טרייסי דמבלדור

לא הגבתם כל השבוע וזה ממש העציב אותי. אפילו לא תגובה אחת.

לכן עשיתי פרק קצר לא כמו שתיכננתי. 

רוצים פרקים ? בבקשה תגיבו, שאני אדע שאני לא כותבת למגירה אלא באמת מפרסמת פאנפיק !!

שבת שלום יקרים שלי !

................................................................................

טרייסי התעוררה כשמרי ניערה אותה במהירות. " טרייסי  קומי ! השיעור של מקונגול מתחיל עוד כמה רגעים !" 

טרייסי פקחה את עיניה והביטה במרי, אחת מהתאומות שגרו איתה בחדר. טרייסי קמה במהירות מהמיטה והביטה במראה הגדולה שהייתה תלויה בחדר, הבבואה שהשתקפה לה הייתה נראית לא טוב, עייפה ופרועת שיער.

טרייסי נזכרה איך אתמול בלילה היא הצליחה להירדם רק בסביבות שלש לפנות בוקר. היא התפשטה במהירות, לבשה את המדים ברישול, אספה את השיער וירדה למטה לא לפני שהיא לקחה את התיק שלה.

היא הגיעה לשיעור באיחור של שתי דקות ונאלצה לספוג נזיפה מהפרופסור לפני שהיא התיישבה במקום ריק בסוף הכיתה.

" האם אני צריכה לחזור על שאלתי בפעם השנייה העלמה דמבלדור ?" טרייסי שמעה את קולה הנוקשה של מקונגול שנעצה בה מבט.

" אה ? מה ?" טרייסי שאלה בהפתעה, היא חלמה בהקיץ.

" שאלתי מה הוא החומר הקל ביותר לשינוי צורה ?" 

" לא יודעת פרופסור." 

" חמש נקודות יורדות מגריפינדור. כפי שאמרתי רק לפני דקותיים החומר הפשוט ביותר בתחום שינויי הצורה הוא כמובן העץ."

" ככול שחתיכת העץ דקה יותר כך פשוט יותר לשנות את צורתה. כך לדוגמה פשוט מאוד לשנות את צורתו של דף נייר......" השיעור המשיך וטרייסי ניסתה להתאמץ יותר להקשיב למקרה שהפרופסור תתקיל אותה שוב אבל היא הרגישה עייפות והראש כאב לה. היא לא הפסיקה לחשוב מה לעזאזל היא עשתה לבנים שהם התנהגו אליה בגועל. 

" העלמה דמבלדור." הפרופסור פנתה אליה בזמן שהיא אספה את הספרים והדפים שלה חזרה לתיק בסוף השיעור.

"מה, פרופסור ?" טרייסי נאנחה בליבה.

" קרה משהו ? אני לא רגילה שאת מופיעה בכיתתי במצב הזה."

" איזה מצב, פרופסור ?,

" מרחפת, מבולגנת, עיניים עצובות."

" אני בסדר פרופסור, אולי קצת חולה ." טרייסי השיבה.

" אם כך כדאי שתלכי למאדאם סופייה."

" אני נראה לי אהיה בסדר, אני פשוט אלך לנוח." 

" לא. אני מתעקשת שתלכי למרפאה. בואי, אני אלווה אותך." מקנגול אמרה ולטרייסי לא נותר ברירה אלא ללכת יחד איתה.

" אז זאת הנסיכה הקטנה של פרופסור דמבלדור." מאדאם סופייה פתחה בדיבור כשהן נכנסו אל המרפאה.

"איזה ילדה מהמהמת.. איזה עיניים מדהימות, באמת נסיכה." המשיכה האחות.

"היא קצת חולה, אני בטוחה שתטפלי בה כראוי." פרופסור מקונגול אמרה ונעלמה מהחדר.

מאדאם סופייה הוראתה לטרייסי לשכב על מיטה פנויה , לאחר מכן היא הביאה לה כוס עם משקה שלטענתה היה " משקה לחיזוק הגוף." טרייסי שתתה את כולו וניסתה להשקיט את קולות הגועל שלה ממנו.

" עכשיו תשכבי לישון ואת תרגשי כמו חדשה." סופייה אמרה לה ונעלמה.

אחר הצהריים טרייסי התעוררה, היא הרגישה יותר טוב, העייפות עברה והיא ניגשה למדף הספרים במרפאה ולקחתה לה ספר לקרוא. טרייסי נשכבה על המיטה וקראה בספר עד שיגיע הערב והיא תוכל לקבל את השחרור.

דלת המרפאה נפתחה וארבעת הבנים נכנסו פנימה לכיוונה. טרייסי הרימה את מבטה אליהם וסגרה את הספר. היא לא ידעה מה לחוש, בשביל מה הם באו ?

