לב קפוא

 ממש סורי על האיחור אבל אני משתדלת ברמות אז תפרגנו בתגובות!

בטקס המיון...

פרופסור מקוגנגל הקריאה את שמי מיד לאחר ילד בשם ניקו די אנג'לו שמויין לסלית'רין. התיישבתי על השרפרף והפרופסור הניחה על ראשי את מצנפת המיון.
"את מתאימה לרייבנקלו," שמעתי קול בראשי, "אני רואה גם לא מעט אומץ... רוצה להיות בסלית'רין, הא? סלית'רין!" המילה האחרונה נקראה בקול ונשמעו תרועות רבות משולחן סלית'רין.
מיהרתי לשולחן הירוק-כסוף בחיוך מזוייף וקרצתי להארי.

אחרי הארוחה ירדתי למרתפים עם כל שאר תלמידי בית סלית'רין. הייתי כל כך שקועה במחשבות עד שלא שמתי לכב שכולם נכנסו למועדון. בבת אחת הרגשתי דחיפה, נפלתי אחורה לתוך צינוק מוזר. היו בו לפחות שנים עשר פסלי נחשים בגובה שני מטר, המקום היה ענקי ובקצו היה פסל ובו נראות פנים.
זה היה מפחיד. הדבר היחיד שאני זוכרת הוא עיניים צהובות שמסתכלות עליי, ואת דברי הנחש . הוא אמר שיוביל אותי חזרה למרתפים.
עקבתי אחריו בשקט עד למרתפים, "אני מקווה שלא שמו לב להיעדרותי," לחשתי לעצמי.
"תמשיכי לקוות," קול נשמע מאחורי. הסתובבתי במהירות, הילד הושיט את את ידו , "ניקו."
"אליאנה," אמרתי בחיוך בעודי לוחצת את ידו הקפואה. זהו, זה כל מה שאני זוכרת מהערב.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על מיטה לבנה במרפאה, קור חדר לגופי. ראייתי הייתה מטושטשת אך הצלחתי לראות בקבוק שנח לידי. על הבקבוק הייתה מדבקה אך לא הצלחתי לראות את הכתוב עליה, הכל התערפל וחזרתי לישון. שינה ללא חלומות.
כשקמתי שוב החדר הואר באור שמש חזק וצעקות נשמעו מכיוון מגרש הקווידיץ'. שיט, המשחק התחיל! דראקו יהרוג אותי כשיגלה שלא הגעתי למשחק הראשון שלו, ועוד נגד הארי פוטר... אני לא מאמינה!
"היי" הקפיץ אותי קול מוכר, הסתובבתי לכיוון הקול- ניקו עמד שם בחיוך קטן. הרגשתי את הלב שלי מחסיר פעימה, האם זה אפשרי אבל אני מאלפוי. בת למשפחה אצילה ועתיקת יומין... איך יגיבו הוריי כשיגלו שהבת הקטנה שלהם פתאום התאהבה בזר שפגשה לא מזמן? במיוחד ששודך לה כבר בעל. אני לא שונאת את בלייז, אבל אני אפילו לא מחבבת אותו ומצפים ממני להתחתן איתו, גולם שכמוהו-
"עוד מעט ייגמר המשחק, אני לא רוצה להחמיץ את הסוף," קטע ניקו את הרהוריי במשיכת כתפיים. הנהנתי בהבנה.
"אוקיי, אני מאוהבת," לחשתי לאחר שהלך בשקט.

הפרק הקודם		הפרק הבא