Don't Look Down

תודה רבה על התגובות (: אין צורך לדאוג, כמו שכתוב בפרטי הפאנפיק, זהו סיפור הארי/ ג'יני מובהק (;

פרק 4:

גשם הכה בחוזקה בחלונות. הארי, שהצמיד את לחיו לזכוכית הקרה, צפה בטיפות זולגות על רקע הערפל הכבד שהקיף את הטירה.

תשואות וקולות אכזבה עלו משאר התלמידים בכיתה, אלו צפו בריכוז בדו קרב שהתנהל בין נוויל ותלמידה מרייבנקלו בניצוחה של פרופסור אובסידיאן, המורה החדשה להתגוננות מפני כוחות האופל. כולם היו נלהבים, ובמצב רוח מעולה; מזמן לא היה להם מורה להתגוננות שנתן להם לתרגל את החומר הנלמד בצורה מעשית, בטח שלא אחד על השני. והמורה המקועקעת והמגחכת, שבוודאות לא הייתה מבוגרת מתלמידיה בהרבה, כנראה הבינה שהם צריכים לשחרר קיטור.

הנערה מרייבנקלו מעדה ונפלה לאחור על השטיח, שרביטו של נוויל מכוון אליה. בכך הדו- קרב הסתיים. התלמידים מחאו כפיים והריעו בזמן שנוויל עזר ליריבתו לקום על רגליה.

"מי עכשיו?" פרופסור אובסידיאן קראה אל הכיתה. היא השאירה את גלימת החורף שלה זרוקה על שולחנה, נשארת במכנסיים שחורות וחולצה אדומה עם קרעים אופנתיים. על תנוכי אוזנייה היא ענדה עגילי גדולים של נטיפי כסף. סביר להניח שמקגונגל הייתה מתפלצת אם הייתה רואה חברת סגל לבושה ככה בכיתה.

"פוטר," היא אמרה פתאום בחוסר פשרות. הארי, שעמד מאחורי כולם, שנא את זה שכולם מציצים לאחור כדי להסתכל בו. "תראה לנו מה אתה מסוגל."

"אני מעדיף שלא," הארי השיב בקול נמוך, משלב את זרועותיו.

פרופסור אובסידיאן לא נראתה מתרשמת. "אני אגיד לך מה," היא אמרה, "תנצח בדו קרב אחד, ואני אוותר על הריתוק שאתה חייב לי."

הארי היה חייב להודות שזה מפתה למדי. הוא עבר רק שיעורים ספורים עם פרופסור אובסידיאן, וכבר הספיק להבין שהוא לא מחבב אותה כלל וכלל. היא הייתה יותר מידי בטוחה בעצמה, כאילו ידעה עליו משהו שהוא לא יודע. זה הטריף והרגיז אותו.

"בסדר," הוא הסכים ונע קדימה. בזמן שפשט את גלימתו במרכז הכיתה עניו נמשכו אל דמותה של ג'יני, כאילו היא מגנטה אותן, ללא שליטתו. היא הסבה את מבטה בכוונה, שיערה נופל ומסתיר את פניה. הארי הרגיש צביטה מציקה בליבו. הוא שמח שהיא לפחות וויתרה על העקבים והאיפור הכבד אחרי אותו יום ראשון ללימודים דוחה.

"גריינג'ר, וויזלי," פרופסור אובסידיאן קראה. "לא את," היא הבהירה לג'יני, "וויזלי השני. את עדיין מגיעה לריתוק ביום שישי."

כמה אנשים צחקקו. ג'יני הסבה את ראש הצידה. הארי חש שילוב שהכיל בעיקר חוסר חיבה לאובסידיאן, אבל גם קורטוב שמחה לאיד כלפי ג'יני.

"אבל, פרופסור – " הרמיוני פתחה.

"אמרת שזה אמור להיות דו קרב, לא?" הארי אמר בהדגשה, חוסך את הטון המכבד בו הרמיוני השתמשה.

