האור בקצה המנהרה

"וויל?" ניקו שאל בזהירות כשנכנס לביתן אפולו. המקום היה ריק. ניקו ציפה לכך שלא יהיו אנשים, אך הוא לא האמין שאין שם אף אחד. 

הוא התקרב למיטתו של וויל, עליה היו מונחים ספר, חליל ומעט תרופות.

הוא הזיז מעט את הדברים ונשכב על המיטה. המזרן היה חמים, כאילו מישהו שכב עליו לפני רגע.

לניקו היה נדמה שהוא שומע צעקות מבחוץ. 

לא, לא היה נדמה לו, הוא באמת שמע צעקות מבחוץ!

ניקו קם ממיטתו של וויל ורץ החוצה. הוא שמע את הצעקות מכיוון היער. קצת הפתיע אותו שהוא היחיד ששם לב לצעקות, אך הוא לא התעקב על כך.

הוא נכנס למעבה היער, אל הכיוון ממנו נשמעו הצעקות. ניקו רץ לשם, ולבסוף הגיע אל קרחת יער קטנה, שם נשמעו הדיבורים בבירור.

הוא קלט ראש עם שיער זהוב מוקף בחניכים אחרים. ניקו לא ידע מאיזה ביתן הם, נראה כאילו הם חבורה של חצויים מביתנים שונים.

וויל נדחק אל כיוונו של שיח קוצני. ניקו רצה לעזור לו, לקחת אותו משם ולהרחיק אותו מהחניכים האלה, שלא היה ברור מה הם רוצים.

"די, חבר'ה," וויל קרא בקולו. "אתם מכיירם אותי מגיל שבע! אתם לא באמת חושבים שהשתנתי!"

"תפסיק וויל," חניך מביתן אתנה התקרב אליו. "כולנו יודעים מה אתה, וכולנו יודעים שזה לא בסדר, אפילו אתה. הגיע הזמן שתכיר בעובדה שיש דברים שאסור לספר." ובמילים אלה בן אתנה דחף את וויל אל השיח והחטיף לו אגרוף.

ניקו רצה לרוץ לשם, לחנוק את החצוי הזה, אך ברגע שצעד צעד אחד, הרגיש את העייפות משתלטת עליו. 'אוי לא, לא עכשיו.' הוא חשב בייאוש וניסה להתקדם, אך נפל.

בכוחותיו האחרונים הוא הרים את ראשו. 

הוא ראה לפחות עשרה חניכים גוהרים מעל וויל, שהיה חבוט ופצוע. הם המשיכו להרביץ לו, לא משנה כמה כאב נראה בעיניו. הוא לא בכה, אך העצב בפניו היה גלוי לכל.

ניקו הרגיש אבוד. למה דווקא הוא חייב להיות החלש מכולם? למה הוא לא יכול להיות חזק יותר, טוב יותר, אמיץ יותר? למה הוא תמיד חייב לדפוק הכל?

"איפה החבר שלך עכשיו?" אחד החניכים אמר ברשעות. "למה הוא לא פה בשביל להציל אותך."

ניקו רצה לצרוח, 'אני פה! בואו קחו אותי! אל תפגעו בו!', אבל שום קול לא יצא מפיו.

לא נותר לו דבר לעשות מלבד לצפות באותם נערים פוגעים נער שאהב, בידיעה שלא יוכל לעשות דבר בעניין.

בסופו של דבר, הם הלכו.

ניקו הכריח את עצמו לזחול בשארית כוחותיו לכיוונו של וויל.

בקושי רב הגיע אליו.

הוא הכניס את ידו לכיסו של וויל, וכפי שחשב, חבילת המסטיקים שלו הייתה שם.

הוא תחב שניים מהם לפיו וגרר את וויל מתוך השיח הקוצני.

הוא משך את שניהם לישיבה, נשענים על גזע עץ קטן שנראה בסביבה.

ניקו ליטף את פניו.

ידיו ורגליו היו שרוטות וזבות דם, סימנים כחולים נראו על גופו, עיניו עצומות, נשימותיו חלושות.

"וויל.." ניקו אמר.

כשהנער לא ענה, הוא החל לטלטל את גופו בפראות.

"וויל!" הוא חש בפרץ אנרגיה בוער בתוכו.

רגשותיו הציפו אותו, כעס ועצב ואשמה מילאו אותו, והוא לא ידע לאן לנתב אותם.

הוא הרגיש במשהו רטוב נוטף על פניו. לפתע, כאילו מישהו ניתק את הפקק, דמעות החלו לזרום במורד לחיו של ניקו. דמעות עגולות, גדולות ומלוחות, שלא נראו על פניו כבר שלוש שנים.

הוא בכה על וויל, על אובדן ביאנקה, על זה שאבא שלו מעולם לא התייחס אליו ברצינות, על פרסי שאף פעם לא אהב אותו, על הכל בכה, שטף את הדשא בזכרונותיו הגרועים ביותר.

ניקו אחז בידו של וויל.

"אל תלך..." הוא לחש בקול מתחנן. "אל תעזוב אותי, בבקשה!" 

הוא נשק לשפתיו של הנער הבלונדיני.

ניקו מעולם לא תכנן שזה יקרה, מעולם לא רצה שזה יקרה!

לאט לאט, התגבשה בראשו מחשבה. הוא חייב להביא את וויל למחנה החצויים, רק שם הוא יקבל את הטיפול המתאים.

הוא חייב להביא אותו במהירות.

ניקו ידע שדבר כזה עלול להרוג אותו לגמרי, לגרום לו להתפוגג אל הצללים הנצחיים, אבל לא היה לו אכפת, הוא חייב את זה לוויל.

בן האדס התרכז בצל הקטן שנוצר בין המעט עצים שהיו בסביבה, דמיין במוחו את מחנה החצויים, וקפץ לצללים, מושך אחריו את וויל.

אז מצטערת שלא המשכתי הרבה זמן...

אם אתם יכולים להגיב אני אשמח, רק כדי שאני אדע שמישהו באמת קורא את זה ושאני לא סתם כותבת :)

מקווה שאהבתם את הפרק.

הפרק הקודם		הפרק הבא