מכל הלב, לילי

טוב אז בתור תודה לכל אלה שעודדו אותי בפרק הקודם, הנה פרק (קצרצר) במיוחד בשבילכם. מוקדש לכם חברים! 
~~~~~

אלבוס לא עצם עין כל הלילה.

לאחר שמאדאם פומפרי הסבירה לו שאסור לא לישון במרפאה לצד לילי, והשתולל כמו ילד קטן והתעקש שאם לילי תתעורר הוא ירצה להיות שם, הוא נשלח חזרה למעונות.

"יהיה בסדר, אחותך חזקה" סקורפיו ניסה להרגיעו, אבל לא צלח, אלבוס היה מבועת. בבוקר הוא קם עייף וסחוט. "אל', כמה זמן לוקח לך?" שאל סקורפיו את חברו הטוב, שנמנם תוך כדי החלפת בגדיו.

"אלבוס סוורוס פוטר" סקורפיו צרח באוזנו, והנער הישנוני התעורר בקפיצה. "כן, כן" מלמל, ולבסוף יצאו השניים מהחדר.

ברגע שנכנסו לאולם הגדול התנפלו על אלבוס שלושת בני דודיו, הוגו, רוז ודומיניק, ואליסה, חברתה המעצבנת למדי (או לפחות כך חשב סקורפיו) של לילי, ואליהם התלוותה גם סו-אלן, שראתה שכול הוויזלים מתקבצים סביב אלבוס, אז היא באה לברר למה.

"איפה לילי?" שאלה דומיניק בדאגה. אליסה ניסתה להגיד לבנים משהו ללא קול, אבל אלבוס וסקורפיו לא הבינו. "אל', קרה משהו?" שאלה רוז וקיווצה את גבותיה. "אני אולי מדריכה ראשית, אבל מעל זה אני גם בת הדודה שלך. אני לא אגיד מילה אם היא הסתבכה בצרה" הוגו גם הוא הצטרף לשיחה. "אל', ספר לנו" אלבוס החל להרגיש אשם.

אליסה הרימה לעברו גבה, והוא הנהן. "בואו למקום יותר... פרטי" היא אמרה ואותתה לכול החבורה לצאת החוצה מהאולם.

הם נכנסו לאחת הכיתות הריקות, ואלבוס אמר "כדאי שתתישבו." הוא עצמו התיישב על שולחן. סקורפיו התכוון להתיישב לידו, אבל אליסה תפסה את המקום לפניו, אז בעל-כורחו התיישב ליד דומיניק על שולחן סמוך להם. רוז התיישבה על כיסא, הוגו על הרצפה למרגלותיה, וסו-אלן על כיסא לידם.

"אז מה קרה?" שאלה דומיניק בסקרנות. "היא-" התחיל אלבוס בצרידות. "היא ב-" הוא לא יכל להגיד את זה בקול. הוא חשב על איך הוריו, שאיבדו כל כך הרבה בחייהם, יגיבו כשיוודע להם על כך שבתם הקטנה אינה בהכרה.

"היא במרפאה לא בהכרה בגלל שקרה לה משהו באימון קווידיץ' ואנחנו לא יודעים מה יקרה לה וההורים שלה ואח שלה וכל השאר עוד לא יודעים ואנחנו לא יודעים אם המצב שלה ישתפר או יחמיר ואני ואל' ממש מודאגים שזה רציני יותר ממה שזה נראה" אמרה אליסה במהירות הבזק, כמעט בלי הפסקה בין מילה למילה, והתנשפה בכבדות מספר פעמים.

סו-אלן קמה וחיבקה את כתפיו של אלבוס, רוז ודומיניק הצמידו ראשים והחלו מחליפות בלחישה מחשבות מודאגות, והוגו פשוט המשיך לשבת, המום. אליסה תפחה על כתפו של אלבוס, ופינתה את מקומה לסו-אלן.  "באמת?" שאל אותה סקורפיו. "את רצינית?" אליסה גלגלה עיניים לעברו. "מה?" היא שאלה בתמימות. "למה לא נתת לו להגיד את זה?" שאל סקורפיו ברוגז. "עכשיו זה נראה חשוד." אליסה תפחה על ראשו של הבלונדיני בחביבות מדומה. "כלום לא נקלט אצלך דרך הגולגולת העבה הזאת, מה?"  סקורפיו דחף את ידה מראשו. "נראה שהוא הלך לבכות, וידעתי שהוא לא ירצה לבכות מול כולם. אז עשיתי את זה בשבילו, כדי שלא ישבר. לא עכשיו." לפתע הצעד הזה נראה לסקורפיו הגיוני יותר. "וואו. אממ...  תודה, אליסה." אמר בשקט, לא מאמין שאמר את זה. עכשיו הוא הבין עד כמה בית גריפינדור מתאים לה, היא אצילית ואמיצה. וכמובן גם עקשנית ומעצבנת, בצורה גריפינדורית אופיינית. "מה אמרת?" שאלה אליסה בקול והרימה גבה. "שפעם הבאה לא צריכים את העזרה שלך, אליסה!" הוא כמעט צעק. אליסה צחקה קצת ואז לחשה "אין בעד מה". 

