להתגבר

"וואו!" היתה המילה היחידה שאמילי הצליחה לפלוט.
הם עמדו במרכזה של חורשה קטנה, שפרחים וורודים וסגולים ניבטו מדשאה הירוק.
היו שם צבעונים, רקפות, כלניות ועוד. והכל בסגול וורוד.
"מ... מאיפה... מאיפה אתה מכיר את המקום הזה?" גמגמה אמילי, נפעמת.
"הכרתי את המקום הזה בנסיבות לא כל כך שמחות," הודה סימון בחיוך - לא חיוך. "כאשר הייתי בן 12 עברתי ללמוד בהוגוורטס.
עד אז למדתי בדורמשטרנג. בבית הספר דרומשטרנג מתחילים ללמוד בגיל 9. הם סוברים שצריך להתחיל לחנך את הילדים בגיל צעיר. למדתי שם שנתיים וקצת, וזה הספיק לי. הוריי שלא היו מרוצים החליטו להעביר אותי לבית הספר הוגוורטס. הם שמעו ביקורת נפלאה והסתפקו בזה שאמרו ששם הרבה תלמידים יצאו מוצלחים.
בשנה הראשונה שבה הייתי בהוגוורטס היה אביב. הוריי התעתקו למקום הכי קרוב - לפה. הכל פרח. ממש כמו עכשיו. היה שקט. אימי הסתכלה לצדדים וגילתה להפתעתה שאבי..." ופה הוא הפסיק ולקח נשימה עמוקה. "גוזרר. ולא, אל תחשבי שזה משהו הפיך וקל. זאת הייתה בעיה רצינית. הוא גוזרר גם מבפנים. הלב שלו ורגל שמאל נשארו בביתנו והשאר הגיעו איתו. זה היה מראה נוראי. היה צריך לעשות קסם מסובך ביותר. אימי, שלמדה פעם הילאות, ולא עברה את המבחן המסכם, ניסתה לעשות קסם משקם.
טוב שלא העבירו אותה במבחן. חצי לב וכל הרגל חזרו. החצי השני כנראה גם חזר... למקום אחר.
היו חייבים להעביר אותו לקדוש מנגו, אבל שום דבר לא עזר, והוא מת במוות מלא ייסורים. אני לא מאשים את המרפאים. הם היו באמת בסדר, הם ניסו להציל אותו, אבל כלום לא עזר.
היתי מאד עצוב. לא הסכמתי לצאת מהבית חודש. ולבסוף, כשהסכמתי, החלטתי להתחיל הכל מהתחלה.
ו... אני פה." הוא סיים את הסיפור.
פיה של אמילי נפער; מצב רוחה היה נפול. "אני מצטערת," היא לחשה בקול חנוק. "לא ידעתי."
"את לא צריכה להצטער, את לא עשית כלום. ואני... כבר מזמן התגברתי. אל תזכירי לי את זה שוב." ובזה חתם את הנושא.
הם התחילו לחזור להוגסמיד, והמשיכו לתהרוצץ בין החנויות.
אמילי קנתה לעצמה שתי שמלות חדשות וכמה חולצות קצרות כי הקיץ כבר התחיל.
כאשר הם התחילו ללכת לכיוון הטירה נתקלו בדמות.
דמות לבושה בברדס שחור עם שרביט שלוף.
בשניה אחת הכל נהיה שחור...

הפרק הקודם		הפרק הבא