פגישת מחזור

שאאלום!

סוף סוף עוד פרק! יאי!

טוב יאללה, תקראו, תהנו, ואל תשכחו להגיב כמובן.

מתות עליכם שיש לכם סבלנות לשבת ולקרוא את השטויות שלנו,

דרדר ואלבטראוז :)

השתררה דממה.

אנבת' הביטה בקוסמים בדאגה.

"תני להם זמן אנבת'," לחש לה פרסי, "הם יהיו בסדר."

"הם נראים לך בסדר?" היא לחשה לו בחזרה והמשיכה להביט בקוסמים ההמומים.

לילי נשמה עמוק. "זה... זה שקר. אתם משקרים." שיערה האדום בלט על רקע עורה שנעשה חיוור מאוד.

"ברור שזה שקר. אתם באמת מאמינים שהם הילדים של האלים, או מה שזה לא יהיה?" שאל מאלפוי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא השמיע את קולו מאז ההיכרות, והוא היה שופע בוז.

"למה שנשקר לכם?" שאלה תאליה בקול רך. היא הבינה מה עובר עליהם עכשיו.

"כי... אני לא יודע למה," אמר הארי. "אבל זה יותר הגיוני מאשר שמה שאמרתם נכון."

"זה נכון," אמרה הייזל בעדינות. "אנחנו יודעים שקשה לעכל את זה, אבל זו האמת. האלים קיימים, ואנחנו הילדים שלהם. בגלל זה אנחנו נקראים 'חצויים', כי אנחנו חצויי-דם. חצי אלים, חצי בני תמותה."

"אבל- אבל-" אמר נוויל בתיסכול. "אבל זה לא הגיוני!"

"זה כן," אמרה פייפר בהתנצלות.

"לא! אין לכם שום הוכחות!" צעקה הרמיוני בעיניים קרועות לרווחה.

"איזה הוכחות יש לכם שהם לא קיימים?" השיב ליאו. הוא נראה קצת משועמם. ג'ייסון בעט בו.

"ברור שאין להם הוכחות. הם המציאו הכל," אמר מאלפוי בלגלוג.

"הם צודקים, ליאו. מגיעות להם הוכחות." אמר ג'ייסון.

"נו, ו...?" זירז אותם סיריוס.

"ואנחנו ההוכחות." אמר פרנק וצעד קדימה.

"באמת? כי לי זה לא מוכיח שום דבר," אמר מאלפוי.

פרנק התעלם ורכן קדימה, ואז קפץ. ובעודו באוויר, מול עיניהם המשתאות של הקוסמים, הוא הפך לנץ.

כולם בהו בו מתעופף סביב החדר ונוחת על המקרר.

"זה- זה- זה לא אפשרי!" קראה הרמיוני בבעתה.

פרנק - סליחה, הנץ - פרש את כנפיו ודאה, וחזר לצורת אדם על הקרקע בבטחה.

"אני דיי בטוח שזה בדיוק קרה, הרמיוני," מילמל רון. הוא הביט מרותק בפרנק.

פרנק חייך חיוך מבויש. "זה מתת שאחד מאבות אבותיי קיבל מפוסידון, וזה עבר בתורשה. אני יכול להפוך לכל חיה שארצה."

"לא, לא, לא! חייב להיות פה איזה טריק!" אמרה הרמיוני בכעס לא מוסבר.

"אני לא יודע איך עשית את זה," אמר מאלפוי, "אבל אני עדיין לא מאמין. עכשיו אם תסלחו לי -" הוא דחף אנשים בחדר העמוס ופילס לו דרך לדלת, ויצא בטריקה רועמת.

קלאריס עיקמה את אפה. "איזה מעצבן."

"תני לו זמן," אמרה אנבת' בדאגה. "עוד יעבור לו."

"אני לא הייתי סומך על זה," אמר ג'יימס. פיו היה פעור והוא ניער את ראשו. "לא, אין מצב שעשית את זה," הוא בהה בפרנק. "אתה יכול גם... להבעיר את עצמך או משהו?"

ליאו דחף את פרנק הצידה. "תורי!"

חמש שניות לאחר מכן החדר היה אפוף עשן. ליאו עמד במרכז, להבות בוערות מלחכות אותו והוא קורא באושר.

"ליאו!" צעק ניקו בתוך ים השיעולים וההיחנקויות. "תכבה את עצמך, עכשיו!"

"אה, כן." אחרי דקה ליאו קרא שוב, הפעם מבוהל. "אני לא מצליח! זה לא עובד!"