~~~
"ג'יני, יקירה, אני בבית!" קרא הארי אל המטבח, אבל לא הייתה זאת אשתו שבישלה במטבח, אלא קייט. "אה, שלום. אני מתנצל, חשבתי שאת ג'יני." הוא חייך אליה. הוא תמיד חיבב את הנערה הזאת, היא הפכה את הבן שלו למאושר, והיא בהחלט מסוג הבנות שאנשים היו רוצים במשפחה שלהם. חכמה, משכילה, מנומסת, יפה, והיא לא נטתה לריב עם אף אחד במשפחה. "שלום הארי. ג'יני יצאה לא מזמן עם חברה... היא אמרה הרמיוני, נראה לי." הארי הנהן. "וג'יימס?" קייט הפכה את הבייקון שטיגנה. "אני מחכה לו. היינו אמורים לצאת כבר לפני שעה. חשבתי שאולי הוא איתך, מתעכב" היא העבירה את הבייקון לצלחת עם ביצה מטוגנת. "לא. אני לא יודע איפה הוא." קייט הנהנה והגישה להארי את הצלחת. "אני אכין לג'יימס כשהוא יחזור" הארי הודה לה, והיא יצאה מהמטבח, עולה לחדרו של ג'יימס.

החדר היה ריק. היא הציצה לחדרו של אלבוס. גם החדר הזה היה ריק. כשהסתכלה לחדרה של לילי, נוכחה לדעת שג'יימס שם, יושב על המיטה וקורא מכתב. "היי" אמרה חרישית והתיישבה לידו, מלטפת את גבו. הוא סגר את המכתב והניחו על השידה. "היי" הוא ענה. "מה זה היה?" היא שאלה, ואז נשקה לג'יימס על לחיו באהבה. "שום דבר...  אני צריך לתת את זה לאבא שלי." הוא מלמל, וגירד באפו. קייט הנהנה וציפתה שיקום, אבל הוא נשאר במקומו, בוהה בנקודה לא ברורה בקיר. היא הניחה את ראשה על כתפו, וג'יימס כרך את זרועותיו סביבה. "אני אוהבת אותך, את יודע את זה?" קייט שאלה בשקט, מרימה את ראשה להביט בו. הוא סובב את פניו אליה. "גם אני אוהב אותך" אמר, ולמרות שכבר אמר זאת כבר כמה פעמים לפני, הפעם זה הרגיש לו שונה. היא הנהנה, והצמידה את שפתיה לשפתיו. נשיקה רכה, אך תובענית. הם נשארו שם, קייט מכורבלת על ג'יימס, ראשה נח בחיקו, בעוד מחשבותיו שלו עפות למקום אחר, והיה רק מקום אחד אליו יוכלו לעוף: אל לילי.

הפרק הקודם		הפרק הבא