"אל תגיד לי שאתה לא יכול להתמודד עם שני יריבים בו זמנית," אובסידיאן קנטרה. "אומרים שהבסת את אדון האופל. בוא נראה אותך בפעולה."

גל של מלמולים עבר בכיתה. כמובן שכולם רצו לראות אותו בפעולה, הוא חשב במרירות. הוא חיבב את המורה הזו פחות ופחות בכל רגע שעבר.

"בואו נגמור עם זה וזהו," הוא אמר להרמיוני, שהסתכלה בו בחשש.

רון, שנראה נלהב יותר ממנה, הסיר את גלימתו מעל כתפיו הרחבות ותפס עמדה, שולח להארי חיוך, כאילו הם היו בעיצומו של משחק קווידיץ' ידידותי ב'מחילה'. הרמיוני הצטרפה אליו בחשש.

"קודו," אובסידיאן ציוותה.

הארי, נדבק מהחיוך של רון, קד את הקידה הטקסית לחבריו, אלה עשו את אותו הדבר.

רון שלח את הקללה הראשונה, אותה הארי הדף ללא מאמץ. הם החליפו קללות בקצב יציב במשך כמה דקות, מתחממים. הרמיוני ניסתה להימנע מלהשתתף.

"כנסי לקרב, גריינג'ר," אובסידיאן קראה לה. "או שתקבלי אפס בשיעור הזה."

כמה אנשים צחקקו והרמיוני נראתה מבוישת. רון הסתכל במורה בכעס. הארי ניצל את הפרצה וקילל את שניהם. את רון הוא הצליח לפרק מנשקו, אבל הרמיוני הייתה ערנית יותר והצליחה להימנע.

"הי!"

הארי רק צחק לעברה ללא שליטה.

הדו קרב הגביר קצב. בעוד הרמיוני מקללת את הארי שוב ושוב בעוצמה והוא חומק ממנה, רון הצליחה להחזיר את שרביטו והצטרף אליה למתקפה. הארי נע בצעדים מחושבים בעודו חוסם את התקפותיהם, לא מאפשר להם לכתר אותו.

כפי שהוא ציפה, מתקפתה העיקשת של הרמיוני עייפה אותה מהר מאד. קללות מגננה לא היו המומחיות שלה, והתנועות שלה לא מלטושות מספיק כך ששריריה התעייפו מהעוצמה הזורמת דרכם. הארי נסוג לעבר השולחן הראשון, עדיין הודף קללות. ברגע המתאים הוא השתמש ברגלו כדי לבעוט בכיסא עץ בעוצמה לעברו של רון. המהלך הפתיע אותו, והארי היה מסוגל להשתמש בשתי קללות חזקות כדי לנטרל את הרמיוני המותשת ולהפיל אותה מרגליה.

הקהל הריע. כמה תלמידים אפילו שרקו בהתלהבות.

רון המשיך במתקפה עיקשת. חזק ומיומן מהרמיוני בתחום, הוא עדיין לא התעייף (מלבד זאת שהנפילה של הרמיוני אולי הרגיזה אותו מעט). הוא קילל את רגליו של הארי, זה קפץ על שולחן קרוב כדי לחמוק וכדי להשיג עמדת כוח. זאת אכן ניתנה לו לכמה רגעים במהלך הדו- קרב, עד שרון פיתחה טקטיקה; הוא שלח קללות רבות לעבר רגליו של הארי, מכריח אותו לקפוץ ממקום למקום, ובעודו מרוכז ברגליו, הוא השליך לעברו קסת דיו מהשולחן של המורה. החפץ פגע בראשו של הארי וגרם לו לאבד שיווי משקל וליפול מהשולחן בכאב גדול, לקול צחוקם של התלמידים.

רון, מגחך בסיפוק, קפץ על השולחן כשניצוצות בוערים בקצה שרביטו, מוכן לסיים את הקרב. אבל הארי התגלגל מתחת לשולחן במהירות ויצא בצד השני, שולח חבל בלתי- נראה מקצה שרביטו שמשך ברגלו של רון ומוטט אותו על השולחן, פותח פתח להארי לנטרל אותו משרביטו לחלוטין.

