לאהוב מחדש

קאלה סיגלה לעצמה מנהג להתעופף ברחבי לונדון בשעות הלילה, בשביל להשתחרר ולנקות את הראש. והייתה לטיסות האלה עוד מטרה: היא חיפשה את סיריוס. יש כאלה שיגידו שזה לא חכם ולא נבון מצידה, מטופש  ומסוכן אפילו. לא היה לה אכפת. היא לא האמינה שסיריוס מסוגל לרצוח, גם עם הצד האפל שלו. לכל אחד יש צד אפל. אף אחד לא טהור לגמרי. ואחרי הכל, סיריוס הוא בן בלק, ובני בלק הם משפחה של טהורי דם אפלים במיוחד. 

קאלה האמינה שהוא חף מפשע. לפחות חלקית.

הסערה תפסה אותה באמצע מעוף מהיר מעל לונדון. בהתחלה זה היה רק גשם חלש, טפטוף איטי  ונעים כזה, עם טיפה רוח. ואז, בבת אחת, ברקים קרעו את השמים ורעמים טילטלו אותם. הגשם ניתך בחוזקה, בטיפות גדולות, והיא נאלצה לנחות. 
לחרדתה הרבה התברר לקאלה שהיא נמצאת במקום שאינו מוכר לה בלונדון, והיא הייתה רחוקה למדיי מהקלחת הרותחת. היא חיפשה מחסה מן הגשם, ומצאה אחד כזה בדמות חלון פתוח בבית חשוך. היא לא שמה לב לשם הרחוב ולמספרו של הבית. שלא במודע, קאלה נכנסה לכיכר גרימולד מספר שתיים עשרה - בית משפחת בלק האפל והנטוש. והיא לא הייתה האורחת היחידה בו באותו הלילה.

דלת בית משפחת בלק בכיכר גרימולד מספר שתים עשרה נפתחה בקול אוושה חרישי, ולא בחריקה הצורמת המתבקשת, ולכן קאלה כמעט ופיספסה את כניסת האדם הזר אל הבית. הוא לבש גלימת קוסמים בלויה וקרועה בכמה מקומות, רטובה מגשם. שערו היה רטוב גם הוא, וצנח עד קצת אחרי כתפיו בסבך של קשרים. הוא נראה רדוף ומוזנח, והיה רזה מאוד. עיניו היו עצומות, והוא נראה כמתמודד עם משהו פנימי. ולפתע פתאום הוא צנח לרצפה, מעיף ענני אבק לכל עבר, מתפתל. 
"הם כן," הוא לחש בקול שבור וצרוד מחוסר שימוש, וקאלה לא הבינה אל מי הוא מדבר. לא יכול להיות שראה אותה, הוא נכנס אל הבית בעיניים עצומות. "הם לקחו אותך." 
משהו בקול שלו או  בהבעה על פניו גורם לקאלה להבין שיש איזו אהבה שנקטעה בטרם עת בעברו של האיש הזה, שמתפתל עכשיו על רצפת הבית הנטוש המאובקת. אבל משהו לא הגיוני. האיש הזה קוסם, אפשר לראות בבירור לפי הגלימה. למה שקוסם יכנס לבית נטוש של מוגלגים? ואם הוא בורח ממשהו, למה לא הטיל קסמי הגנה?

בעודה אבודה במחשבותיה הפסיק האיש להתעוות על הרצפה, והתרומם מעט. קאלה הפנתה אליו את עיניה ממקומה על מעקה המדרגות העשוי עץ, צופה ומבוננת, מבולבלת. הוא ניגש לקיר המסדרון, נעמד מול מה שנראה לה כמו תמונה. והוא מדבר שוב. "אני לא מפחד ממך." הוא אומר לתמונה, וקאלה מבינה שכנראה יש לו קשר עם הבית בדרך כלשהיא. והיא תוכל להמשיך לשוב על זה בחדרה שבקלחת הרותחת, הגשם פסק. הכנפיים שלה מתרוממות והיא מוכנה לעוף מהבית הזה, שעושה לה תחושה רעה, אבל רגע לפני שהיא מתרוממת קאלה מביטה באיש שעומד מול התמונה. העיניים שלו פקוחות עכשיו, והיא רואה את צבען, אפור כמו השמיים בחוץ עם זוהר כחלחל משונה. וכל מה שהיא מסוגלת לחשוב הוא; "זה הוא?" והסערה שבתוכה עולה על הסערה שהייתה קודם בחוץ.

