קיקו וקורו - בכתיבה

פרק 5

קורי עכביש

לילי נכנסה לאולם הגדול והביטה בכל התלמידים שישבו ופטפטו בקולות רמים. לרגע שקלה לשבת בשולחן גריפינדור, אבל כשראתה את קיקו יושבת לבדה, פנתה אל השולחן שלה.

"למה את לבד?" לילי שאלה את קיקו כשהתיישבה לידה, מתעלמת מהמבטים ששלחו לעברה חברותיה מן העבר האחר של השולחן.

"עם מי אני אמורה להיות?" קיקו שאלה בחיוך אומלל. "אפילו אחי משלח אותי ממנו."

"את רוצה להיות איתי?" לילי שאלה והחלה להעמיס על צלחתה, נחושה לעודד את הנערה.

"אני... אממ..." קיקו מלמלה וכשלילי הרימה את מבטה וראתה את ההלם על פניה של קיקו, היא לא יכלה שלא לפרוץ בצחוק. עיניה של קיקו התמקדו בצלחתה ונראה היה כאילו הן יקפצו החוצה עוד שניה. לילי הביטה על צלחתה על מנת להבין מה לא בסדר, אבל לא ראתה דבר בלתי רגיל. צלחתה הייתה מלאה בסלט, פירה, רגל עוף, ורוטב, כמו בכל ארוחת ערב רגילה.

"אני... כן, אני אשמח." קיקו אמרה כשהתעשתה. לילי משכה בכתפיה בצחקוק והתחילה לבלוס. היו נערות רבות שהיו מתחילות דיאטות אבל לילי אף פעם לא ראתה צורך בזה. מאחר שהקפידה להתאמן באופן קבוע בקווידיץ' לא עלתה במשקל, לא משנה כמה אכלה וטחנה.

"אז... חוץ מהשם שלך אני לא יודעת עלייך כלום... תתחילי לשפוך," לילי אמרה בחיוך אחרי שחיסלה חצי צלחת. קיקו הניחה את המזלג שלה ונעצה מבט בלילי שהבחינה שבצלחתה היה רק מעט פירה וכמה עלי סלט ירוקים.

"אני ואחי הגענו מ- מקוריאה הדרומית," היא גמגמה קלות ולילי הבחינה שהיא לא יודעת מה לומר. קיקו פתחה שוב את הפה ואז סגרה אותו שוב ומשכה בכתפיה.

"השמות שלכם לא יפניים? אני לא מבינה בזה הרבה אבל לפי מה שאני זוכרת שמות קוראניים מורכבים משלוש הברות ולא בדיוק מחולקים לשם פרטי ושם משפחה." לילי אמרה את הדבר היחיד שזכרה מההרצאות על התרבות במזרח אסיה משיעורי תולדות קסם.

"את צודקת, אבא שלנו הגיע מיפן. אמא שלנו היא אנגליה במקור, אבל כשפגשה את אבא שלנו הם התחתנו והחליטו להישאר במזרח אסיה. בסופו של דבר הם מצאו את עצמם בקוריאה הדרומית." קיקו סיימה ולקחה ביס מהסלט.

"איך את ואחיך הגעתם להוגוורטס? זה ממש רחוק מקוריאה..." לילי אמרה בלי לחשוב והתחילה לאכול את הפירה.

"התחילה שם מלחמה בין... בין קוריאה הדרומית לקוריאה הצפונית." קיקו אמרה בגמלוניות ולילי הניחה את המזלג שלה בתחושת אשמה, היא לא הייתה צריכה לשאול. "ההורים שלנו נהרגו במלחמה יחד עם אחינו הגדול וכל שאר המשפחה שהייתה לנו שם. היינו אמורים לעבור ליפן אבל אחותה של אמנו החליטה לקחת אותנו תחת חסותה, וככה הגענו לאנגליה."

"אני מצטערת," לילי אמרה בחרטה. "לא הייתי צריכה לשאול." היא וידאה שידיה נקיות והתקרבה אל קיקו כדי לחבק אותה.

הנערה נרתעה ולרגע עלתה על פניה הבעת בהלה שנמחקה מיד. "זה בסדר. גם ככה לא יכולנו להסתיר את זה לנצח, אני פשוט מעדיפה שהסיפור הזה לא יתפשט." לא לפני שאדבר עם קורו.

לילי בהתה בה לרגע בהלם כשהבינה שאת החלק האחרון במשפט קיקו לא אמרה בקול, שפתיה לא זזו. לרגע חשבה על ביעור הכרה אבל שללה את האפשרות בשניות, מעולם לא ניסתה להתמחות בביעור או הלטת הכרה.

לילי התנערה והשיבה מבט לנערה מולה. "הסוד שלך שמור איתי," אמרה בחיוך. "חוץ מזה, אני יודעת מהי מלחמה." לילי הרגישה סימפטיה כלפי התאומים לפתע, אבל כשהביטה בקיקו הזדעזעה לראות זלזול על פניה.

"אל תגידי שאת יודעת מהי מלחמה – באנגליה לא הייתה מלחמה בסדר הגודל שאני מדברת עליו כבר הרבה שנים." קיקו אמרה ונעצה את מבטה בלילי. משהו בעיניה הכחולות גרם לה להצטמרר.

"אני... אנ..." לילי נאנחה בתסכול, לא יודעת מה לומר. היא השפילה את מבטה ותהתה מה אמרה שהרגיז כל כך את הנערה.

"סליחה שהתפרצתי, אני צריכה ללכת." קיקו אמרה אחרי רגע ולילי מיהרה להרים את מבטה רק כדי לראות שקיקו הגיעה למחצית הדרך לדלתות האולם הגדול ואפילו לא סיימה את הארוחה הדלה שלה.

"זה היה מוזר..." לילי מלמלה לעצמה וסיימה לאכול, מגניבה מבט לעבר חברותיה ונאנחת. היא מיהרה לקום ממקומה ויצאה מהאולם הגדול בחרש, מנסה לא למשוך תשומת לב – מה שאף פעם לא עבד לה.

היא הבחינה ברוז שמיהרה לומר דבר מה לחברותיה וקמה ממקומה, ממהרת אל לילי בין הקהל הרועם באולם הגדול.

"לילי!" רוז קראה כשהשתיים התרחקו מעט מאולם הגדול. "תעצרי רגע!"

לילי המהמה לעצמה בתסכול ונעצרה, מסתובבת אל הנערה שמאחוריה. "מה העניין?"

"מה קרה איתך ועם החדשה?" רוז שאלה את לילי בסקרנות ולילי הבחינה שהיה עוד משהו בקולה אבל לא הצליחה להבין מה.

"שום דבר, דיברנו קצת ואז היא הייתה צריכה ללכת." לילי אמרה במשיכת כתפיים, מתחילה להסתובב אבל נעצרת על ידי רוז.

"לאן?" רוז שאלה בקול חד.

"מאיפה לי לדעת? היא לא אמרה לי." לילי אמרה והסתובבה מתחילה ללכת. "תחזרי למגדל שלך, אני פונה למרתפים." קראה מעבר לכתפה.

"לילי!" רוז קראה אחריה ברוגז אבל הנערה סירבה להסתובב. לילי המשיכה בדרכה כאילו דבר לא קרה, ורק כשהגיעה למרתפים ונכנסה לאחד ממקומות המסתור הסודיים שלה הרשתה לעצמה לחשוב על מה שקרה הרגע.

למה קיקו הגיבה בצורה הזאת? מה קרה לה במלחמה שהיה נוראי כל כך שהמלחמה עם וולדמורט לא נחשבה עבורה כמלחמה?

בזמן שתהתה במחשבותיה לילי לא הבחינה כששטיח הקיר שהסתיר את מקום המסתור הוסת ונער עמד בפתח.

אלבוס.

"חיפשתי אותך, אחות קטנה." הוא אמר והבהיל אותה כהוגן. "בואי, נלך לחדר המועדון שלנו."

"מה אתה עושה פה? מדאם פומפרי שחררה אותך?" לילי שאלה בתמיהה.

"בערך... היא לא רצתה לתת לי ללכת אבל אז קורו גרם לה לשחרר אותי." אלבוס אמר במשיכת כתפיים.

לילי הרימה גבה. "איך?" מדאם פומפרי נודעה בתור מישהי שלא מתפשרת כלל, אפילו אם מדובר במורים.

"אין לי מושג." אלבוס אמר ואז נעץ בה מבט. "את דיברת עם אחד מהם," הצהיר. "לא עם קורו, כי הבחור עוד במרפאה. על מה את וקיקו דיברתן?"

"איך... איך אתה יודע?" לילי נעצרה במקומה בהלם. לא הייתה לו דרך לדעת מאחר והגיע מהמרפאה מבלי לעבור באולם הגדול. את זה היא ידעה כי לא ראתה אותו בשולחן והוא הגיע שניות אחריה.

"המבט שלך," אמר מבלי להסביר ובלבל את לילי עוד יותר. "על מה דיברתן?" חזר על השאלה שלו.

"היא נראתה אומללה אז התיישבתי איתה וניסיתי לפתוח בשיחה. היא סיפרה לי בסופו של דבר מאיפה היא ואחיה הגיעו ודיברה על איזשהי מלחמה. כשהזכרתי את המלחמה בוולדמורט היא פשוט זלזלה בזה ואמרה ש- ואני מצטטת, ' באנגליה לא הייתה מלחמה בסדר הגודל שאני מדברת עליו כבר הרבה שנים'. אחר כך היא התנצלה והלכה משם." לילי אמרה בתסכול ומשכה בכתפיה, היא עדיין לא הבינה מה בדיוק אמרה. איזו מלחמה יכולה להיות יותר גרועה מהמלחמה בוולדמורט?

"השניים האלה... ככל שעובר הזמן אני מבולבל יותר ויותר לגביהם. מעניין מה הסיפור של השניים האלה. מאיפה באמת באו." אלבוס מלמל ואז הניח את ידו על הקיר, ממלמל 'פיניאס ניגולוס'. הדלת לחדר המועדון נחשפה ונפתחה ולילי התחילה לתהות אם הסיפור סוחט הדמעות שקיקו סיפרה לה אכן נכון. אם זו הייתה האמת, ברור היה ללילי שזו לא הייתה האמת כולה.

הסודות שנשזרו בהופעתם של התאומים הזכירו ללילי קורי עכביש, מלכודת קטלנית לטרף שלהם.

הפרק הקודם		הפרק הבא