The games begin

תגיבו - אני צריכה לדעת איזה מהפאנפיקים שלי אתם הכי רוצים שאני אמשיך. לא היו תגובות על הפרק הרביעי, ועל הפרק השישי בילדי פלא, למשל, היו כמה תגובות. אני קובעת מה להמשיך על פי התגובות שאני מקבלת על הפרקים. אז אה... שוב, תגיבו...? XD


פרק חמישי



התנשפתי במהירות. סחרחורת תקפה אותי לפתע והחדר נע כבעל חיים המנסה לטרוף אותי בדרך כלשהי, לכלוא אותי בתוכו. זה היה הסיוט הגדול ביותר שלי. המשפחה שלי כלואה - בגללי - ואני חסרת אונים. בלתי אפשרי לשחרר אותם - הם ישארו כלואים כל עוד משחקי הרעב הארורים נמשכים. אבל... זו המשפחה שלי.

לא שלטתי בעצמי כשרצתי לכיוון הנשיא באגרופים שלופים. כיצד הוא מעז לאיים על המשפחה שלי? כיצד הוא מעז להרוג אנשים חפים מפשע? יכולתי לשאת על עצמי את נטל החלטותיי. אך מעתה והלאה גם קרוביי יישאו בנטל הזה.

להפתעתי הרבה קיר שקוף חסם את דרכי אל הנשיא. עוד מהטכנולוגיה הארורה, חשבתי בערפול בעודי מכה את הקיר בתסכול. בני המשפחה שלי הביטו בי בעצבות, כמעט ברחמים. עיניהם אמרו לי: "אנחנו התייאשנו. פשוט תעשי מה שהם רוצים."

אבל לא רציתי לעשות את מה שהקפיטול רוצים. רציתי לרוץ, לקפוץ, לשבור. רציתי להפוך לאפר כל דבר שקיים קשר - גם אם מזערי - עם הקפיטול. הזעם מילא כל תא בגופי, והנשיא חש בכך, למרות שהפחד לא נגלה בפניו. הוא פשוט חייך, חיוך שנועד להציג בפניי את האפשרויות. "אנחנו יותר חזקים ממך," היה המסר שהוא ניסה להעביר אליי, "מספיק עם המשחקים הללו."

התנשפתי נשימות רדודות, מלאות תסכול וחמת זעם. אם הייתי יכולה לצרוח - הייתי צורחת. אם רק הייתי יכולה לדבר משפטים שלמים שוב, או לפחות בזה הרגע. אך כל מה שהייתי יכולה לעשות היה לביט בנשיא בתיעוב - דבר שלמרבה תסכולי רק השביע את רצונו.

"ועכשיו, כשהגענו להסכמה ואת מודעת לרוב הגורמים בעניים," אמר בחלקלקות, "זכרי שהזמן שלך להתאמן מוגבל." רמיזה ניכרה בדבריו; הוא רמז לה לצאת משם. ללכת. וכמובן, לשתוק.

יצאתי מהחדר. הבושה עקצצה בעורי - הנה אני, היחידה מבין המשפחה שלא כלואה תחת סורג ובריח, נהיית כל כך חסרת אונים. יענו אותם כדי ליצור בי נחישות ויציגו את העינויים בתלת מימד רק כדי שאנסה לנוע מהדברים להתרחש ואגלה וידיי עוברות דרך ההולוגרמה. יכולתי כבר לדמיין את התסכול שארגיש, את הסכין שתינעץ בגבי כי לא אשים לב...

הכרחתי את עצמי להשתחרר. מבלי ששמתי לב רגליי נשאו אותי אל המרפסת. התיישבתי שם, על ספסל קטן שניצב בה. הבטתי בנוף שלפניי.

להפתעתי, הוא הרגיע אותי. האנשים שהמשיכו בשיגרה ברחובות הקפיטול, החיוכים שניבטו מכל מקום והאנשים שכל הזמן חייכו והצביעו על בניין האימונים. בהתחלה חשבתי שהם עושים זאת כי הם ראו אותי, אבל אז הבנתי עד כמה אני קטנה ביחס למבנה הגדול. בלתי ניתן להבחין בי - ועל זה כנראה הסתמכו אדריכלי הקפיטול כשבנו את הבניין. אך שמחתי על הפרטיות.