החלון בחדר שלה ושל ג'יני בקלחת הרותחת סגור, וקאלה נאלצת לעמוד על אדן החלון ולהיצמד לקיר עד כמה שאפשר כשהיא שולפת את השרביט שלה ופותחת את החלון. היא מתגלגלת לתוך החדר וסוגרת את החלון בחזרה על מנת לא להשאיר עקבות. ג'יני מתהפכת במיטתה וזעה בחוסר נוחות, נשימתה מהירה. יש לה סיוט, שוב.
מאז סוף שנתה הראשונה של ג'יני בהוגוורטס קאלה שמעה אותה הרבה פעמים בלילות מתעוררת בצרחה חנוקה. היא הייתה קמה בכל פעם ומתיישבת לידה במיטה, מחבקת אותה ואומרת לה שהכל בסדר עכשיו. קאלה ניסתה פעם לנסות להבין מה עובר על ג'יני, אבל לא הצליחה. גם היא סבלה בגלל וולדמורט, אבל לא בגיל כזה ולא בכזאת עוצמה. וולדמורט לא השתלט על הגוף שלה, לא גרם לה לעשות דברים נוראים. 
באותם הרגעים בשעות הלילה החשוכות, כאשר ג'יני התעוררה מסיוט נוסף, קאלה דווקא שמחה שהגיעה לבית משפחת וויזלי. הרגעים האלה עם ג'יני, בהם הנערה הצעירה והמפוחדת הייתה זקוקה יותר מכל לאחות גדולה, הפחיתו את המרירות שחשה בגלל שנלקחה בכוח מהתקופה שלה, מהחיים המוכרים לה. קאלה עזרה לג'יני ותמכה בה ברגעים בהם רק היא יכלה לעשות זאת. וג'יני בתמורה, ללא ידיעתה, עזרה לקאלה בדבר שהיא חשבה שאף אחד לא יכול לעזור לה בו. היא עזרה לה להשלים עם אובדן המשפחה והחברים שלה. היא עזרה לה להתגבר.
בזרועותיה, ג'יני נרגעה ונשימותיה חזרו להיות סדירות. קאלה חמקה חזרה למיטתה ונשכבה בה כדי לנצל את שעות השינה שנותרו לה. הזר מהבית האפל רדף את חלומותיה, והיא נאבקה בזיכרונותיה, מנסה להבין אצל מי עוד ראתה עיניים כמו שלו בעבר.

שתי מכוניות ירוקות של משרד הקסמים אספו אותם מהקלחת הרותחת. הן נראו מבחוץ כמו כל מכונית רגילה, אבל מבפנים היו גדולות מאוד ויכלו להכיל מספר רב של נוסעים. קאלה ידעה למה הם נוסעים במכוניות האלה, זה לא היה סתם. זה היה בגלל שנסעו עם הארי פוטר, עליו הושמה כל הגנה אפשרית - בלי ידיעתו של הנער הציר. בעזרת המכוניות בני משפחת וויזלי, קאלה, הרמיוני והארי הגיעו לתחנת קינגס-קרוס במהירות מרובה, ובזה אחר זה הם עברו בקיר המוביל לרציף תשע ושלושה רבעים. הרציף, כרגיל, היה עמוס קוסמים ומכשפות במגוון גילאים. שנת לימודים חדשה עמדה להתחיל.
היה משהו מוכר ומנחם ברכבת האקספרס, עליה עלתה קאלה זו הפעם השתיים עשרה. הפעם הבאה, בעוד שנה, תהיה האחרונה שלה. היא נאנחה בעייפות ונכנסה לתא בו חיכתה לה חברתה הטובה. הפעם קאלה לא הוציאה ספר מתיקה, היא פשוט התכרבלה על הספסל והלכה לישון, לא לפני שדיברה קצת עם חברתה. ליל אמש היה מעייף מאוד.