הכיתה הריעה בהתלהבות. הארי, משפשף את ראשו הפגוע, קם והסתכל ברון, שהתהפך על גבו בגניחת כאב.

"אדון וויזלי! מה זה אמור להביע?" פרופסור מקגונגל, שעמדה בפתח, נראתה המומה למצוא את רון שרוע על השולחן. הכיתה השתתקה, ואוזניו של רון האדימו.

"זה בסדר, המנהלת," פרופסור אובסידיאן אישרה, עוטה את הגלימה שלה בזריזות מדהימה. "איך אפשר לעזור לך?"

"אני צריכה להשאיל את פוטר לזמן קצר," מקגונגל השיבה.

שמח להתחמק מהכיתה, הארי לקח את גלימתו ואת תיק הספרים שלו והלך אל המנהלת, שרביטו עדיין בידו.

"הארי," היא פנתה אליו בטון אישי הרבה יותר ברגע שהתרחקו מהכיתה. "איך אתה מחזיק מעמד?"

"בסדר," הוא השיב, כמו שהשיב לכל מי ששאל את השאלה. הרי לא הייתה לו זכות להיות כפוי טובה על האפשרות לחזור להוגוורטס, לא משנה מה התחולל בתוך ראשו לפעמים. "מה איתך? איך זה להיות מנהלת?"

"כיהנתי כסגנית המנהל במשך שנים, אבל מעולם לא ידעתי כמה התפקיד הזה דורשני באמת," היא ענתה. היא השתנתה מאז סוף המלחמה, הארי הבחין, ולא רק בכך שסיפרה את שיערה המאפיר עד מעל אוזנייה ונטשה את הפקעת ההדוקה, ובכך שגלימותיה הרשמיות נחו רפויות על גופה. משהו בתוכה התרכך, החוכמה שלה נספגה כאב. לראשונה הארי תהה האם היא איבדה מישהו קרוב מאד בקרב, אבל לא העז לשאול.

"יש הרבה עניינים שדורשים את תשומת ליבי, ולא רק בתוך הוגוורטס. שלא לדבר על כך שכל תלמיד ותלמיד נמצא באחריותי המלאה... למען האמת, בשל שתי הסיבות האלה אני רוצה לשוחח איתך, הארי."

"מה קורה?" הארי חשש מאד מחדשות רעות.

"יש שני בכירים ממשרד הקסמים במשרד שלי. הם רוצים לדבר איתך. אמרתי להם שאם תסכים, השיחה תתקיים בנוכחותי."

"מה הם רוצים?" הארי לא התכוון להישמע תוקפני, אבל ככה זה יצא. הוא לא סמך על משרד הקסמים.

"אני עדיין לא יודעת. אבל אני אהיה שם לוודא שלא נאמר שום דבר מגונה." היא תקעה בו מבט, כמתרה בו להעז להתפרץ על האנשים האלה, מטרת בואם תהיה אשר תהיה.

הם עלו במדרגות הלולייניות אל משרד המנהל. היה מוזר לחשוב שזה המשרד של מקגונגל, אחרי כל השנים בהם היה משכנו המסתורי של דמבלדור. היא עשתה שם שינויים נעימים; המכשירים השונים והמוזרים אוכסנו בארונות זכוכית, ובמקומם הוצבו חפצי נוי ואגרטלי פרחים. שולחן העבודה הרחב היה מסודר והכיל מסגרות עם תמונות. הדבר היחיד שנותר ללא שינוי כלל היו הדיוקנאות של מנהלי העבר שצפו בהם מהקירות. רבים מהם קראו אל הארי ובירכו אותו כשנכנס.

שני קוסמים בגלימות ומצנפות קמו ממקומותיהם מול האח כדי לקבל את פניו. שניהם היו בעלי פנים משעממות ואחד טיפח כרס נחת שנתלתה על חגורתו. עובדי משרד הקסמים טיפוסיים.

מקגונגל הציעה לכולם עוגיות זינגוויל. יודע שאסור לסרב להצעה הזאת, הארי לקח אחת בעודו מתיישב בכיסא הרחוק ביותר מהאש.

"אדון פוטר," העובד הרזה יותר פתח ברשמיות נלהבת. "זה כבוד אדיר לפגוש אותך."

הארי הנהן בחוסר עניין. העובד כנראה הבין שהוא לא מעוניין בשיחת חולין, כי הוא חיכך בגרונו במבוכה והניח על ברכיו תיק מסמכים מיושן עשוי עור דרקון. הוא הוציא מתוכו מגילה שמנה והגיש אותה להארי.

"זה צו, מהקסמהדרין," הוא הבהיר לפני שהארי הספיק לקרוא. "אנחנו מבקשים לקבל את כל מה שאתה יודע אודות תומכיו של אדון האופל..."

"את הזיכרונות שלך מהמלחמה," העובד השמן הבהיר.

הארי זרק את מבטו אל מקגונגל, שישבה בגו זקוף בקצה כורסא אחת. הוא דרש לדעת במבטו, האם מותר להם לעשות את זה?

"הצו תקף רק באישור של אופוטרופוס," היא אמרה לעובדים. "והיות שאדון פוטר הוא קוסם בגיר, זיכרונותיו יכולים להילקח ממנו ברשותו המפורשת בלבד."

"לכן אנחנו מבקשים," העובד הרזה יותר אמר בטון מתחנן. "שתחתום בתחתית הצו ותאפשר לנו – "

"לא," הארי פסק, מגלגל את הצו בזלזול. "לא, אתם לא יכולים לקבל את הזיכרונות שלי."

"אתה חייב להבין," העובד השפיל את קולו עוד. "זה כלי הכרחי בשביל משרד הקסמים לתפוס את אוכלי המוות שעוד מסתובבים חופשי – "

"משרד הקסמים? זאת בדיחה." לפני שמישהו הספיק לעצור אותו, הארי ניגש וזרק את הצו לאח המבוערת. "אתם לא תקבלו ממני שום דבר. לא אחרי כל מה שעשיתם. יש טעויות שאין עליהן מחילה... עדיף שתלכו."

"בבקשה, אדון פוטר – "

העובד השמן, שצפה בהארי בעניים קטנות ומחושבות, עצר את עמיתו בתנועה של אצבעותיו השמנות.

"כדבריך," הוא אמר בטון מבשר רעות וקם, מאבק את מצנפתו. הם עזבו מייד לאחר מכן.

"אוי, הארי," מקגונגל נאנחה, מנסה להחליק את הקמטים שעל מצחה. "שוב אתה והמזג החם שלך... לא היית צריך לומר להם את זה."

הארי ביטל את דבריה באותו הרגע. אבל כפי שהמנהלת הזהירה אותו, וכפי שהרמיוני ניבאה אחרי שהוא סיפר לה ולרון על הפגישה, לעובדי משרד הקסמים היה חוש נקמה מפותח, במיוחד כשלא קיבלו את מה שרצו.

שלושתם ישבו בקצה שולחן גריפינדור בבוקר שלמחרת כשהרמיוני השמיעה קול של קוצר רוח לעבר עיתון הבוקר הפרוש מולה.

"תסתכל." היא דחפה את העיתון מול הארי. רון רכן כדי לקרוא מעבר לכתפו.

'פוטר יוצא מכליו'

פעולתה של המחלקה לאכיפת חוקי קוסמים להביא למעצרם של תומכיו הנותרים של זה- שאין- לנקוב- בשמו הגיעה למבוי סתום אתמול, כאשר העובדים החרוצים נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצדו של הארי פוטר (18), אשר הביס את זה- שאין- לנקוב- בשמו במאי האחרון.

עובדי המחלקה, אשר הגיעו לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות על מנת לקחת את עדותו של הגיבור השנוי במחלוקת, נתקלו בהתנגדות בוטה. בנוסף להשחתת מסמכים חשובים, פוטר נהג במבקרים בגסות, ולדברם כינה את עובדי משרד הקסמים "בדיחה".

