כוכב השחר

תודה רבה לכל מי שהגיב ^^

השם של הפרק הזה הוא שם השיר שמופיע בפרק:  http://www.youtube.com/watch?v=JOF0i4I8EcA

פרק 4

אל תדבר עם זרים

במקרה או שלא במקרה, עם רדת החשכה ליליאנה מצאה את עצמה בעיר בה התקיים פסטיבל וואנדרלסט. היא מצאה את המקום בקלות רבה; הוא היה מקור גדול ופועם של רעש שעשרות צעירים ובני נוער מכל רחבי העיר זרמו אליו.

היא הגיעה אל מגרש אפר ששימש כמגרש חנייה ותמרנה את האופנוע של בן בין מכוניות חונות וקבוצות קטנות של אנשים שהלכו לכיוון שער הכניסה לאירוע, שהיה מקושט כולו אורות צבעוניים מנצנצים. היא החנתה את האופנוע, השאירה את הקסדה והכפפות מאחור, והצטרפה אל ההמון.

היא הרגישה שייכת ובו בזמן מאד חריגה בין האנשים. היא מעולם לא הייתה מוקפת כל כך הרבה מוגלגים בו זמנית. אבל למרות זאת היה במצב משהו שגרם לה להרגיש הזדהות גדולה עם האנשים סביבה, כאילו כלל לא הייתה מכשפה אלא מוגלגית.

אבל לכל מקרה שלא יהיה, שרביטה היה טמון בכיס המעיל שלה.

היא עברה מתחת לשער המנצנץ ומייד הותקפה מערבולת של צבעים; מנורות צבעוניות האירו את כל המתחם, שהיה מגרש גדול מנוקד גדילי דשא, ומסביב היו פזורים דוכנים וביתנים צבועים בצבעים צעקניים עליהם היו תלויים שלטים ססגוניים. מוזיקה של להקה חיה התנגנה בווליום גבוה, בולעת את הקולות האנושיים שהציפו את ליליאנה.

ככל שהיא העמיקה יותר אל תוך הפסטיבל כך היא התחילה לשים לב לדברים מוזרים סביבה. היו שם הרבה אנשים שהיו לבושים בצורה שמאד לא הולמת מוגלגים; נשים בחצאיות מנצנצות וכנפיים עשויות בד, גברים ונשים בחליפות ושמלות שחורות שפניהם היו צבועות בגוון חיוור וחיוכיהם היו מקושטים בניבים מזויפים ואנשים שעטו פאות בצבעים לא טבעיים או נשאו חרבות צעצוע ענקיות.

היה שם אפילו בחור אחד שלבש מה שכנראה היה אמור להיות חיקוי של גלימת קוסמים אותנטית, בצירוף מצנפת גדולה ומקל עץ שגולף בצורת שרביט. כשליליאנה חלפה על פניו היא לא יכולה הייתה שלא לנעוץ מבטים, והוא בתגובה קרץ לה בצורה ידידותית, כשם שהוא רגיל למבטים כאלה. אבל הוא לא ידע שהתגובה של ליליאנה לא נבעה מהעובדה שהיה לבוש כקוסם, אלא מכמה דווקא התלבושת הזו הדגישה את המוגלגיות שלו.

לאיזה מן מקום היא הגיעה? בשלב מסוים נתקלה בשלוש נשים שהיו מחופשות למכשפות ירוקות עור עומדות בתור לדוכן של מגדת עתידות ססגונית, ואז היא התחילה לשקול לשוב על עקבותיה. היא תמיד ידעה שמוגלגים הם מוזרים – מגוחכים, אפילו – אבל להעמיד פנים שהם קוסמים ויצורי פלא, ועוד בתקופה כזו מתוחה ומסוכנת? זה היה מוגזם.

הוא הסתובבה לאחור כדי לחזור אל האופנוע ונתקלה באדם.

"הי," הוא אמר לה, מעט חסר נשימה, כאילו רץ כדי להשיג אותה. הוא החליף את מעיל האופנוענים בז'קט וחולצת טי אדומה, ועל פניו היה נסוך חיוך קצת דבילי. "הגעת."