קאלה התעוררה כעבור כמה שעות, כשהרכבת עצרה בחריקת בלמים פתאומית. דיאנה ישבה זקופה על הספסל מולה, ספרה מונח פתוח על ברכיה. נראה היה שרק הרגע, בגלל העצירה הפתאומית, הפסיקה לקרוא בו. 
"מה קורה?" שאלה בקול צרוד מעט. 
"אני ממש לא יודעת. לא היינו אמורים להגיע עדיין." ענתה דיאנה. האורות הבהבו, וכבו. הרכבת היטלטלה מעט. קאלה הצמידה את פניה אל זגוגית החלון בניסיון לראות מה קורה בחוץ. היא מיהרה להרחיק אותם מיד משם, החלון היה קר במידה העלולה לפגוע בה. גם הטמפרטורה בתא ירדה בכמה מעלות.
"קאלה?" שאלה דיאנה, אפשר היה לשמוע שהיא לחוצה. קאלה משכה בכתפיה בחוסר אונים, קולטת באיחור שחברתה הטובה לא יכולה לראות אותה באפלה שבתא.
"אין לי מושג מה קורה." השיבה. דלת התא, שציריה היו משומנים כמה דקות קודם, נפתחה בחריקה צורמת. דמות מרחפת, קורנת מאפלה העמוקה יותר מהחשכה בתא ופניה מכוסים בברדס שחור ומוסתרים מהעין הביטה על שתי הבנות. קאלה ידעה מיד מה הדבר המקרין שליליות וקור, ומאוד לא שמחה. זה היה סוהרסן.
קאלה שמעה את הנשימות של דיאנה מאיצות כשהבינה מה נמצא בפתח התא. "סיריוס בלק לא כאן!" היא לחשה ברעד, מסיקה בהיגיון כי הסוהרסן מחפש את סיריוס בלק הנמלט. קאלה התמלאה בחלחלה. הסוהרסן נכנס בכמה סנטימטרים נוספים אל תוך התא הקטן, בו צנחה הטמפרטורה בעוד כמה מעלות.
הוא מרגיש שיש לי קשר לסיריוס? תהתה קאלה, מפחדת שהתשובה חיובית. הסוהרסן התקדם עוד קצת, והפנה את פניו, אם בכלל יש לו כאלה, אל קאלה. מבוהלת, היא פקדה על עצמה לחשוב, ונזכרה שוב, כנגד רצונה, בעיניים של האיש מהבית האפל, ממש פיסות מהשמיים. בהבנה נוראית היא הבינה לפתע מי היחיד שיש לו עיניים כאלה, ונמלאה דחף להקיא. כמה השתנה מאז ראתה אותו לאחרונה, אין ספק - השהייה באזקבן הותירה את אותותיה עליו. והבית בו הייתה - כיכר גרימולד מס' 12. איך לא חשבה על כך קודם?
תחשבי על קסם, הזכירה לעצמה שוב, כשהסוהרסן אזר אומץ והתקדם עוד. היא נזכרה בפתאומיות שיש קסם, הנקרא פטרונוס, ומשמש להברחת סוהרסנים. אבל צריך זיכרון מאושר... קאלה הרגישה חסרת אונים וחסרת תקווה. איך תוכל לחשוב על זיכרון שמח עוצמתי מספיק כשהיא הולכת ושוקעת באפלה העמוקה ביותר? הסוהרסן היה כעת ממש קרוב אליה. 'הצילו!' זעקה במוחה לאף אחד. 'עזרה' התחננה נואשות במחשבתה, כשאין אף אחד השומע אותה. 'סיריוס...' מלמלה את שמו במוחה. 'האם אף פעם לא תדע מה באמת עלה בגורלי?'.
כמו נמצאת מתחת למים היא שמעה במעומעם את דיאנה זועקת. ובעוד פניו של הסוהרסן מתקרבות אליה עוד ועוד וראשה נשמט הצידה, קאלה איבדה שליטה על הקסם שלה.

פשוט... תגיבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא