רק אהבה

אז אחרי...וואו, אחרי כל כך הרבה זמן. החלטתי להמשיך את הפאנפיק. אני לא יודעת למה הפסקתי, הייתה לי תקופה די עמוסה והפאנפיק לא ממש היה בראש שלי. אבל אני פה כדי לסיים אותו:) עבר הרבה זמן ואני חושבת שהרמה של הכתיבה שלי השתפרה, ואני מקווה שגם הרמה של הפאנפיק בהתאם :) אז סליחה על ההמתנה הכל כך ארוכה...תהנו!

עמדתי מול הראי והסתובבתי שוב ושוב. לראות איך אני נראית בפרופיל, איך אני נראית מאחור והאם כדאי שהשיער יהיה מאחורה או מקדימה.

זה היה ערב הנשף.

לאחר הסתובבות ארוכה הרבה יותר מדי עם האבות שלי ואדמונד בקניון, שכללה צעקות, מכות, בכי וכמה התקפים פסיכופטיים קצרים- מצאתי את השמלה המושלמת.

היא הייתה בגוון צהוב בהיר ונפלה כמו מפל על גופי.

אבא החליק את שיערי ושזר בו פרחים זהובים וזעירים ואב איפר אותי בעדינות.

"את נראית בסדר." אמר אדמונד, וכשדבר כזה יוצא מהפה שלו, הוא בעצם אומר שאני הילדה היפה ביותר בעולם.

"מתי פיבי אמורה לבוא לאסוף אותך?" שאל אותי אב בעודנו יושבים ביחד בסלון, מחכים.

"כל רגע." אמרתי ובדיוק אז נשמעה דפיקה על הדלת.

"אני אפתח!" הכריז אדמונד ורץ לפתוח את הדלת.

פיבי נכנסה בהיסוס פנימה. היא לבשה שמלה ורודה עם מחשוף מכובד, ותלתליה הבלונדיניים היו אסופים בפקעת מבולגנת על ראשה.

"את יפהייפיה." אמרתי והיא שלחה אליי חיוך זוהר.

"תסתכלי עלייך." היא אמרה והסמיקה.

"אתן כאלו מתוקות!" קראו אבא ואב.

אחרי שאבא ואב דאגו לצלם אותנו מכל זווית אפשרית, יצאנו שתינו מהבית, יד ביד.

כשהגענו לאולם הספורט, ששימש כאולם הנשף הדי עלוב של בית הספר שלנו, הרחבה הייתה מלאה בזוגות רוקדים.

מוזיקה חזקה נשמעה מכל הרמקולים, שמלות התעופפו כשבנות זוג סיחררו אחת את השנייה באוויר ובנים הביאו אחד לשני שתייה.

"ליה!!!" שמעתי צווחה מאחוריי.

ג'ייסון רץ לעברי, תלתליו היו מרוסנים בג'ל והוא לבש חליפה שגרמה לו להיראות קצת מטופש.

"את מ-ה-מ-מ-ת-!" הוא קרא ועטף אותי בחיבוק.

"אוי, ג'ייסון, אתה הורס! עם מי הגעת?" שאלתי אותו.

"את רואה את הברונטי הגבוה שם, עם הגומות והחיוך המתוק?" שאל ג'ייסון והצביע על נער בקצה האולם.

"מת'יו? וואו, ג'ייסון, אנטוני יתפוצץ מקנאה!" אמרתי. מת'יו היה אחד מכובשי הלבבות הגדולים של נערי בית הספר, הוא ניגן בלהקת בנים מצליחה והיה כותב שירי אהבה לבן אחר בן.

"תראי אותו שם, נפוח מעצמו, מחזיק בזאק כמו איזו בובה. אני שמח שלא הלכתי איתו." הוא אמר ואני הבחנתי בפעם הראשונה בזאק.

"הו, אני אלך להגיד לו שלום. אתה..לא כועס עליו, נכון?" שאלתי בהיסוס.

"על זאק? ממש לא, דווקא מרחם עליו. תראי את מי תפסתי, והוא תקוע עם השחצן האיום הזה.." הוא גלגל את עיניו.

"טוב, אני חוזר לדייט שלי! רק אל תזניחי את פיבי, אני יודע שאת טובה בזה!" הוא קרץ והתרוצץ לו משם.

הפניתי את מבטי אל פיבי. היא שוחחה עם כמה בנות. יופי, שתתעסק בענייניה.

הלכתי בנחישות לעבר זאק, שעמד משועמם בזמן שאנטוני דיבר עם כמה בנים.

"היי." אמרתי בביישנות כשעמדתי מספיק קרוב אליו.

הוא הבחין בי לראשונה וראיתי את ההפתעה על פניו. הוא סרק את דמותי מקצה הראש ועד לכפות הרגליים.