"הגעתי," ליליאנה אישרה, מגיעה להחלטה שלא יזיק אם תישאר עוד קצת.

"את רעבה? צמאה? אנחנו יכולים – "

"בטח. זה נשמע טוב."

הוא הוביל אותה עמוק יותר לתוך הפסטיבל, שם המוזיקה נשמעה חזק יותר, מהדהדת באדמה בתוויה הנמוכים. ליליאנה הרגישה שאדם מחפש נואשות אחר נושא שיחה, דבר שהפך את הסיטואציה למעט מביכה.

בקרבת הבמה ההמון היה צפוף יותר. אדם הוביל את ליליאנה לכיוון דוכן ארוך שבירכתיו ניצבו תריסר חביות גדולות. הוא אמר משהו לאיש שבדלפק – נראה שהם מכירים אחד את השני – והוא הגיש להם שתי כוסות גדולות מלאות משקה חום- זהוב מכוסה קצף סמיך.

"לחיים." אדם הקיש בין הכוסות שלהם ושתה. ליליאנה לגמה מהמשקה והייתה צריכה לעצור את פנייה מלהתעוות. המרקם שלו היה דומה לזה של ברצפת, אבל בניגוד לברצפת הוא היה מר מאד.

היא לקחה עוד לגימה כדי לא להיראות חשודה, וגילתה שהיא מסוגלת להתרגל לטעם.

"אז ספרי לי על עצמך," אדם אמר לה בניסיון מעט נבוך לפתח שיחה.

"אין הרבה מה לספר," ליליאנה השיבה בצניעות.

"אני בטוח שיש," אדם התעקש. "איפה את עובדת? את לומדת?"

'אני עוזרת לאבא שלי לנהל מסדר של קוסמים ששם לו למטרה לעצור את הרודנות של חסרי קסם כמוך – בלי להעליב – כלפי קוסמים ומכשפות חפים מפשע. אימא שלי רוצה שאני אעבור לגור איתה, ועכשיו גם כולם רוצים שאני אהיה ראש המסדר, כי אבא שלי שקוע בתרדמת מכושפת שאף אחד לא יודע להסביר. אה, וציינתי שאחי בדיוק ברח מהכלא?'

"אני... נמצאת בין מסגרות כרגע," ליליאנה השיבה בקצרה.

אדם חייך בהבנה ולגם מהמשקה שלו, אבל היא ידעה שהוא לא יוותר לה בקלות. "נערה של מסתורין. אני מקבל את זה."

"מה איתך?"

"אין הרבה מה לספר," הוא השיב לה באותו מטבע. היא נתנה לו מבט והוא צחקק. "בסדר, בסדר... אז אני גר כאן בעיר עם כמה שותפים. ההורים שלי רוצים שאני אתחיל ללמוד משפטים או מדעי המדינה, אבל אני פחות מתחבר לזה. בינתיים אני מנהל עסק עצמאי קטן."

"עסק של מה?"

"אני יכול לספר לך, אבל אז אני אצטרך להרוג אותך."

ליליאנה בהתה בו בחוסר אמונה. אדם השיב לה מבט רציני אבל כמעט מייד התחיל לצחוק. ליליאנה חשה הקלה וניסתה להעמיד פנים שגם אותה זה משעשע, למרות שלרגע קצר באמת הרגישה מבוהלת.

"היית צריכה לראות את הבעת הפנים שלך... לרגע באמת חשבתי שאת לוקחת אותי ברצינות," אדם צחק. ליליאנה צחקקה צחוק מזויף ולקחה לגימה ארוכה מהמשקה הסמיך.

חבורת צעירים חלפה על פניהם ועצרה לדבר עם אדם, מאפשרת לליליאנה הפוגה קצרה מהשיחה. היא ניצלה את ההזדמנות כדי לצפות בלהקה שעל הבימה, זו ניגנה מוזיקת רוק מוגלגית קצבית. הם היו לא רעים.