"ליאו!"

אחרי כמה דקות של צעקות וקריאות חנוקות, העשן נעלם סוף סוף וליאו נגלה עומד בתוך שלולית, בבגדים מפויחים ונוטף מים. הוא הסתובב אל פרסי.

"היית חייב לשפוך עלי שלושה ליטרים, נכון?" רטן.

"האמת שזה היה שניים וחצי, וזאת לא אשמתי שעדיין לא למדת לכבות את זה." אמר פרסי.

ליאו הזעיף פנים.

פלר הסתובבה אל פרסי בעיניים בורקות. "איך עשית את זה? איך שפכת עליו מים? אתה בצד א'שני של א'חדר."

פרסי חייך. "ככה."

הוא הושיט יד לכיוון השלולית ועצם עיניים. השלולית התחילה לזוז, מחליקה לאורך הרצפה. המים נשטפו ממקומו של ליאו, חלפו ליד נעליו הספוגות, והמשיכו במסלול שהחווה להן פרסי. פלר קפצה בבהלה כשהמים הגיעו אליה, אבל הם המשיכו במסלולם אל עבר הכיור. לבסוף, הן טיפסו במעלה הארונית עד לכיור ונשטפו אל הביוב. פרסי פקח את עיניו.

כל הקוסמים פשוט בהו בחצויים.

ליאו רטן, "שוויצר."

פרסי הרים אליו גבה. "אמר הילד שהבעיר את עצמו."

הייזל התקרבה אל ליאו, מתאפקת שלא לצחוק. "אה, ליאו? אתה רוצה אולי... ללכת להחליף בגדים או משהו?"

ליאו השפיל מבט אל בגדיו החרוכים. הם נראו דבוקים לעורו. כמה חתיכות בד התקלפו מהחולצה שלו.

"אהה, כן," נאנח ליאו. "אל תחכו לי." הוא נעלם בדלת.

ג'ורג' הביט שמקום שבו ליאו עמד עד לפני רגע. שאריות אפר היו על הרצפה. "אז בסוף כן הייתה פה שרפה."

קלאריס נעצה בו מבט. "אהמ, חוסר-טאקט, אהמ," השתעלה. התאומים גיחכו.

"אני לא מבין," מלמל טדי.

"טוב, אני הבנתי," אמרה הרמיוני המעוצבנת. "קדימה, עליתי עליכם. אתם יכולים להוציא את השרביטים עכשיו."

תאליה מצמצה בבלבול. "את המה?"

"נו, הבנתי אותכם, אתם יכולים להפסיק להעמיד פנים עכשיו," המשיכה הרמיוני בחוסר סבלנות. 

החצויים החליפו מבטים.

"אה... הרמיוני? על מה את מדברת?" שאלה ריינה.

"אוף, תפסיקו להתעקש, קלטתי מה אתם עושים. כולכם פשוט עובדים עלינו, נכון? ילדים של האלים, נו באמת. יכולתם לחשוב על משהו טוב יותר. כולכם פשוט מאיזה בית ספר אחר לקוסמות, נכון? מה, מניו-יורק? רובכם אמרתם שאתם מניו-יורק. או קליפורניה, אולי משניהם."

החצויים רק נראו מבולבלים יותר ויותר.

"הרמיוני," לחש לה רון. "תעזבי אותם, תראי איך הם מבולבלים. אין להם מושג על מה את מדב-"

"אוי, בחייך, רון," קטעה אותו הרמיוני במורת רוח. "זה לא ברור? אלה סתם חבורת קוסמים רגילים."

"קוס- קוסמים?" אנבת' המבולבלת נענעה בראשה. "אין דבר כזה קוסמים."

"רואה? הם אפילו לא מאמינים שהקוסמים קיימים." אמר הארי. רון הנהן.

"הארי, אל תגיד לי שאתה מאמין להם גם!" היא קראה.

"הרמיוני," התערבה לילי. "תראי אותם, לא יכול להיות שהם עובדים עלינו."

"לילי, ברור שהכל משחק. פרנק הוא כנראה אנימאגוס, וליאו ופרסי עשו לחשים אילמים. תודי בזה, זה הרבה יותר הגיוני מאשר שהם הילדים של האלים. האלים בכלל לא קיימים, זה מיתוסים."

"הם לא, זה מה שאנחנו מנסים להסביר לכם," אמר ג'ייסון בייאוש.

"הרמיוני, פרופסור מקגונגל אמרה לנו שהם לא קוסמים. את חושבת שהיא שיקרה?" שאל סדריק.

"לא, אבל-"

"וגם אם הם כן, זה הרבה מעבר לרמה של שנה שישית. את חושבת שמישהו בגיל 16 יכול להפוך לאנימאגוס?" שאל סיריוס. הוא נראה מבודח. ג'יימס ופיטר גיחכו.

"כנראה שכן, אם-"

"וחוץ מזה, זה הרבה מעבר לרמה שלנו, הקסמים האלה. או שהם מאוד - אבל מאוד - מוכשרים, או שהם אומרים את האמת. ואני מאמין לאפשרות השנייה," אמר נוויל.

הרמיוני נעצה בכולם מבט זועף.

"הרמיוני, קצת אמונה!" קרא רמוס בייאוש.

"הרמיוני," לונה ניגשה אליה. "כנראה שאין שום דבר שהם יכולים לעשות ולהציג לנו כהוכחה, שלא ייראה כמו קסם. את רק צריכה להאמין. אם תאמיני שהם דוברים אמת, את תביני שזאת האמת." היא הסתובבה אל החצויים, שעדיין נראו אבודים. "אני מאמינה לכם. חכו שאבא שלי יישמע את זה."

"אממ, לונה," אמרה פייפר. היא נראתה מאוד מוטרדת, ממה שהרמיוני אמרה וממה שלונה אמרה. "אסור לך לספר לאף אחד. בכלל, לאף אחד מכם אסור לדבר על זה."

"דיברנו איתכם כי אנחנו סומכים עליכם, אבל אתם לא אמורים לדעת על זה בכלל. אסור שתספרו על זה לאף אחד, גם לא לאנשים שקרובים אליכם." הוסיפה אנבת'.

לונה קימטה את מצחה. "אבל אני מספרת הכל לאבא שלי."

הבנות החליפו מבטים.

פרסי התקרב אליה במבט מודאג. "לונה, אנחנו יודעים שזה קשה, אבל באמת שאסור לכם לדבר על זה. זה... טוב, זה מסוכן. עדיף שכמה שפחות ידעו."

"ברור שאסור לדבר על זה, כדי שהמתיחה הזאת לא תיהרס," רשפה הרמיוני.

"בפעם המיליון, הרמיוני, זאת לא מתיחה!" קראה ריינה בעייפות.

הרמיוני שילבה את ידייה בעיקשות. כולם החליפו מבטים מיואשים.

"אבל..." לונה פנתה לפרסי. "אני לא מבינה. אתה רוצה שאני אשקר לאבא שלי?"

"אה..." פרסי נשך שפתיים. החצויים התנועעו באי נוחות.

תאליה נחלצה לעזרת פרסי. "תראי, לונה," אמרה בשקט. "אנחנו יודעים כמה זה קשה. חלק מאיתנו צריכים לשקר למשפחה שלהם כל הזמן, כי אפילו הם לא יודעים." פייפר חייכה חיוך מאולץ. "ואנחנו באמת לא ביקשנו שזה יהיה ככה, אבל אין לנו מה לעשות בעניין. בשביל לשמור על ביטחונו ואלי גם על ביטחונך, אנחנו נאלצים לבקש ממך לשקר לאבא שלך. תאמיני לי שלא תכננו לעשות את זה, אבל זה המחיר של האמת. לפעמים הוא כבד יותר משהיינו רוצים."

לונה הרכינה את ראשה. "זה... בסדר. אני אשתדל. בשבילו."

פרסי ותאליה חייכו אליה.

"תודה, לונה," אמרה תאליה.

"אנחנו מעריכים את זה," הוסיף פרסי.

"אבל שיהיה ברור," אמרה לילי. "גם אתם לא דברים על מה שאתם שומעים פה. אסור לכם לגלות לאף אחד, או שגם אנחנו נספר."

ג'ייסון הניח את ידו מעל ליבו. "מבטיחים." החצויים הנהנו.

ובאותו הרגע ממש, הדלת נפתחה בתנופה. מאחוריה נגלו פרופסור מקגונגל, מר ברונר - או כירון, אם תרצו - ודראקו מאלפוי. המורים נראו זועמים, ומאלפוי חייך בזחיחות.

"מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים?" שאלה פרופסור מקגונגל. הקוסמים הבינו מיד שהמצב גרוע. לא כל יום הפרופסור משתמשת במילה 'לעזאזל', רק כשהיא ממש מעוצבנת.

"אה..."

המשך יבוא...

טם, טם, טם!!

הפרק הקודם		הפרק הבא