"ליה! תראי אותך.." הוא אמר ואני חייכתי ועטפתי אותו בחיוך גדול.

"נו, איך זה להסתובב עם אנטוני המפורסם?" שאלתי אותו. הוא צחק במרירות.

"הוא טיפש כמו נעל. משעמם ולא מפסיק לדבר עם עצמו. באמת עשיתי לג'ייסון טובה." אמר.

"כן, גם ג'ייסון חושב ככה."

"אבל תראי אותך, את מדהימה!" אמר זאק ומצאתי את עצמי מסמיקה בלי לחשוב.

בדיוק אז התחיל שיר עם קצב רומנטי להתנגן, ופיבי מיהרה אליי.

"ליה! לאן נעלמת לי? בואי נרקוד." היא אמרה בהתלהבות.

"הו, למען האמת יש לי קצת בחילה. אני חושבת שאשאר לשבת." שיקרתי בלי למצמצץ.

"הו, אז..אני אשב לידך.."

"לא,לא! אני לא רוצה שתפספסי את כל הכיף בגללי. לכי לרקוד, תהני!"

"בלעדייך? זה לא שווה את זה!" היא התרעמה.

"היי פיבי, האמת שמתחילת הערב ליה מרגישה ממש רע. אני חושב שאני אקח אותה לנשום אוויר בחוץ והיא תחזור רעננה יותר, ותוכלי לרקוד איתה ולא לפספס את הכיף." אמר זאק.

פיבי הביטה בו לרגע ואז משכה בכתפיה והסכימה.

"טוב, אנחנו חייבים לצאת." אמר זאק בחצי חיוך.

"רשע שכמוך!" צחקתי ושנינו יצאנו.

בחוץ הרוח נשבה בחוזקה והמדשאה הגדולה שמחוץ לאולם הספורט הייתה ריקה מאנשים. כולם היו באולם החמים, רוקדים.

"בטח אנטוני מחפש אותך." אמרתי.

"נראה לך? בטח כבר מצא לו בנים להתעסק איתם, המופקר הזה.." מלמל זאק.

"היי אתה יודע כמה בנים רוצים אותך? אתה לא צריך להתעסק בכלל עם האנטוני הזה. תמצא מישהו ששווה אותך." אמרתי לו.

"כן..טוב..את יודעת שמצאתי את המישהו הזה." הוא אמר בשקט.

"נו, מי זה? למה לא הלכת איתו לנשף?" שאלתי. הוא היישיר אליו מבט, עיניו הכחולות נעוצות בי.

"בואי נפסיק עם העמדת הפנים הזאת. אין לי כוח אליה יותר." הוא אמר.

"על מה אתה מדבר?" גמגמתי.

"על המשחק הזה, ששנינו משחקים. בואי נפסיק, אוקיי? בשביל להיות ישרים עם עצמנו."

"זאק, בכנות אין לי מושג על מה אתה מדבר."

"אני...אוך, אני לא יכול איתך!" הוא קרא והתיישב על הדשא.

התיישבתי לצידו.

"תסביר לי." אמרתי.

"מאז שהכרתי אותך. זה היה שונה. המבטים,הנגיעות..אני לא יודע. בהתחלה חשבתי שאני מתחרפן. אבל אני יודע שזה לא רק בראש שלי. בבקשה, תגידי לי שזה לא רק בראש שלי."

"זאק.."

"לא. אני מבין. דיברנו על זה מספיק פעמים.האבות שלך שונאים אנשים כאלו. כל הבצפר הזה שונא אנשים כאלו.זה פסיכי, זה נגד הטבע, זה חולני, אבל-"

לא יכולתי לסבול את זה. את המבט המיוסר על הפנים שלו. את המילים הנוראיות שיצאו מהפה שלו, מילים שכל כך הרבה פעמים עברו בראשי.

נזכרתי בכל הפעמים שהבטי במראה ושנאתי את עצמי. שנאתי שנולדתי ככה, נגד הטבע. אבל כשהבטתי בזאק, לא יכולתי להרגיש רגש פחות טבעי מזה.

"לא." אמרתי. תפסתי בראשו והצמדתי את השפתיים שלו אליי.

לרגע הרגשתי את הנשימה שלו נעתקת בעוד השפתיים שלו קפאו במקומן. ואז שפתיו התחילו לנוע, לנשק ברעבתנות את שפתיי, והיד שלו החליקה על השיער שלי, מלטפת אותו.

התנתקתי ממנו בבת אחת.

"אני חייבת לחזור הביתה." אמרתי וקמתי משם באחת.

"אבל-.."

אבל כבר רצתי משם. העקבים שלי מתקתקים על הדשא וטיפות קטנות של גשם מתחילות לנפול עליי. שמעתי מאחורה את זאק צועק.

"ליה!"

הפרק הקודם		הפרק הבא