הם סיימו לנגן שיר והקהל הריע. הסולן, שהיה בחור צעיר עם שיער בהיר ארוך ואיפור מסביב לעניים, סימן לכולם להיות בשקט לפני שהתחיל לדבר, "השיר הזה מוקדש לכל האחים והאחיות שלנו שנמצאים שם בחוץ, נלחמים על החיים והחופש שלהם. אנחנו נשים סוף לשנאה!"

הקהל הריע בהסכמה. הלהקה התחילה לנגן שיר חדש. ליליאנה עדיין תהתה מה בדיוק הייתה הכוונה מאחורי דבריו מלאי הלהט של הסולן כשאדם נגע בזרועה והסיח את תשומת ליבה.

"הי, רוצה לרקוד?"

היא עדיין הייתה קצת מוטרדת מהנאום של הסולן, אבל מצד שני, מאד התחשק לה לרקוד עם אדם. השיר, שהתחיל שקט, הפך להיות קצבי ומזמין. היא הנהנה ואפשרה לו להוביל אותה אל לב רחבת הריקודים.

היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה נהנתה כל כך לרקוד, או נהנתה כל כך באופן כללי. זה היה משחרר מאד, לדעת שאף אחד במקום הזה לא מכיר אותה. שאף אחד לא יודע שהיא הבת של ג'יימס פוטר, ולכן היא לא חייבת להתנהג בהתאם; היא יכולה להיות סתם עוד מוגלגית עם אופנוע שיכולה ללכת לרקוד עם בחור שהכירה רק כמה שעות לפני כן.

ככל שהייתה בקרבתו יותר, כך היא הפנימה יותר את העובדה שאדם למעשה מאד מוצא חן בעיניה. היה בו משהו מעט ילדותי ובו בזמן אינטליגנטי מאד. הוא היה מהנה וגם מעניין. והיא הרגישה שהוא לא מסוגל להוריד ממנה את העניים שלו, אפילו כשבנות יפות יותר רקדו סביבם – וזה גרם לה להרגיש מיוחדת. כאילו למרות שהם בקושי מכירים, נוצר ביניהם איזה חיבור עמוק ולא ברור.

לאחר כמה שירים הלהקה יצאה להפסקה. אוזניה של ליליאנה צלצלו בהעדר המוזיקה, וקולות האנשים סביבה נשמעו חלושים וחיוורים לעומת העוצמה חסרת הפשרות של המוזיקה. מוגלגים ללא ספק ידעו לעשות רעש.

היא ואדם התרחקו מהבימה אל אזור שקט יותר, שם הם התיישבו על תלולית דשא צנועה שעונים על צידו האחורי של אחד מביתני העץ. ליליאנה הסיטה את השערות שדבקו לפניה המיוזעות ואפשרה לאוויר הלילה הקר לצנן אותן.

פתאום היא גילתה שאדם מסתכל עליה. באותו הרגע הוא מיהר להסיט את מבטו.

"מה?" היא ביקשה לדעת.

"כלום," הוא השיב במבוכה. פניו היו סמוקות, אבל אי אפשר היה לדעת האם זה בגללה או בגלל החום על רחבת הריקודים.

"תאמר לי."

"זה שום דבר. את תחשבי שאני דביל," הוא פטר אותה בצחקוק נבוך.

ליליאנה משכה בכתפיה, לא לוחצת. במקום מסוים היא רצתה להשאיר את התשובה הזו לדמיון שלה.

"למה הסולן שלהם התכוון שהוא דיבר עם 'האחים והאחיות שנלחמים על החופש שלהם'?" היא שאלה במקום.

אדם הרצין פתאום. הוא כבר לא היה נער בליין שאוהב לצחוק, אלא משהו בוגר ורציני יותר. הוא הסתכל על ליליאנה בצורה קצת מוזרה, כאילו הוא לא בטוח האם הוא יכול לסמוך עליה.

"הוא דיבר על המאבק," הוא אמר לבסוף בקול שקט. "נגד הקוסמים. הוא דיבר על הקוסמים."

ליליאנה הרגישה שילוב של בלבול ותחושת התרגשות, כאילו ברגע הכי לא צפוי עלה בה פיתרון לחידה שהיא ניסתה לפתור זמן רב מאד.

