזה יופיע בעיתונים, ואז אביו יקושר לעניין מייד... לא, זה היה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא