The Rose and the Moon

מכתב התשובה מדודתה של רוז הגיע ביום ראשון בשעת ערביים, כאשר ישבנו עם אלבוס במדשאות הגדולות של הוגוורטס, והתווכחנו על כמה שקווידיץ' זה משעמם.
הינשוף הגדול והחום של דודיה של רוז הפיל לרגלינו מכתב, ומיד התעופף אל השמיים הורודים.
"רוז, תראי!" קראתי אליה ומיד חטפתי את המכתב.
"טוב בנות, אני אחזור לטירה. אני צריך להספיק לכתוב את החיבור ההוא לתורת הצמחים לפני ארוחת הערב," אמר אלבוס בהתרסה, ופנה אל הטירה.
משכתי בכתפיי, ופניתי לקרוא את המכתב אחרי רוז, שכבר הספיקה לחטוף אותו מידיי ולהתחיל לקרוא.
הבטתי בשמיים הורודים שנפרשו מעלינו, בעננים האפורים והזעירים, אשר ריחפו להם בעדינות אל הלא נודע.
הרגשתי משב רוח נעים. לפתע שמעתי את קולה של רוז מאחוריי. "לו... כדאי שתקראי את זה."
היא שוב עיקמה את פיה, כמו שהיא נוהגת לעשות כשמשהו שלא מוצא חן בעיניה קורה.
לקחתי את המכתב מידיה, והתחלתי לקרוא.

רוזי היקרה,

אני לא אשאל מדוע הינך צריכה לדעת כל כך הרבה פרטים על לונה, אני יודעת שלא תספרי לי.
אני מניחה שזה חשוב, כי שאלת כבר את הרמיוני, אז כמובן אספר לך כל מה שאני יודעת.
לונה לאבוד הייתה הילדה הכי מוזרה בהוגוורטס. אנשים נהגו לגנוב את הדברים שלה. כמובן שהם בסוף חזרו אליה, כך היא האמינה.
לא היו לה חברים, עד שהארי, נוויל והורייך התחברו אליה. אחר כך גם אני התקרבתי אליה, וגיליתי שהיא בן אדם נהדר, אך עם השקפות עולם מוזרות ביותר.
היא הייתה מאוד אמיצה. היא נלחמה לצידינו מול אוכלי המוות, באותה מלחמה מזוויעה. היא תמיד הייתה אופטימית.
כאשר סיימנו את לימודינו בהוגוורטס, שנה אחרי המלחמה, היא החלה לעבוד בחנות של מדאם מלקין הזקנה, בתקווה להרוויח מספיק כסף כדי לצאת למסע אל רומניה,
לחקור על איגושמיקים קצרי חוטם. (אינני יודעת מה אלו, היא תמיד דיברה על חיות שלדעת רוב הקוסמים אפילו לא היו קיימות.)
באותו זמן היינו בקשר טוב. החלום שלה היה לפתוח חנות גלימות גדולה בסמטת דיאגון, היא מאוד אהבה לתפור בגדים לקוסמים. על אף שהיו די מזוויעים, אני חייבת להעיר.
שנה אחרי שנה היא התקרבה אל אותו חלום שהיה לה.
עברו 7 שנים, באותו זמן נישאתי להארי, ג'יימס כבר היה בן שנה.
במשך אותן השנים רק שלחנו אחת לשנייה ברכות לחגים, לא יותר מזה.
יום אחד החלטתי לשלוח לה מכתב, לכתוב לה על חיי, על החדשות, בדיוק הייתי בהריון עם אלבוס.
במכתב שהיא החזירה לי היא סיפרה לי שהיא נפגשת עם מישהו שלא הייתי מצפה שאי פעם יחשוב שלונה היא משהו מעבר לחצוית דם מוזרה – דראקו מאלפוי.
הייתי המומה. כן, אביו של סקורפיו, הילד הזה שג'יימס ואלבוס תמיד מתלוננים עליו.
במכתב שהגיע ממנה אחרי שלושה חודשים היא סיפרה שאביה אסר עליה להיפגש איתו, כיוון שהיה בן לקוסמים אפלים ולאוכל מוות.
היא התפטרה מעבודתה ועברה להתגורר בבית אביה. היא יצאה רק לסביבה, כיוון שאביה פחד שהיא תיפגש עם מאלפוי שוב.
אחרי שישה חודשים הגיע אליי מכתב מאביה של לונה, המזמין אותנו ואת הורייך להלווייתה. זו הייתה מכה עבורנו.
מעולם לא גיליתי איך מתה. אני כותבת לך, מעלה זיכרונות מפעם.
רוז, אני מקווה שזה מספיק מידע ושתסכימי לספר לי בכל זאת, במה מדובר.
אוהבת,

דודתך ג'יני. 

בהיתי במכתב דקות אחרי שסיימתי לקרוא.
"אנחנו חייבות לדבר עם דראקו מאלפוי," החלטתי והבטתי בהיסוס בפניה של רוז.
"איך נדבר איתו? הוא אביו של סקורפיו, זוכרת? אין שום סיכוי שהוא ייפגש איתנו סתם ככה. אנחנו רק שתי ילדות,"
היא שוב עיקמה את פיה והמשיכה, "אני בטוחה שהוא כמו סקורפיו, או יותר גרוע."
"אם כך, נצטרך לדבר עם סקורפיו." העוויתי את פי.
רוז פערה את עיניה החומות. "אני שונאת אותו כל כך!" היא קמה על רגליה ופנתה ללכת לעבר הטירה.
כבר החל להחשיך, ומאות אורות זעירים בערו בתוך הטירה.
"מתי נדבר איתו?" שאלה רוז ברוגז, כאשר היינו קרובות לדלתות הכניסה.
"נחכה מחוץ לאולם אחרי ארוחת הערב. אם יהיה לנו מזל, נראה אותו לפני הארוחה."
"אני מעדיפה אחרי, המראה שלו לפני הארוחה יהרוס לי את התיאבון. הוא נראה כמו נום לבקן עם שריטות וכלבת."
צחקתי למראה התיאור המגושם של רוז, ושתינו פנינו לעבר דלתות הכניסה של האולם הגדול.

בסיום הארוחה חמקנו החוצה לפני ששטף התלמידים ידרוס אותנו בלי רחמים.
ארבעה תלמידי סלית'רין עם הבעות שחצניות על פניהם יצאו מהאולם אחרי שמרבית התלמידים כבר עזבה את האולם.
הם ירו לעברינו כמה הערות מבחילות ופנו לעבר המדרגות. אחריהם יצא סקורפיו בליווי של חברו ג'סטין מונווד, וילדה לא אסתטית במיוחד שנדבקה לזרועו של סקורפיו.
"היי! מאלפוי!" צעקה לו רוז, והוא פנה להביט לעברה בהבעת תיעוב.
"מה את רוצה, וויזלי?"
רוז הסמיקה קלות. "אני לא רוצה כלום. היא רוצה לדבר איתך." היא הצביעה עליי והפנתה את מבטה ממנו.
"אין לי כל סיבה לדבר עם ילדות שאני לא מכיר," הוא הרים את אפו והמשיך ללכת. חבריו רק בהו בנו בתימהוניות.
"תשמע עכברוש מת עם אבעבועות דרקון, אם לא תדבר איתנו עכשיו, תוכל להגיד שלום למוניטין שלך," התרגזתי.
האם קיים בן אדם יותר מעצבן ממנו?
"היי וויזלי, תגידי לחברה שלך להירגע!"
"לונאליה, את מוכנה בבקשה לא לצחוק על סקורפיו הקטן והמסכן? את לא רואה שאת מציקה לו?"
רוז הביטה בי עם עיניים גדולות כשל כלבלב ושרבבה את שפתיה.
התחלתי לצחוק. סקורפיו הסמיק מכעס. "תמשיכו אתם, אני אלמד אותן לקח," הוא אמר לחבריו.
"בסדר, קרציות, אני אקשיב לכן," הוא התיישב על ספסל ליד דלתות הכניסה.
"אז מנדי גויל יותר גרועה מאיתנו, או לא?" צחקה רוז.
תקעתי בה מבט כועס. היא השתתקה מיד. התיישבתי ליד סקורפיו וגוללתי בפניו את כל הסיפור עד כה.
אחרי שסיימתי, הוא רק תקע מבט אטום ברצפה.
"אז תהיה מוכן לדבר עם אביך, בשביל שיוכל להיפגש איתנו?" שאלתי בספק.
"לא," ענה והחזיר את מבטו אליי.
"למה לא?" שאלתי, והבטתי ברוז. פניה עטו הבעה ספק כועסת ספק לא.
"אם כל זה טעות, זה יהיה לשווא, אני לא רוצה לקחת סיכונים," אמר.
"אם כל זה טעות, לא אציק לך יותר אף פעם. תגיד לאביך שאני מצטערת על זה, ונסגור את הנושא. אף על פי כן, אני בספק אם כל זה טעות. בבקשה סקורפיו, אני מתחננת," הבטתי בעיניו הכחולות והבהירות שחזרו לבהות בלי הבעה ברצפה. רוז לא אמרה מילה.
"בסדר. בעוד שבועיים יוצאים להוגסמיד. אני אשלח לו מכתב ואבקש להיפגש בהוגסמיד, לא אגיד מילה עלייך. אודיע לך על מקום המפגש," אמר קצרות, קם ופנה ללכת.
"תודה," חייכתי אל גבו. "בואי נלך," אמרתי לרוז, ושתינו פנינו לעבר מגדל רייבנקלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא