לתקן את העבר

"אימא אימא! קיבלתי את המכתב!" הוגו קרא בהתרגשות. 

זוהי שנתו הראשונה של הוגו בהוגוורטס. רוז בשנתה הרביעית. 

"הוגו מותק שלי!" חיבקתי אותו. "רון! הוא קיבל את המכתב."

רון, שעדיין לא התגבר בא לבוש בחליפה ועל פניו היה לכלוך של שוקולדץ 

"אוי תראה אותך!, תינוק קטן שכמוך..." חייכתי וניקיתי מעליו את השוקולד.

הוא צחק בשעשוע וכך גם הוגו. לקחנו את אבקת הפלו והתעתקנו ארבעתינו לסמטת דיאגון. 

רון כהרגלו, הלך לבקר את אחיו ג'ורג' בחנות שלו. 

רוז עצרה בשלושת המטאטאים כי היא קבעה על לילי ואלבוס. 

אז אני והוגו המשכנו לחנות השרביטים של אוליבנדרס. 

"תראו מי פה... באמת תהיתי מתי הבן של הרמיוני ורון וויזלי ייקנה פה שרביט." הוגו הקטן הסמיק עד לשורש שיערו המתולתל.

"הנה. תנסה את זה" מר אוליבנדרס נתן לו שרביט ארוך, בהתאם ליד ארוכה. מחוספס מעט ובצבע שחור, בעל נימה של חד קרן. השרביט התאים לו בדיוק. 

"חי זקנו של מרלין! כמו כפפה ליד! אתה השלישי שנשרביט הראשון שחי התאים לו בדיוק!" אוליבנדרס שמח וכך גם הוגו, שחייך חיוך מרוצה. 

כשיצאנו מהחנות, הוגו גרר אותי לדובשנרייה. שם עמד מול משטח ענק של עוגיות בכל הצבעים. בסוף הוא בחר עוגיוה בציפוי צבעוני. 

"2 חרמשים בבקשה" המוכרת הצעירה אמרה לו. 

"אפשר אימא? בבקשה..." הוגו הביט בי בעיניים מתחננות וכסופות.

כבר 11 שנה אני תוהה ממי העיניים ורק ברגע קטן בדובשנרייה אני מבינה. 

דראקו.

הפרק הקודם		הפרק הבא