נעל הזכוכית המכושפת

מעניין מה אנסטסיה וגריזלדה היו חושבות על זה.

אני מהרהרת בזמן שאני וג'יני הולכות ברציף.

"תכירי," היא אומרת ומחייכת, "זה רון, אחי,"

היא מצביעה לעבר ילד ג'ינג'י.

"ואלה ג'ורג' ופרד" הפעם היא מנופפת לשלום אל שניים שנראים

זהים לחלוטין. שניהם מחייכים ומנופפים לעברה בחזרה.

"הם תאומים?" אני שואלת בעניין.

ג'יני פונה לעברי.

"כן," היא אומרת ואנחנו ממשיכות לעבר הרכבת.

"אז," היא מתחילה לומר, "איך גילית שאת מכשפה?"

אני צוחקת צחוק מעט מאולץ.

"האחיות החורגות שלי ואימן נסעו לנשף של הנסיך,

ואז אמא שלך הגיעה והכניסה אותי לתוך... כרכרה ש.." אני עוצרת בבלבול

ומדגישה את המילה הראשונה, "העכברה שלי רכבה בה...

והכרכרה פשוט הגיעה לכאן"

ג'יני מחייכת, "זו אמא שלי," היא מודה ואנחנו עולות לרכבת.

הזמן עובר ואנחנו בתוך הרכבת.

אני וג'יני מפטפטות בנעימות בתוך התא,

כשלפתע הדלת נפתחת.

"שלום," אומרת ילדה ומחייכת, "ראיתם במקרה קרפד? נוויל שוב איבד אותו"

אני וג'יני מנידות בראשינו לשלילה.

"אחות של רון?" היא שואלת את ג'יני ומחייכת שוב.

"איך ידעת?" היא שואלת, הרמיוני ממשיכה לחייך.

"הרגע ביקרתי בתא שלהם," היא אומרת ומצביעה אחורה.

"את יכולה לשבת," אני צוחקת, "איך קוראים לך?"

"אממ... הרמיוני. הרמיוני גריינג'ר"

והיא מתיישבת במקומה.

הפרק הקודם		הפרק הבא