שוברי הלבבות בלק

מצטערת שעבר מלא זמן. שכחתי מהפאנפיק הזה. והיו לימודים. ולא היו לי רעיונות איך להמשיך...

אבל למרות הכל, וגם אם לא יהיה פרק חדש עוד הרבה מן, אני לא מתכוונת לנטוש:)

ועכשיו- פרק פיצויים ארוך במיוחד(לקח לי נצח לכתוב אותו)

מחכה לתגובות!

מוקדש ל: מטורפת על הארי פוטר!!!!! , פרסבת פוראבר !! ,פרופסור מקונגול , ג`יני פוטר , ג'ורג'ית בדם ו- הרם-און-ניני10 .

קריאה נעימה:)

***************************

*הווה*

ג'יימס חייך לעצמו כשלילי התקרבה אליו וסיננה בין שיניה החשוקות: "בוא."

"אחרייך," הוא אמר והחווה בידו באצילות שלא הרשימה אותה אלא גרמה לה להרים גבה בתמיהה. הוא בלע את הגוש בגרונו.

"אל תראה כל כך מרוצה, פוטר. אתה יודע שלא אני זאת שבחרה שדווקא אתה-" היא אמרה בסלידה ואז השתתקה. "אם אני הייתי יכולה לבחור זה היה נראה אחרת לגמרי."

"אז מזל שאת לא יכולה, אהה?" אמר ג'יימס בקול מבודח. לילי פתחה את פיה לדבר אבל הוא אמר: "כן, כן, את היית משאירה את הכל כרגיל." הוא ציטט את דבריה מהשיחה הקודמת על הנושא. הוא ניסה לתפוס את מבטה אבל לא הצליח.

*שבוע וחצי לפני*

סריוס ישב מול פיטר, שנגס ברעבתנות בעוד נתח בשר שומני שנח על צלחתו. לידו ישב רמוס, חיוור ועגמומי מתמיד. עוד כמה ימים הירח המלא, נזכר סריוס בחיוך.

מצד ימין של סריוס ישב ג'יימס, סנטרו שעון על רגליו המקופלות. בצלחתו היו מספר פיסות צ'יפס, והוא הזיז אותן בעזרת המזלג שהיה בידו האחת. בידו השנייה אחז במלחיה שרוקן באקראיות. היא כבר הייתה ריקה. את הצלחת שלו כיסתה שכבה לבנה דקיקה.

"בקצב הזה תנקע את הצוואר לפני סוף היום," אמרא סריוס וצחק צחוק מבודח.

ג'יימס הסתובב, פניו עוטות צבע ארגמן. הוא דיבר אל הצלחת: "אני?"

"אתה רואה כאן עוד מישהו שכל הזמן מציץ על לילי? אה,, בטח שלא. אתה לא יכול לראות אם אתה מסתכל רק עליה!"

ג'יימס שתק והכניס לפיו חתיכת צ'יפס בהפגנתיות. הוא ירק אותה ועיווה את פניו. "מלוח," הוא הסביר לסריוס ולגם מכוס מים. זה גרם לסריוס לצחוק ולג'יימס להכניס לו מרפק במותן.

"אני יכול לעזור לך, אתה יודע. עם לילי," אמר סריוס ושיפשף את המותן הכואבת.

סריוס ניסה להמשיך לדבר כשדמבלדור ביקש את ריכוז כל הנוכחים באולם. ג'יימס נאנח בהקלה. "דמבלדור רוצה לדבר," אמר בתמימות והשתיק את סריוס.

סריוס קילל בג'יבריש ופנה להביט בדמבלדור נושא נאום משובץ במילים גבוהות, רצוי שיהיו כמה שיותר ארוכות.

"אנחנו עוד נחזור לדבר על זה," הבטיח סריוס לג'יימס בלחישה שקטה.

"לא אם זה תלוי בי."

סריוס התעורר מהתרדמת שעטפה את הנאום של דמבלדור כששמע את המילים: "וכמו תמיד, עלינו להזהיר את התלמידים החדשים, וגם כמה מין הישנים-" המבט של דמבלדור נתקע על מצחו של סריוס זמן ארוך מידי- "שהיער האסור הוא מחוץ לתחום לחלוטין."

רמוס חשק את לסתו וטופף באצבעותיו בעצבנות. הוא ישב דרוך וברגע שהנאום הסתיים במילות הפזמון הוא התנפל על ג'יימס וסריוס בנאום מהסוג המוכן מראש, זה שאי אפשר להשחיל בו אפילו מילה אחת משלך. הוא קישקש משהו על אחריות, מדריכים שמועלים באמון שנותנים בהם כי הם אמורים לאסור פעילויות שכוללות לצאת מחוץ להגוורטס באמצע הלילה אבל לא יכולים כי הם אנשי זאב שלא בשליטה, ועל החברים המעצבנים של המדריכים האלה, חברים חסרי אחריות.

למרות הכל, סריוס עדיין היה בטוח שאחרי הכל לופין באמת מעדיף להעביר את הזמן שלו כזאב יחד איתם.

הנאום נקטע באחת כשלילי הצטרפה למשלוש המשוחחים. היא הייתה סמוקה כמו הצבע הבוער של השערות שלה. בכמה שניות הראשונות השתורר שקט מביך, אז סריוס חייך חיוך רחב שגרם לו להיראות כאילו יצא הרגע מרופא שיניים ואמר- "כן, אפשר לעזור?"

"המדריכים צריכים ללות את תלמידי גריפינדור החדשים לחדרים שלהם," היא הזכירה לרמוס. "אני באמת לא יודעת מה קורה לך בזמן האחרון, אבל באמת שנמאס לי להזכיר לך את כל הדברים הברורים."

רמוס העביר את משקלו מרגל לרגל במבוכה והתכוון להתנצל אבל לילי כבר הסתלקה משם. רמוס מילמל מילות פרידה לעברם כשהלך בעקבותיה.

רמוס נמצא עם לילי הרבה בגלל ששניהם מדריכים. השלב הראשון נחקק לסריוס במוח- ג'יימס צריך להיות מדריך במקום רמוס.

*הווה*

סריוס נכנס למיטה שלו. היה מוקדם אבל לא היה לו משהו אחר לעשות. הוא רב עם רמוס. וג'יימס. פיטר העדיף לא לבחור צד. אבל מי בכלל צריך אותו? אותם?

למה ג'יימס לא מבין כמה הוא הקריב בשבילו ובא להגיד לו אלפי תודות?

למה הכל חייב להסתבך תמיד לרעתו?

הוא בהה בתקרה בתסכול והחליט להוציא את אחד הסניצ'ים שהוא גנב פעם. הוא התחיל לשחק עם עצמו בתפיסות. הוא היה יותר מדי טוב בזה, כמו בכל ספורט אחר.

בסוף נמאס לו והוא ניסה לעשות את שיעורי הבית של מקונגל. אבל זה היה ארוך ומשעמם אז הוא הפסיק. הוא היה בטוח שימצא מישהי שתסכים לו להעתיק.

סריוס היה אדם חברותי. הוא לא ידע מה אפשר לעשות לבד, בלי חברים לצידו. בלי אנשים שיצחקו מהשטיות שלו וישתפו פעולה עם התעלול שהוא מתכנן.

אבל הוא גם ידע שהוא הביא את זה על עצמו.

*שבוע ויומיים לפניי*

סריוס בחר לשבת במקום הכי קרוב שרק יש לשולחן סלית'רין, המקום שאותו הם תיעבו. הייתה בניהם מין הסכמה שבשתיקה בחיים לא לבחור במקום הזה. הוא הצטדק בטענה שלא היה שום מקום אחר לשבת שהיה רחוק מספיק מכל המעריצות. הם הצליחו להרגיש את המבטים הקרירים והשונאים שנעצו בהם הסלית'רינים. זה גרם לפיטר להתכווץ ולג'יימס לשלוח לו מבט נוזף. הוא עצמו ישב זקוף יותר מתמיד, נחוש להראות שזה לא מפריע לו.

כל הסלית'רינים ראו במקום החדש של הקונדסאים איום, כאילו הם מתכוננים לתעלול אכזרי במיוחד עליהם. אבל הארבע רק אכלו ושלחו פעם בכמה זמן מבטים בקבוצת הבנות המצחקקות. ארוחה רגילה.

בסוף הסעודה ומלחמת האוכל המסורתית כל השיער של סריוס היה מרוח בפירה, אבל הוא לא שכח להוסיף: "ירח מלא מחר, אה, רמוס? אני מחכה להרפתקאות אסורות ומהנות במיוחד." ג'יימס חייך אליו בחמימות.

"פיטר, איפה אתה מניח את הענף שרק בעזרתו אפשר להיכנס לצריף המצווח שבו רמוס מתחבא?" הוא שאל בלחישה כדי שאף אחד אחר לא ישמע.

פיטר נתן להם את המיקום המדוייק. הם קבעו להיפגש בחצות.

כשהם הלכו, סנייפ הבלתי נראה יצא ממחבואו מתחת לשולחן שלהם וביטל את לחש ההגנזה. הוא שמע הכל.

וסריוס ידע את זה.

*הווה*

סריוס כיוון את שרביטו לעבר סוורוס, נחוש שהפעם יפגע ביריבו. הוא מילמל "גוטור," וכל גופו של סוורוס השתתק. הוא היה לכוד.

מסביבם היו מלא תלמידים שצפו בריתוק לתגרה. אף אחד מהם לא חשב להתערב ולעזור לאחד מהם או להפריד בניהם.