" שמענו ממרי שאת במרפאה, חולה." אמר ג'יימס.

" אני לא ממש חולה. אני חושבת שאני אשתחרר מפה עוד שעה בבדיקה של הערב."

" וואלה ? במסדרון לוחשים שאת בין חיים למוות. אבל נראה שאת בסדר אם את קוראת ' הפוליטיקה של הגובלינים בימי הביניים המאוחרים' " סיריוס אמר והבנים התגלגלו מצחוק.

" אז מה קיבלת את כל הפינוק הזה בגלל כאבון קטן ? גם אני רוצה להיות הנכד של הזקן." ג'יימס אמר בחיוך.

" לא יודעת. פרופסור מקונגול הייתה כל כך להוטה להביא אותי לפה." טרייסי אמרה במשיכת כתפיים. הם נמנעים מלשוחח על העניין.

"בטח. זה ידוע שהיא מאוהבת נואשות בדמבלדור. היא רצתה להרשים אותו." פיטר אמר והבנים צחקו שוב.

השתרר שקט, טרייסי רצתה לצעוק ולשאול אותם למה הם ככה מתנהגים בה ? שיגידו מה הם רוצים, רגע אחד הם מפטפטים איתה בחביבות, צוחקים, ברגע אחר הם מסתירים ממנה דברים וצועקים עליה ואז שוב כאילו כלום.

" הבאנו לך שוקולד.. הוא בטעם.. ." רמוס אמר 

" לא ! די כבר אתכם ! אתם לא יכולים להתנהג אלי כרגיל.. אנחנו חברים או לא ?" טרייסי שאלה בקול חזק, קצת יותר חזק ממה שהיא רצתה.

" בטח שאנחנו חברים." סיריוס ענה במהירות וטרייסי הרגישה את ליבה מפרפר. 

"אז תספרו לי מה קורה, למה אתם שרוטים בכל הגוף ? מה זה השיקוי הזה ? לאן נעלמתם אתמול בלילה ?" 

"אנחנו לא יכולים..." ג'יימס אמר בקול מתנצל.

" אז תעזבו אותי בשקט. אם אתם לא סומכים עלי כנראה שאתם לא מחשיבים אותי כחברה שלכם." היא אמרה בקול חנוק, היא ניסתה בכל כוחה לא לפרוץ בבכי.

" טרייס, בחייך, לכל אחד יש סודות." סיריוס אמר והחזיק בידה.

" תעזוב אותי." היא אמרה ונערה את ידה מידו ומיהרה להסיט את עיניה מעיניו שחדרו אליה. 

רמוס הסתובב והתחיל לרוץ לכיוון הדלת. " תבדקו מה איתו , בסדר ?" סיריוס אמר ופיטר וג'יימס נעלמו גם הם מהמרפאה.

" זה סוד ממש גדול של רמוס. אם הוא ירצה הוא יספר לך. אבל העניין הזה לא אמור להפריע לחברות שלנו." סיריוס אמר. שלנו ? שלי ושלו או שלי ושל לכולם, למה בדיוק הוא התכוון ? אבל איך שהוא התנהג אליה אתמול.. 

" אתה צעקת עלי אתמול." טרייסי אמרה וכמה דמעות החלו לזלוג במורד לחייה.

" אני ממש ממש מצטער יפה שלי." סיריוס אמר וליבה של טרייסי התמוגג.

" הייתי עייף ורעב ופצוע." הוא המשיך ומשך את טרייסי אליו וחיבק אותה. טרייסי עצמה את עיניה.

סיריוס ליטף את שערה במשך כמה דקות עד שפתאום הוא הפסיק, טרייסי הרימה את מבטה וראתה את סבא בליווי מקונגול ומאדאם סופייה.

" פרופסור מקונגול הודיעה לי שאת נמצאת פה." אמר דמבלדור ופרופסור מקונגול שעמדה לימינו חייכה בעונג. היא באמת דלוקה על סבא ? יאכס. 

" אבל נראה שהכל כאן בסדר, נשאיר למאדאם סופייה לבצע את הבידוק ולשחרר אותך. האדון בלק אנא הצטרף אלינו ביציאה מכאן." סבא המשיך.

טרייסי הסמיקה והביטה בסדין של המיטה כשסיריוס קם והלך יחד עם סבא ומקונגול אל היציאה.

מאדאם סופייה בדקה את טרייסי במהירות וקבעה שהיא יכולה להשתחרר מהמרפאה.

" רק תיזהרי מהבחור הזה, הוא לא מתאים לך, הוא שובר לכולן את הלב." 

הפרק הקודם		הפרק הבא