"עדותו של פוטר היא חיונית בשלב זה של החקירה," בכיר במחלקה לאכיפת חוקי קוסמים סיפר ל'נביא היומי' אמש. "אני לא מאשש את השמועות שאומרות שפוטר חדר במסווה אל מעגל אוכלי המוות בזמן המלחמה, ואף השתתף בפעולותיהם כדי למצוא את נקודת התורפה של זה- שאין- לנקוב בשמו, אבל אין ספק שיש ברשותו ידע שאין כמעט לאף אחד אחר בן החיים." –

רון קילל בגסות. הרמיוני, שצפתה בהארי בדאגה, אפילו לא נזפה בו.

"הוא המציא את זה במקום!" רון כמעט צעק. "רק הפוצים האלה יכולים להמציא שמועה כזאת... כזאת מפגרת! הוא הציל אותם, בשם מרלין! הם – "

"זה בסדר," הארי אמר לו באדישות, מקפל את העיתון. "לא ציפיתי למכה מכובדת יותר מצידם." הוא אמר שהם יכולים ללכת לעשות משהו שגרם להרמיוני להסמיק.

"על מה אתם מסתכלים?" הוא הבהיל חבורת תלמידי שנה שלישית שהציצו בו בסקרנות מעבר לשולי העיתון שלהם.

"טוב, אף אחד לא יכול להאמין לשמועה הזאת," הרמיוני ניסתה לשכנע את עצמה, מחליקה את תלתליה על עורפה.

תנועה בזווית עינו משכה את תשומת הלב של הארי. ג'יני זרקה בעצבנות את העיתון שקראה אל המושב הפנוי לידה, לקחה את תיקה וקמה בגל של קפלי חצאית ושיער ארוך. רון והרמיוני לא שמו לב אליה באותו הבוקר – לא הייתה להם הנטייה הבלתי נסבלת לראות אותה בכל מקום.

הוא צפה בה יוצאת מהאולם הגדול לבדה. לאחר רגע מאלפוי יצא אחריה בצעד קליל, כאילו היה טורף המתחקה אחר טרפו.

הארי קם מייד. "שכחתי משהו בחדר. אני אראה אתכם בשיעור."

לפני שחבריו הספיקו להגיב הוא מיהר מחוץ לאולם, ממוקד לחלוטין במטרתו. במרכז אולם הכניסה הוא סרק את סביבתו; מבעד לדלת הפתוחה למחצה, הוא הבחין בגלימתו המתבדרת של מאלפוי ברוח הקפואה. הוא יצאה אחריהם מייד.

ג'יני ירדה לכיוון החממות, לשיעור הראשון של אותו היום, לא מודעת שעוקבים אחריה. שוב עם המוזיקה המתנגנת באוזניות, חוסמת את כל העולם.

מאלפוי הדביק אותה במחצית הדרך. היא הסירה את האוזניות ודיברה איתו תוך כדי הליכה. הארי צפה בהם בזהירות ממרחק, משתדל לא להתקרב מידי. הם לא נגעו, אבל הם היו קרובים מידי לטעמו.

אפילו לא מודע לכך שאגרופו קפוץ סביב שרביטו, הוא עקב אחריהם עד החממות המנוקדות בגשם של ליל אמש. הם עמדו ליד הדלת ודיברו זמן ממושך – זמן ממושך מידי לטעמו של הארי. מאלפוי הגעיל אותו, מתנשא בגובהו מעל ג'יני, מסתכל בה מעבר לאפו המחודד, שפתיו מתעקלות למשמע דבריה.

לבסוף מאלפוי חייך ונשק לה על הלחי. היא נרתעה קלות אבל רק שלחה לו מבט נבוך. הקנאה בעבעה בתוך הארי ללא מעצורים.

מאלפוי סב לאחור. הארי הצמיד את גבו לגדר החיה שהקיפה את החממות. מאלפוי חלף בדיוק לידו, לא מבחין בו ובשנאה שבעניו כלל וכלל.