"הם בעד קוסמים?" היא ווידאה.

אדם הנהן בשתיקה מוזרה, מסתכל בה מזווית עינו.

"זה לא מסוכן מאד?" היא שאלה אותו. "כלומר, ה... ממשלה בטח מגנה התנהגות כזו..."

"זה היופי בלחיות בדמוקרטיה," אדם אמר במרירות מוזרה. "כל אחד זכאי לומר מה דעתו, גם אם היא לא מוצאת חן בעיני כולם. או בעיני הממשל בפרט."

ליליאנה לא ידעה מה זה דמוקרטיה, לכן העדיפה שלא להעמיק בנושא הזה במיוחד.

"ומה איתך?" היא שאלה את אדם בסקרנות גדולה. "אתה מסכים שצריך להחרים קוסמים ומכשפות, או שאתה חושב שצריך לקבל אותם?"

"מה את חושבת?" הוא ענה בשאלה.

הרצינות שלו צרמה לה. היא שקלה את מילותיה בזהירות רבה לפני שאמרה, "אני חושבת – אני יודעת – שקוסמים ומכשפות הם בני אדם בדיוק כמו כולם. היכולות שיש להם לא הופכות אותם למפלצות. בעצם, לדעתי קוסמים ומכשפות הם מאד שוחרי שלום. הרי עם הכוחות שלהם הם יכלו לשעבד את המוג... כלומר, אותנו מזמן. והם לא עשו את זה. הם רק רוצים לחיות בשלווה."

בסיום דבריה אדם הסתכל בה במבט מרוכז מאד. היה בעניו ניצוץ שגרם לה להסמיק משום מה.

"ככה לפחות אני רואה את זה," היא הוסיפה כדי להסיר כל שארית ספק לעובדה שהיא בעצם לא מוגלגית.

לפתע אדם קם והושיט לה את ידו. היא לקחה אותה והוא משך אותה לרגליה.

"אני רוצה להראות לך משהו," הוא הסביר.

היא הלכה אחריו לשולי הפסטיבל, למקום חשוך בו חנו משאיות גדולות שהיו שייכות לבעלי הדוכנים. אדם הוביל אותה ביניהן עד שנגלה לעיניהם משהו שנראה לליליאנה כמו בית קטן על גלגלים. צבעו היה לבן מלוכלך, גגו היה מעוגל ובחלון בודד ליד הדלת שלו דלק אור.

אדם עלה במדרגה שהובילה אל הדלת ופתח אותה מבלי להקיש. הוא נכנס ראשון וסימן לליליאנה לעקוף אותו בכניסה, במן גאווה משולבת במבוכה.

בפנים היה חלל צפוף מאד, שברובו נערמו ארגזים. על הקירות החשופים היו תלויות כרזות ססגוניות של פסטיבלים ופוסטרים של להקות רוק. היה שם שולחן עבודה אחד וכמה כיסאות וכורסאות שחוקים ולא- תואמים, שעל רובם נערמו חפצים שונים.

בחדר התנהלה שיחה ערה שהשתתקה באחת ברגע שליליאנה נכנסה. בחלל הצטופפו שלוש מחברי הלהקה עם כלי הנגינה שלהם ובחור נוסף בעל עור שחום ושיער שחור מקורזל. כולם בהו בליליאנה כאילו מעולם לא ראו משהו כמותה.

"חשבתי שקבענו שלא מביאים לכאן חברות?" סולן הלהקה, שישב על אחת הכורסאות הפנויות כשהגיטרה שלו על ברכיו, היה הראשון לדבר.

"אני לא החברה שלו," ליליאנה הבהירה, עדיין לא מבינה מה אדם רוצה להראות לה בדיוק.

"היא בסדר," אדם אמר לחברים שלו. "ליליאנה, ברוכה הבאה למפקדת וואנדרלסט למאבק לזכויות קוסמים ומכשפות."

"אה." ליליאנה לא הייתה בטוחה מה לומר. המקום נראה מעט עלוב, והיא התקשתה להיראות נלהבת למראהו.

