הראשון(ה) של ניקו

היי, חברים! 
אני די מאוכזבת שהיו קצת תגובות, אבל אני שמחה לבשר לכם שהפאנפיק מוכן אצלי במחשב! כן, כן, סיימתי אותו. יש עוד פרק חוץ מזה, ואפילוג שבסופו קישור לתמונה כמו הבטחתי. 
בבקשה, תגיבו, זה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאודדדדדדדדדד חשוב לי!
תהינו!

פרק 5

"שלום, ניקו." היא התנדנדה על אחת הנדנדות, לא בקצב מהיר מדיי, ועם זאת לא איטי מדיי, בחינניות רבה. היא לבשה חולצה לבנה, שונה מאלה שלבשה לבית הספר, עם הכיתוב התמידי Avenged Sevenfold וג'ינס שחור. שיערה הכחול חלקית היה אסוף בקוקו גבוה והפוני השחור נפל על עיניה הכחולות שלמרבה ההפתעה, לא היו מאופרות. זו הייתה הפעם הראשונה שניקו ראה אותה בלי איפור. זה היה מדהים בדיוק כמו שדמיין לעצמו.
אוונג'לין אכן נראתה יפה הערב, שחורה על רקע השמיים הבהירים. היא החוותה בעיניה על הנדנדה שלצידה. ניקו טיפס על החומה שהפרידה בין גן המשחקים לבנייני השכנים. היה משטח גדול באמצע עליו היה אפשר לשבת. הוא הצמיד את גבו לקיר התומך ונשען על הקיר עם ראשו מביט בשמיים.
"אז מה מביא אותך לפה?" שאלה בקול שניקו לא הצליח לפענח. היא התנהגה כאילו דבר לא קרה. כאילו לא התחמק ממנה מאז השיחה הגורלית.
"הייתי צריך לחשוב." אמר בקול מריר.
"איפה אתה גר?"
ניקו החווה בראשו אל הבניין ברחוב ליד. אוונג'לין הנהנה.
"ומדוע אינך יכול לחשוב שם?"
"אני מרגיש כלוא." מלמל. "גם עכשיו." הוא ליטף היסח דעת את טבעת הגולגולת.
"למה?" היא שאלה בקול רך שכמעט שבר את ליבו. ניקו אסף את בירכיו וחיבק אותן עם ידיו. אוונג'לין טיפסה והתיישבה לידו. ניקו לא הביט בה אבל היה יכול להרגיש את נוכחותה קורנת לצידו.
"אני לא יודע," אמר בקול מובס. "אני מרגיש כלוא בכל מקום שאני הולך אליו. אני מרגיש שאני לא שייך לשום מקום." שתיקה.
"למה התחמקת ממני כל השבוע?" הגיעה השאלה שלה ניקו ציפה.
"אני לא יודע, פחדתי." אמר ניקו והשפיל את ראשו, לא מעז להביט בעיניה, אותן הרגיש חודרות מבעד למעילו.
"ממני?"
"מעצמי." שתיקה שררה, עד שניקו החליט לדבר. "שאלתי מישהי שאני מכיר על הילות," פתח בהיסוס." היא שלחה לי דף של כל הצבעים-" הוא הוציא מכיסו את דף הצבעים שרייצ'ל פקססה לו. "-והיא אמרה גם שלפי האמונה, הילות מתבססות עד גיל שלוש עשרה בערך, קובעות את אופי האדם. בכל צבע יש טוב ורע, חוץ משחור ולבן, ואמרת לי ש... שאלה ההילות שלי. ברבים." אמר ניקו ולקח נשימה רועדת. "זה לא הגיוני שזה משתנה מהר כל כך, הרי אמרת באותו יום שבבוקר היה שחור ועכשיו לבן, אני לא מבין, אוונג'לין, אני לא מבין." הוא אזר אומץ והביט בה, היישר בעיניה. הוא גילה שהיא מביטה בו בעניין רב.
"אתה מוזר." אמרה ונשענה לאחור באנחה כבדה. ניקו מצמץ כמה פעמים בהפתעה. זה לא היה הדבר שציפה לשמוע.
"ל-לְמה את מתכוונת בזה?" גמגם בתוכחה ובמעט כעס. היא חייכה.
"חשבת על זה לעומק. ואני מעריכה את העובדה שלא חשבת שאני משוגעת." ניקו חשב על זה לרגע. הוא באמת היה אמור לחשוב שהיא משוגעת, אם אפילו רייצ'ל לא מסוגלת לראות הילות. הוא חשב על העובדה שהוא לא פקפק באמינותה לרגע. "למה?"
"אני לא יודע... זה לא היה נראה כאילו שיקרת." מלמל ניקו, "שיקרו לי מספיק בחיים בשביל שאני אדע לזהות שקר." הוא הרים את ראשו וצפה בה. פרצופה האדיש נשאר אדיש, אבל עיניה היו פעורות.
"אתה בסך הכל בן ארבע עשרה, ניקו. אבל אתה מדבר כבעל ניסיון עצום." היא אמרה בקול שקט. ניקו הסתובב אליה.