הארי מצא מפלט בחדר הנחיצות מאז שחזר לבית הספר. בחדר, שעוצב כגרסא משודרגת ומבודדת של חדרו הישן במגדל גריפינדור, הוא לא היה צריך להעמיד פנים בשביל רון או הרמיוני, לא היה צריך להעמיד פנים שהכל בסדר.

את כל התמונות של משפחתו, של סיריוס ורמוס, של חבריו, של ג'יני, הוא לא הצליח לגרום לחדר להעלים, לכן הוא הפך את כולן עם פניהן לקיר.

יושב מול שולחן הכתיבה שהרגיש קטן מידי, פניו אל חלון שלא השקיף לשום מקום, עט הנוצה שבידו חרק בעודו ממלא בצורך פנאטי את דפי המחברת הפרושה לפניו. 'ליבר סומניה'. ידו הייתה מוכתמת דיו כמו כתמי דם, המילים שהשאיר מאחור נמרחו, והוא המשיך, כאילו כבר לא הייתה להן משמעות מרגע שהן היו על הקלף.

לבסוף הוא עצר באמצע המשפט, מרגיש שכל הכוחות נשאבו ממנו. הוא טמן את פניו בידיו, מתחנן בליבו שהיא תגיע כבר.

"אני פה," קול נשי נשמע מאחוריו. הוא זינק על רגליו, פונה אליה, מופתע מהבהירות והממשות של קולה בכל פעם מחדש.

ג'יני נשענה בחינניות על אחד מעמודי המיטה, לבושה בשמלה זהובה נוצצת כמו זו שלבשה בחתונה של ביל ופלר ושיערה פזור על כתפיה החיוורות. רק שהיא לא הייתה ג'יני, היא רק נראתה כמוה. היה קשה לו להסתכל בעיניה כי דרכן הוא היה יכול לראות שזו לא היא שם בפנים, אלא התגלמות של מה שרצה – שהיה צריך – לראות.

"את יפיפייה," הוא פלט לעברה. למראה המבט הלועג, המרחם כמעט, שניבט מעיניה, הוא מיהר להוסיף, "מציאותית מאד. יותר מתמיד."

"הכל בזכותך," היא השיבה בשלווה והתקרבה אליו בצעד כמעט מרחף. הוא סגר את המרחק ביניהם, מהופנט, ונישק אותה. השפתיים היו רכות, מציאותיות, חמימות. הוא כמעט היה מסוגל לקלוט את שובל הניחוח של ג'יני, כשהתרכז מאד.

"התגעגעתי אליך. לא דיברת איתי כל כך הרבה זמן," היא אמרה. הוא כמעט הרגיש את הבל פיה על לחיו כשעצם את עניו.

"אני מצטער. הייתי עסוק."

"ראית אותה?" היא שאלה אותו פתאום. "אני יודעת שכן," היא הוסיפה כשהוא היסס.

"מקנאה?" הוא ניסה לצחוק.

להפתעתו היא השיבה, "כן." בקול כמעט מלחשש, ומשכה אותו לנשיקה סוערת.

הדבר הבא שהוא זכר היה כשהתעורר במיטה. לרגע לא הבין איפה הוא נמצא – האורות היו מעומעמים – ואז הרגיש את מגעה על פניו. הוא הבין שהוא שוכב במיטה שבחדר הנחיצות לצידה.

"מה קרה לי?..." הוא מלמל וניסה לקום, מנסה לשחזר איך הגיע לשם.

היא הניחה את ידה על חזהו החשוף ורמזה לו בעדינות לחזור לשכב. הוא ציית לה ללא התנגדות. היא רכנה מעליו ונישקה אותו, משכיחה ממנו כל דבר אחר.

הוא ליטף את שיערה ואת גבה החשוף.

"אל תדאג," היא אמרה בקול רך. "יש לך אותי."

הוא נגע בפניה המנומשות באהבה. באפלה, לרגע אחד מושלם היה בטוח ללא ספק שזו היא באמת, וליבו עלה על גדותיו מרוב אושר ואהבה אליה.

הפרק הקודם