ארגון מוגלגי שנאבק למען זכויות קוסמים ומכשפות? הרעיון נשמע מאד יפה, אבל היא התקשתה לקחת אותו ברצינות למראה חבורת הצעירים במכנסי העור והחולצות הקרועות שישבו מולה.

"ליליאנה. זה שם מאד יוצא דופן," הבחור השחום אמר לה. אבל הוא לא אמר את זה כדי לנסות להתחבב עליה; הוא נראה מהורהר. "את נראית לי מוכרת... יכול להיות שנפגשנו בעבר?"

"אני לא חושבת ככה," ליליאנה השיבה. בן שיחה לא נראה מוכר לה כלל.

"אתה חושב שאפשר לסמוך עליה, גבר? היא נראית בהלם," סולן הלהקה אמר לאדם. היה לו מבטא חלקלק.

"אני פשוט... לא ידעתי שקיים ארגון כזה," ליליאנה הסבירה לפני שאדם הספיק להגן עליה. "לא חשבתי שיש מוג – כלומר, אנשים שהם לא קוסמים שתומכים בזכויות של קוסמים."

"ובכן, אנחנו שומרים על פרופיל נמוך רוב הזמן," אדם אמר בשביעות רצון. "אנחנו לא ממש מכריזים על זה בפני מי שלא תומך בנו. זוכרת שאמרתי לך שיש לי עסק? אז בשביל רוב האנשים הפסטיבלים שאנחנו מארגנים הם סתם הזדמנות בשביל כל מיני מוזרים מרחבי המדינה להיפגש, אבל את רוב הכסף שאנחנו מרוויחים אנחנו מנצלים לקידום המטרה שלנו."

"ואיך בדיוק אתם מקדמים אותה?" ליליאנה ביקשה לדעת.

"בהחלט יש לך הרבה שאלות, ילדונת," הסולן אמר לה בעצלות. "אנחנו לא פשוט מספרים לכל אחד כל מה שהוא רוצה לדעת."

"או שאתם לא באמת יודעים מה אתם עושים," ליליאנה הציעה, מנסה לא להישמע חצופה מידי.

"ובכן, זה לא ממקומך לשפוט, נכון?" הסולן החזיר.

"אני יכול להישבע שראיתי אותך בתמונה," הבחור השחום אמר פתאום.

"איזו מן תמונה?" אדם שאל בחשדנות גדולה.

"אני במקרה מבינה קצת בנושא קידום מטרות כאלה," ליליאנה אמרה. היא בדרך כלל לא החשיבה את העבודות שעשתה בשביל המסדר כמקצוע של ממש, אבל הארגון הזה למען זכויות הקוסמים והמכשפות נשמע לה מאד מבטיח – משהו שהיא הייתה רוצה להשקיע בו את היכולות שלה.

"מה את אומרת?" הסולן אמר לה, מתחיל קצת להרגיז אותה.

לפתע נשמעה נקישה על הדלת. כולם השתתקו. אדם הסתובב ופתח את הדלת.

"מה לעז – "

לפני שליליאנה הבינה מה קורה, היא הייתה האדם הנע היחיד בחדר בו כולם קפאו במקומותיהם ללא הסבר. היא סבה לאחור ומצאה קוסם בגלימה אפורה ומסכת ארד עומד בפתח, שרביטו מכוון אל אדם שבהה בו בהבעת בלבול קפואה.

"הוגו!"

הוגו הסיר את המסכה שלו רק כדי לתת לה מבט עייף של תוכחה. הוא סקר את החדר ואת האנשים שבו בחוסר שביעות רצון.

"איפה היית כל היום, בשם מרלין?" הוא דרש לדעת. "כולנו דאגנו לך כמו משוגעים!"

"לקחתי יום חופש," ליליאנה השיבה באומץ. היא תיארה לעצמה שכולם מחפשים אותה – אימא שלה בטח הזעיקה את כל המשפחה ברגע ששמה לב שהיא נעלמה. היא ידעה שזה מאד אנוכי מצידה, אבל היא קיוותה במקום מסוים שאולי זה יגרום לכולם להבין שהם חונקים אותה עם הציפיות שלהם.