אך גם זו לא נמשכה זמן רב. לאחר כמה דקות הבחנתי בדמות העומדת בצללי המרפסת, סוקרת אותי בעניין. הסתובבתי אליה במעט חשש ופרנואידיות שרכשתי עקב השתתפותי במרד. הדמות לא זזה. חרדה מילאה אותי כשלחשתי: "מי שם?"

"לא רציתי להבהיל אותך," חיוך נראה מבין הצללים, ודמות מוכרת מאוד יצאה משם, "למרות שהפתגם שרציתי להשתמש בו היה 'חשבתי שתיבהלתי עד מוות', אבל החלטתי שהוא לא מתאים."

"וטוב שכך." הפטרתי, סוקרת אותו. הוא השתנה מבפעם האחרונה בה נפגשנו. משהו בו מעט התבגר - נהיה רשמי יותר. חיוכו נהיה פחות שטותי ויותר ערמומי, דבר שלא מצא חן בעיניי כל כך. אך האש בעיניו נותרה אותה האש, וזה היה הדבר שתמיד הכירו אותו בעזרתו.

"את משתתפת בתוכנית המנצח של הקפיטול." העיר. זו הייתה אמורה להיות שאלה - הרי מי ידע אותו בהחלטותיי? - אך הוא קבע אותה כעובדה. הרי ברור שאבחר בהצעות כאלה נוראיות, נכון?

אך רק הנהנתי והוספתי, "לא חשבתי שמיניתי אותך ליועץ שלי, קלאק."

"ואני לא חשבתי שאי פעם אמצע את הדוברת שלי צרודה," העיר. שמתי לב עד כמה נזהר שלא לנקוב בהשתתפותי במרד, אך הבהיר לי טוב מאוד עד כמה פשוט יהיה לעמוד ולצעוק: "היידי השתתפה במרד!" מאזינים לנו בכל מקום.

עיוויתי את פניי ואמרתי לו, מנסה להסב את הנושא: "וממתי אתה נמצא כאן?"

"עוד לפנייך," אמר ומשך בכתפיו, "הרי את יודעת שלא היית הילדה הראשונה שהם רצו לבחור. לעומתי הרי את כאין ואפס." ידעתי למה הוא מתכוון. הוא זכה להכשרה קרבית מלאה מטעם המרד, אני זכיתי לקורס קצר. הוא שירת בפלוגות הלוחמות.

"אל תנשא, קלאק," הזהרתי אותו, "יכול להיות שאני הרבה יותר טובה ממך." כמובן, אמרתי זאת כדי לטשטש את בסיס השיחה. אך לא יכולתי שלא להרגיש במבטו החודר.

"את לעולם לא תהיי טובה יותר ממני," אמר בחלקלקות שהזכירה לי לרגע קצר אחוד את טון דיבורו של הנשיא, "יש סיבה שבחרו בי על פנייך."

והפעם לא הוא לא התכוון לקפיטול. הוא התכוון אל המפקד שלנו, המאמן.

זכרתי זאת בבהירות. ישבתי בתוך המחסן החלוד, בין כמה נערים נוספים שהגיעו על מנת לנסות ולהתקבל אל הפלוגה הקרבית של המרד ממחוז שתיים. היינו בערך חמישה עשר, והייתי בטוחה שסיכויי להתקבל טובים מאוד. אחרי הכל, הם היו צריכים את הלוחמים הללו יותר מכל.

כשהדלת נפתחה, זכרתי את האישה ההיא שמזמינה אותנו אחד אחד פנימה. הבנתי מיד שהסדר נקבע על פי האותיות הראשונות של שמות המשפחה, כמו בכיתה. כעסתי על כך ששם המשפחה שלי מתחיל באות אחרונה, ומצאתי את עצמי מתרגזת על דברים שהתרגזתי עליהם גם כשהייתי קטנה, בתחילת היסודי. מקום מה זה שימח אותי, והעסיק אותי עד שקראו בשמי.

כשנכנסתי לחדר, האדם שישב בפנים חייך אליי. היו בתוך החדר שני אנשים - דמות צנומה וגבר חסון שישב לשולחן משרדי קטן שבטח הגניבו מאחת הבתים הסמוכים. סקרתי אותם. הגבר לבש חליפת קפיטול מחוייטת שתהיתי לאחר מכן רבות מהיכן השיג אותה. עיניו הכחולות וקפואות סרקו אותי וכמו טוו על דופי דוק מעביר צמרמורת של קרח. לא התחברתי אליו כל כך.

מולו עמד אותו הנער, שליווה אותי עוד שנים לאחר מכן. הרזון שלו נראה בולט בו במיוחד גם כשלבש את החולצות הפשוטות ביותר. עצמות לחייו הגבוהות ושיערו הבהיר הקצוץ שיוו לו מראה של נסיך, אך העובדה שנראה כל כך כחוש הפכה את הנסיך שהיה לקדוש מעונה. עיניו החומות סרקו אותה בשעשוע. "אותה הבאתי להתמודד מולי, המאמן?"

הבנתי מיד שהאדם שעומד מולי עומד לאמן את הפלוגה, ושהנער שמולי מתייחס אליו בכבוד חנפני להפליא. החלטתי לנהוג כך גם. "אני בטוחה שאוכל לספק אתכם בכישוריי," אמרתי, בטוחה בכך במעט. אחרי הכל, כבר עברתי את הקורס בתקופה ההיא.

"בקשר לשאלתך," הסביר המאמן, "היא זו שהגיעה לאחר שמך ברשימה," ואז הוסיף: "ועבורך... מיד ונראה. אז אתם... טד קלאק והיידי קלוייט?"

הנהנו, והוא סימן לנו להתחיל. קודם כל, התגוששות. הוא ניצח. לאחר מכן חבטות. הוא ניצח גם בכך. שימוש בסכין. בכך, תודה לאל, ניצחתי אותו כששיספתי רובוט אימונים בקלות. הוא היה טוב יותר ממני ביריות, אבל אני כיוונתי את קנה האקדח מדוייק יותר. פשוט לא הצלחתי להפעיל מספיק כוח על מנת ללחוץ על ההדק.

כמובן, הם בחרו את קלאק. כשהם זיהו את כישרון ההבעה שלי הפכתי לנואמת המרד, אבל מאז ומתמיד בער בי החזון ללחום עבור העם. עבור פאנם. במקום סתם לשבת ולקשקש על המנעים שהסתירו תושבי הקפיטול. כי מה זה משנה? אם היו להם מניעים או לא היו, זו התוצאה. ואפשר להשיג אותה רק באמצעות מלחמה.

בבת אחת חזרתי אל המרפסת, מביטה בעיני טד שבחן אותי בהרהור. חוסר הנימוס שלו, והעובדה שבסתר ליבי גינאתי אותי כי לקח לי את הדבר שרציתי כל כך, דחף אותי לקרוא בחוצפה: "מה אתה רוצה?"

"אני רוצה להבין אם את עדיין איתי," אמר. מזווית מבט אחרת היינו נשמעים כמו זוג מאוהב. או זוג שהיה מאוהב פעם. אך הוא התכוון להשתתפותי במרד.

"הם כלאו את המשפחה שלי," נזהרתי במילותיי, אך קולי רעד, "יש לי ברירה?"

"תהיי חייבת להרוג." אמר, מסתיר כל כיוון אפשרי. אך משהו בנימת קולו הזהירה אותי: "אני עדיין מסוגל לספר עלייך. זה ייקח רק כמה שניות, ואת תמותי. תיזהרי ממני."

הבטתי בו במעט כעס, "ערב טוב גם לך, קלאק," לחשתי בארסיות, "אני מקווה שתהיה מעט יותר אופטימי בעתיד. דווקא אתה חזק מאוד."

וזה היה נכון. שריריו התפתחו במהלך האימונים והרזון שלו פחות בלט, והוא נראה מוצק מאוד. כשנעמד הוא ההגיע למלוא גובהו, וכך נראה מאיים אפילו יותר. "ערב טוב, היידי," אמר, מחייך חיוך שלא אהבתי כלל כשהבטתי בו. "ואני מקווה שיום אחד עוד תקראי לי `טד`."

לא הקשבתי לדבריו. רק הבטתי בו, וקיוויתי במעמקי ראשי שלא כל המתמודדים יהיו דומים לו.

הפרק הקודם		הפרק הבא