לאהוב לנצח

אני לא יודעת כמה רצנו בדיוק, אבל המשכנו לרוץ עד שלא יצאנו לחלוטין מהיער. כשעצרנו, סוף-סוף, הרגשתי עייפה כל כך, שפשוט התמוטטתי על הדשא, לא לפני שאני מביטה אחורנית, מבטאת שהמפלצת אינה מאחורינו יותר. מאלפוי עשה את אותו הדבר, מתיישב על הדשא לצדי ומתנשף בקול.

"אל... תעשי... את זה... יותר!" הוא מלמל בין נשימה לנשימה, "שלא תעזי לברוח ככה ליער!"

"מה זה קשור אליך, בכלל?!" עניתי בקרירות, נשכבת על הדשא. מי הוא שיצווה עלי דברים?!

"קשור." הוא ענה, מסתכל עלי, "דאגתי לך..."

גיחכתי, "אתה? דאגת לי?! ממתי אתה דואג לי?!"

הוא לא ענה, אני מניחה שפשוט לא הייתה לו תשובה טובה מספיק.

אני באמת לא מבינה למה הוא עשה את מה שהוא עשה. לא מבינה למה הוא רק אחרי ליער, או הציל אותי מהעכביש הענק... או דאג לי... אני ממש מבולבלת!

ועייפה.

והכאב ברגליים לא נותן למוח שלי לחשוב כראוי ולנתח את כל מה שקרה היום.

וקרה יותר מידי, פשוט!

אוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

וכמה שהדשא הזה נעים ורך.... הלוואי והייתי יכולה להישאר ככה כל היום. לשכב פה בעיניים עצומות... לבד.

"וויז... ג'יני?" שמעתי קול.

אוח! נכון - אני לא לבד.

אבל... רגע! איך הוא קרא לי עכשיו?!

ג'יני.

הוא קרא לי... ג'יני.

וזאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה את זה...

אבל אז זה לא היה זמן טוב לחשוב על זה. אני פשוט עייפה מידי.

פקחתי עין אחת, מחליטה בכל זאת להגיב. אחרי הכל, לא בכל יום שומעים את מאלפוי קורא לך בשם הפרטי! (לא שזה הישג גדול כל כך...)

"את בסדר?" הוא שאל/

"אני חיה." נאנחתי. איפשהו, אי-שם במעמקי ראשי, שמעתי קול צורח 'הלוווו!!!! ג'יני, את עיוורת? חירשת, אולי?! את לא קולטת את המצב שאת נמצאת בו?!?!?!?!' אבל כן קלטתי את המצב: שכבתי על הדשא ומתתי מעייפות. זה מה שהיה חשוב. וכן - התעלמתי מהעובדה ששכבתי על הדשא ליד דראקו מאלפוי ששואל אותי אם אני בסדר, דקות אחדות אחרי שברחנו מעכביש ענק שניסה לאכול אותנו. יכול להיות שהייתי צריכה לשים לב יותר לכל הפרטים הללו...

"אמממ.... אני באמת מצטער, את יודעת..." הוא הוסיף, "אני יודע - את לא חושבת שאני רציני, אבל אני כן, וויזלי. לא חשבתי שהוא יגיד את זה...."

רציתי להגיב לדבריו בקור רוח, אבל זה לא הלך כמו שתכננתי. דמעות קרות כקרח החלו זולגות מעיניי, ולא הייתה לי שום אפשרות לעצור אותן.

"ג'יני?!"

וניסיתי לעצור אותן, אבל הן המשיכו לזלוג ללא כל שליטה. לא היה טעם להתנגד להן. משכתי באפי, מרימה את עיניי לעבר הבלונדיני, רוצה לראות את תגובתו.

כשראיתי את המבט שלו, קפאתי במקומי. אני חושבת שאפילו הדמעות נעצרו מרוב ההפתעה. הבטתי בעיניים הכסופות המהפנטות שלו, שהסתכלו עלי במבט הכי אמיתי, הכי דואג הכי... אוהב!

לפני שהבנתי מה אני עושה, ידיי עטפו אותו בחיבוק.

הוא לא התרחק. להפך, הוא חיבק בחזרה. הידקתי את אחיזתי בו, נושמת את ריחו המרענן, המרגיע. הוא הריח כמו תערובת של תפוזים ווניל. ריח, שמצד אחד היה מתוק כל כך, אבל גם היו בו שאריות של חמצמצות. הנחתי את ראשי על כתפו, נרגעת. הדמעות הפסיקו סופית וחיוך קטן הופיע לרגע על פני.

אבל רק לרגע.

התנערתי מיד, מתרחקת במהירות.

מה אני עושה לעזאזל?!?!

הרי זה דראקו! דראקו מאלפוי! הנמייה, השוויצר, זה שחושב שהוא מלך העולם וזה נותן לו זכות לפגוע בכל מי שעובר בדרכו! ואני מרשה לעצמי לחבק אותו?! ונהנית מכך?!

לא!!! זה ממש לא קורה!

קמתי במהירות. הדמעות לא חזרו. הן התחלפו בכעס. כעס חזק ומבעבע!

בכוחות מחודשים התחלתי לרוץ לעבר הטירה, לא מסתכלת לאחור אפילו פעם אחת.

מעכלת אט-אט את המתרחש.

מבינה, פתאום בדיוק מה קרה:

נפלתי למלכודת המאלפויית, במלוא טפשותי. הכל היה ברור כל כך פתאום! הרי, אני לא הייתי היחידה שזה קרה לה. שמעתי מאות ואלפי סיפורים על בנות שסובלות מלב שבור בגללו!!!

זה היה עוד טריק שלו. להיות כאילו נחמד אלי, לגרום למישהו אחר לשבור לי את הלב, כדי שהוא יהיה זה שיחבר לי אותו מחדש! ואז ישבור לי אותו שוב.

עכשיו כל הבלבול שהרגשתי התחיל להסתדר! בדיוק. איך לא קלטתי את זה קודם?! הרי זה מאלפוי! איך יכולתי לחשוב שמשהו בו השתנה, שהוא יכול להיות נחמד או להצטער?! כמה פטתית אני יכולה להיות כדי להאמין לשטויות האלה?!

אני יודעת איזה משחק מלוכלך אתה משחק שם, מאלפוי! כן- הבנתי את זה. ואני לא מתכוונת ליפול לטריקים האלה שלך!!!

רגע...

אז, יכול להיות שהדברים שהארי אמר... היו רק השפעה של הסלית'ריני?! יכול להיות שיש הסבר הגיוני לזה?!

הרי, זה לא נשמע כמו הארי, הדברים שהוא אמר...

אני לא יודעת מה לחשוב!!!

הכל קרה כל כך מהר שלא הייתה לי הזדמנות לנשום, לעכל. אני לא יודעת יותר מה נכון ומה חלק מהמשחק של הנמייה!!!

ואני כל כך מבולבלת! ועייפה!

כל כך מבולבלת ועייפה!!

הפרק הקודם		הפרק הבא