"אני יכול לראות את זה," הוגו השיב בתוכחה, מחווה אל הבחורים שבחדר. "אלה החבר'ה שאת מסתובבת איתם?"

"לא בדרך כלל," ליליאנה השיבה, מודעת לכך שהם נראים כמו חבורה מפוקפקת.

"אבא שלך היה רותח מזעם – "

"אבא שלי בתרדמת," ליליאנה הזכירה לו בקרירות. "בחייך, הוגו, הצגת ההורה הקשוח לא הולמת אותך."

הוגו נשף אוויר מפיו כמו בלון שמתרוקן באחת ונשען על משקוף הדלת בתבוסה.

"אני צריך עוד להרצות לך על כמה זה מסוכן להסתובב בחברת מוגלגים בימנו," הוא אמר בלאות, כשם שזו הייתה חובה מאד לא נעימה.

"אבל הם לא כמו כולם," ליליאנה אמרה. "הם בדיוק סיפרו לי – יש להם ארגון שפועל למען קוסמים – "

"את רצינית?" הוגו הסתכל עליה כאילו צימחה ראש נוסף.

"המסדר יכול לעבוד איתם בשיתוף פעולה. תחשוב כמה זה יוכל להועיל לנו לדעת יותר על המוגלגים!"

"תראו מי מדברת, גברת 'אני לא רוצה להיות חלק מהמסדר יותר' – "

"אני אף פעם לא אמרתי את זה."

"שיהיה," הוגו סיכם, מסיר את מסכת הדאגה והרצינות ושב להיות הבחור טוב המזג. "נדבר על זה עם רוז. היא בכל מקרה צריכה להרצות לך על כמה מה שעשית היה לא בסדר, ואיך  היית יכולה להיפגע ובלה בלה בלה... בואי נתחפף."

"רק רגע." ליליאנה הרגישה קצת נבוכה. "אני... רוצה להיפרד."

הוגו סקר את הבחורים הקפואים שבחדר בפקפוק. "בסדר. אבל תעשי את זה מהר."

הוא סגר את הדלת והמוגלגים שבו לתנועה, נראים מעט מבולבלים. אדם בהה בדלת הסגורה בחוסר הבנה.

"אני ממש צריכה ללכת עכשיו," ליליאנה מלמלה לעברו בחיפזון.

"הו." אדם נראה מאוכזב. "בסדר... אולי... אני יכול לקבל את המספר שלך?"

"מספר?"

"מספר טלפון," אדם הבהיר.

"אה... אממ... למען האמת... אין לי כזה."

הסולן השמיע נחרת צחוק מזלזלת. הבחור השחום הסתכל על ליליאנה בצורה מוזרה. אדם נתן בשניהם מבט ולקח את ליליאנה החוצה.

"תראי, אם לא מתאים לך להמשיך להיפגש איתי – "

"זה לא זה," ליליאנה הייתה נואשת להסביר. "זה פשוט ש... אוף, זה מסובך..."

אדם הסתכל עליה כמו כלבלב שמשתוקק למצוא בית חם, לא מבין למה כל זה כלל לא היה פשוט בשביל ליליאנה.

"בוא פשוט ניפגש מתי שהוא," היא אמרה לבסוף.

אדם נראה מלא תקווה. "מה דעתך על התחנה מהיום בבוקר? אני אוכל להראות לך כמה מקומות טובים לקחת אליהם את האופנוע."

"בטח," ליליאנה אמרה, ומשום מה זה נשמע לה כמו בילוי נהדר. "אז... נתראה."

"נתראה," אדם השיב. לרגע הוא נראה כאילו הוא רוצה להגיד – או לעשות – עוד משהו, אבל ליליאנה התחילה ללכת, יודעת שהוגו ממתין לה היכן שהוא בצללים.

רק כשאדם סגר אחריו את הדלת בן דודו של אביה הופיע לצידה, חיוך דבילי על פניו המנומשות.

"שלא תעז להעיר," ליליאנה אמרה לו, פניה מתלהטות באוויר הקר.

הפרק הקודם		הפרק הבא