ג'יימס נהר אל עבר התכנסות התלמידים שהייתה במסדרון. הוא ניחש שמי מחבריו מעורבים בזה, ולא הופתע לגלות את סריוס נלחם, ארר, מתעלל בסנייפ. זה היה מה שסריוס עשה כשמשעמם לו. ג'יימס דחף בידו את מעגל הצופים הצידה כדי שיאפשרו לו להכנס ללב המעגל. סריוס השתתק כשראה את ג'יימס, וצעד אחורה בהתגוננות מהמבט היוקד של חברו הכי טוב לשעבר. מבט נטול סליחה.

ג'יימס הניף את שרביטו ושיחרר את סנייפ המופתע. הוא היה רגיל שפוטר מתערב נגדו, לא לטובתו. כאילו בלי לשים לב ידו של ג'יימס חלפה על התג שהיה נעוץ בגלימתו. היה נראה שהוא אומר: התפקיד מחייב. סנייפ חייך בליגלוג. ברור, זו הסיבה היחידה שנחלץ לעזרתו. הוא חייב למלא את התפקיד היוקרתי שלו. הוא קם ויצא מהמעגל, תוך כדי שהוא דוחף את סריוס ואת כל הצופים שמפריעים לו ללכת.

"אומרים תודה, אתה יודע," אמר ג'יימס לגבו המתרחק של סוורוס. והוא לא התכוון רק לפעם הזו.

סנייפ הסתובב ונעץ בו מבט כשאמר:" יכולתי להסתדר לבד."

ג'יימס ידע שסנייפ מתכוון לא רק על עכשיו.

*שבוע לפניי*

סנייפ הזדחל במנהרה שמתחת לצריף המצווח. הוא זחל וכל בגדיו היו מלאים בבוץ וחול. הוא לא היה מתורגל בפעילות כזו, והשרירים שלו פעמו בכאב. הוא הציץ מבעד למנעול החדר, וראה אדם זאב בגודל מלא קורא קריאות קרב ונועץ את ציפורניו בקירות החדר. כל הקירות היו מלאים בסימני נשיכה או ציפורניים. רמוס הריח את סוורוס ונהם לעבר הדלת הסגורה. סנייפ שלף את שרביטו ובאומץ פתח את הדלת. שרביטו היה מכוון לפניו של רמוס, אבל הזאב התקרב ובתנועה קלילה השרביט עף למקום רחוק משם. סנייפ היה חסר אונים, לכוד. רמוס בא לנשוך אותו כששמע מאחורי גבו צעדים מהירים וכבדים. הוא ראה את ג'יימס מושך אותו ממלתעות הזאב. ג'יימס דחף את סוורוס החוצה וסגר את הדלת. הוא נהפך לאייל והרגיע את רמוס, ואז יצא מהדלת. סנייפ לא היה שם. הוא ברח.

סנייפ יצא דרך העץ וראה את סריוס מביט בו בשעשוע. "עבדת עליי!" קרא סנייפ. "אמרת לי שאפשר לעצור אותו בעזרת קסם מספיק חזק! שאני יהיה הגיבור!"

"אשמתך. לא היית צריך לצותת לנו."

"אתה ידעת שאני מצותת," אמר סוורוס בקור. זו לא הייתה שאלה.

"כן. היה תעלול נחמד," אמר סריוס בשוויון נפש.

"בלק! חתיכת- אני כמעט מתתי!"

"חבל שרק כמעט. ברגע האחרון ג'יימס השתפן."

"הוא ידע על זה?"

בלק חייך בקור רוח. "סיפרתי לו אחרי שנכנסת. הוא ישר רץ להציל אותך. תמיד ידעתי שהוא קצת טיפש," קינטר סריוס.

"חתיכת-" התחיל סנייפ ורצה להרביץ לסריוס, אבל ללא השרביט הקרב היה אבוד. "רמוס ידע?"

"כן," שיקר סריוס בלי להניד עפעף.

סוורוס חשק את לסתו, וגימגם: "אני- דמבלדור- עונש". ואז הוא ברח.

*הווה*

רמוס הביט בגלימה שלו. היה חסר בה משהו. הוא ידע בדיוק מה- סיכת המדריך שלו.

הסיכה שדמבלדור לקח ממנו כעונש על תעלול שלא ביצע.

סיכה שדמבלדור העביר מול העיניים שלו לאחד מהחברים הכי טובים שלו. סיכה שסימלה את התפקיד.

ועכשיו ג'יימס הפך לגיבור היום והמדריך החדש שהציל את סוורוס מהתעלול האכזרי של המדריך הישן וחסר האחריות.

לא צוין מה התעלול- דמבלדור שמר על ההבטחה שלו- הסוד שלו לא יתגלה.

אבל מה זה משנה עכשיו. כששני החברים הכי טובים שלו בגדו בו.

הפרק הקודם		הפרק הבא