"עצוב, מה?" גיחך בקול מר.
"כשדיברת על הילתך מקודם, היא הייתה לבנה. עכשיו היא שחורה שוב." היא שתקה לרגע קצר. "אתה משתנה מהר מדיי בשביל שאוכל להבין מה הולך פה." שתיקה שררה. ניקו תפס את ראשו בידיו ונענע אותו.
"הם לא נותנים לי, אוונג'לין," אמר במרירות ובקול תבוסתי. "הם לא נותנים לי."
"מי לא נותן לך?" שאלה.
"פרסי ואנבת', אלה שאני גר איתם. אלה שמחשיבים את עצמם כ"חברים". האלים." אמר והשפיל את ראשו ועצר את נשימתו מפחד שהדמעות ייצאו. 
"ומה הם לא נותנים לך?" ניקו נשך את שפתיו עד זוב דם ואז שחרר את נשימתו.
"למות." הדמעות החלו לטפטף על ברכו. אוונג'לין הניחה את ידה על כתפו. ניקו הרים את ראשו והביט בה מחייכת בחיוך עצוב. מגע ידה עודד אותו מייד אבל ההילה האפלה שאפפה אותו נאבקה להישאר. "אני יותר מדיי חשוב, הם אומרים." אמר במרירות.
אוונג'לין כרכה את ידיה סביב כתפיו. ניקו נענה לחיבוק ונתן לה למשוך אותו אליה. הוא הניח את ראשו בחיקה והמשיך לבכות כשהיא מלטפת את שיערו.
עבר זמן מה. השמיים החלו להחשיך, וכוכבים מילאו את השמיים הכחולים, מתאספים מול הירח המלא. ניקו קם ומחה את דמעותיו.
"אני מצטער." לחש.
"על מה?"
"על שנאלצת לראות אותי ככה." אמר והשפיל את ראשו. הוא הצמיד את גבו לקיר ולא העז להביט בפניה.
"הילתך הייתה לבנה." ניקו הרים את ראשו במהירות. אוונג'לין חייכה. "אני אוהבת כשהיא לבנה."
"את לא מתכוונת לשאול למה אני רוצה למות?" שאל במעט חשד. אוונג'לין נענעה בראשה לשלילה.
"כשתהיה מוכן אתה תספר לי. אני לא מתכוונת לדחוק בך." ניקו חייך ואז הסב את ראשו אליה. היא נראתה יפהפייה לאור הכוכבים. הם הדגישו את עיניה. כשחשב על זה, גילה שהכל בעצם מדגיש את עיניה.
ניקו רכן לעברה עד שסנטימטרים ספורים הפרידו בין פניהם.
"את באמת מתכוונת לזה?"
"במאה אחוזים." ענתה. ניקו היסס, ואז רכן קרוב יותר, ונישק אותה.
היא נענתה בחיוב.
הוא אחז בעדינות בלחייה, והיא כרכה את זרועותיה סביב צווארו.
ההרגשה הייתה כאילו הוא מעופף בגן עדן. עכשיו ניקו הבין איך פרסי ואנבת' מרגישים כל פעם כשהם מתנשקים. ההרגשה הייתה נעימה ומשכרת. הוא לא רצה להפסיק.
הם התנתקו והצמידו מצח למצח. ניקו הביט בעיניה הכחולות המלאות באושר. ליבו פרפר בחזהו. הוא מצא סיבה להמשיך. הייתה לו כמובן סיבה, הסיבה המאוד-לא-מקורית של 'אני לא יכול לאכזב אותם', אבל הוא שנא את הסיבה הזו.  
הם ירדו מהחומה בקפיצה, שלובי ידיים.
"אממ... את רוצה אולי..." גמגם ניקו בביישנות, "ללכת ראות סרט מתישהו?" היא חייכה.
"אני אשמח." ניקו חייך. שמחה הציפה אותו והוא חש ברקיע השביעי. "מה דעתך על מת לחיות?" הוא פרץ בצחוק, חש מטופש כל כך. איך רצה למות כשלפניו ניצב הדבר המדהים ביותר עלי האדמות?
הוא צחק שוב ונישק אותה קצרות. זה הרגיש כל כך טוב. אבל תחושת פחד החלה להציף אותו. הוא פחד מבגידה, מכאב. כל חייו היה קובץ אחד גדול של כאב.
"איך ייתכן שאת סומכת עליי?" לחש ניקו ונענע את ראשו קלות. הוא פחד עליה, הוא ניסה לגרום לה לחשוב על זה שוב. יש מלחמה, והוא בדיוק במרכזה. "אני מסוכן." מה אם תיפגע? אוונג'לין צחקה. משהו בתוכו געש, זה הרגיש כמו פרפרים בבטן. ניקו אהב את צחוקה העדין והאמיתי.
"אני יודעת שאתה לא תפגע בי." אמרה בנימה מתגרה וחייכה חיוך רחב שהגיע לעיניה היפות. היא הייתה כל כך יפה כשהיא חייכה.
"אני לעולם לא אפגע בך," הוא חייך חיוך מתוח. "אבל זה לא כולל אף אחד אחר." 

הפרק הקודם		הפרק הבא