כשהחיים מתהפכים

"מה אתה עושה כאן?!" צעקתי עליו והסמקתי, מודעת בברור שהוא ראה אותי רוקדת, ועוד יותר מביך, הוא שמע את השיר.

בבית הספר שלי היו שיעורי פיתוח קול, אבל לא ממש הייתי המוכשרת בכיתה, והקול שלי לא ממש גדול, אז לא היו בוחרים בי לשיר משהו. גם לא קול שני.

הוא הביט בדברי הארוזים, ובחן את מיטתי.

"את הולכת." ציין, ואילו אני התחלתי להתעצבן.

"איך עלית על זה? אולי בגלל הדברים הארוזים?"

נראה שהוא מנסה לשמור על קור רוח.

"תראי, פרסי הכריח אותי לבוא, בסדר? הוא אמר שאני צריך לבלות יותר עם בני גילי."

"מה?! אני אהרוג אותו... אוף, לפעמים הוא חושב את עצמו ל-"

"לאח גדול של כולם, כן, אני יודע. זה ממש מעצבן לפעמים." השלים.

הבטתי בו, המומה. לא נראה לי שנחשתי שיש בו גם הומור.

"בכול מקרה, אחרי שהוא גרר אותי לכאן, ראיתי אותך רוקדת. את באמת יכולה לעמוד על קצות האצבעות?"

גיחכתי. "זה נקרא בלט. ואני מעריכה שאתה מנסה להתעניין בתחומי עיניין כמו שלי, אבל על תתאמץ. אני הולכת בכול מקרה."

הוא שילב את ידיו, וגבותיו התרוממו.

"את יודעת שמפלצות יתקיפו אותך בשנייה שתצאי, נכון?"

"לא איכפת לי-" מעדתי ונפלתי. נעלי פוינט אמורות לשמש לריקוד, לא להליכה.

הוא התקדם לעברי, אבל קמתי במהירות, מנערת אבק מעלי.

גבותיו התרוממו עוד יותר על מצחו.

"גם זה נקרא בלט?" שאל בגיחוך, ואז חיוכו נעלם.

"אמרת שהיית בבית יתומים, נכון? אז איך יש לך נעלים כאלה?"

התיישבתי והורדתי את נעלי הפוינט מרגלי.

"אמא שלי קנתה לי את זה. כשהייתי קטנה. היא אמרה לי שהנעליים גדולות בכמה מידות, וכשאהיה מסוגלת ללבוש אותם, אני אדע שהגיע הזמן להופיע. איתם, אני מתכוונת."

"ומה את מתכננת לעשות אחרי שתלכי, אה?"

"האמת, קיוותי להמשיך לרקוד. אתה יודע, להמשיך בלימודים."

"אם תשרדי עד אז, כן?"

"תפסיק. אני-"

"יש לך הפרעת קשב וריכוז? דיסלקציה?" שאל פתאום.

"כן," הודתי, "אני לא מצליחה להתרכז בשיעורים הרגילים. אבל פתחתי שיטה, והיום אני יכולה לקרוא כרגיל."

"ולאיית?"

"אמממ, לא ממש. אני יכולה לקרוא אם זה נמצא לי מול העיניים."

"הבנתי. את יודעת, הפרעות קשב וריכוז בנויות לחצויים, שמתרכזים בלחימה, ודסלקציה, זה בגלל שאת אמורה לקרוא יוונית עתיקה."

"מה?!"

הוא חייך, קורא תיגר על התגובה שלי.

"רוצה להתערב?" שאל, "או שאת פחדנית מידי?"

תהיתי מה הוא מנסה להרוויח מי זה.

"בסדר. אני מבטיחה לנסות."

"ניפגש בארוחת צהריים, קים! את תראי שזה נכון."

"בסדר. אני אחליף בגדים ונלך."

לקחתי את החולצה הזרוקה של המחנה ומכנסי ג'ינס נוחים, נכנסתי לשירותים והחלפתי.

שמתי את נעלי הפוינט והבגד גוף בתיק, שאותו זרקתי על המיטה.

"מוכנה!" קראתי, צוחקת.

פרסי ואנבת' נכנסו באותו הרגע.

"היי. עשית מה שאמרתי לך." הוא נשע מופתע.

חיוכו נעלם. "כן... את באה, קים?"

הנהנתי ויצאנו החוצה.

"אז, את את כבר לא כועסת עלי?" שאל, כשזוויות פיו כלפי מעלה.

"לא." אמרתי, והמשכנו ללכת בשתיקה.

כשאמר שהוא צריך ללכת להביא משהו, לא האמנתי שהיה לי כיף במפגש הקצר הזה.

"אממ, חכה דקה." אמרתי כשפנה ללכת.

"מה?" שאל, מופתע שעצרתי אותו.

"תודה, ניקו." אמרתי, ופניתי לחדר האוכל שבמחנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא